Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
רוק 40: הסיפור האמיתי מאחורי האלבום החדש של מרסדס בנד
"יום אחד ישבנו באיזה חדר בקיבוץ, חבורה של בבונים עם חרדת ביצוע, מעשנים. פתאום הרצפה והקירות החלו לרעוד, רצנו החוצה בצרחות היסטריות. מתוך קוקון ענקי יצאה ספק נערה, ספק יתוש". גל תורן חושף איך נולד "מה זה הדבר הזה"
מכירים את זה שיש לך להקת רוק ואתה כבר בן 40 או משהו? ובעצם אתה זה לא ממש אתה, אתה זה אנחנו ויש חמישה מאיתנו ומה זה בעצם האנחנו הזה? בן אדם עם שערות לבנות על החזה והרגלים מגונים מכאן ועד שתבוא משטרה, כפול חמש.
אז מכירים את זה שיש לך להקה כזאת? ושצריך להוציא אלבום חדש? לא? שבע שנים עברו מאז שהאלבום הקודם יצא ובינתיים הספקת (אתה כפול חמש) לגנוז איזה ארבעה. בכל פעם שאתה חושב שיש לך את זה, פתאום אתה מגלה שאתה לא ממש עף על מה שיצא. שאולי היית מסטול מדי כשקפצת מחובק באולפן עם העוד כמה בבונים האלה, מתוך תחושה שפיצחת את קוד הרוקנ'רול לדורותיו כמו שמיק ג'אגר רק היה חולם לפצח, ועכשיו אחרי שהשמעת באוטו באמצע יציאה מבקשים ממך להחליש ובא לך להקיא על עצמך ושוב אתה שואל את עצמך: ״על מה חשבתי? מה לי ולמוזיקה בכלל?״.
והקהל? הקהל רוצה חדש, אבל בדיוק כמו מה שהיה פעם, אבל חדש אבל בדיוק כמו שהיההה לללאאאא. מכירים את זה? אז ככה. יום אחד ישבנו באיזה חדר עירום בקיבוץ, מעשנים. חבורה של בבונים עם חרדת ביצוע מעשנים ופתאום, בלי הודעה מוקדמת, הרצפה והקירות החלו לרעוד. כיוון שרובנו אנשים עם פז"ם בחיים האלה שראו דבר או שניים, רצנו החוצה מהחדר בצרחות היסטריות. כשנוכחנו לדעת שהמבנה עדיין עומד על תלו חזרנו פנימה ונדהמנו לגלות קוקון צבעוני בגודל קיטבג צבאי שהדיף ריח של אורגיה המונית של פועלי בניין. הקאנו. אחר כך צחקנו נורא ובסוף בכינו. הקוקון, שהיה מונח במרכז החדר כאבן שיש לה הופכין, החל בשלב מסוים להזדעזע ומתוכו, כמעשה פלאים, פרצה אל חלל החדר העירום נערה. ספק נערה, ספק יתוש. כמובן שעל השנייה הראשונה הסברנו לה שאנחנו יכולים להיות אבא שלה וכל הפרוצדורה הרגילה של ״נערה בחדר אמנים״, אבל רגע לפני שסילקנו אותה מהמקום פצחה הנערתושה במונולוג חוצב להבות. לא הייתה לנו באמת סבלנות להקשיב לה, אבל היא בערך דיברה על זה שהיא בת הקול האלמותית ואחת לכמה זמן, כשהמצב ממש דורש זאת, היא מביאה לעולם יצירה מוזיקלית כל כך נעלה שבכוחה להמס את הלבבות המאובנים של האנושות הגוועת שלנו ולהשיב את התקווה והתכלית לקיומנו, ושמחוסר ברירה נבחרנו אנחנו, התקווה 6, להיות נושאי הנבואה.
הסברנו לה שאנחנו לא התקווה 6 ושלא תבלבל במוח. היא מצדה שאלה מי אנחנו. אמרנו לה, מרסדס בנד. היא לא שמעה עלינו, אבל שאלה אם נהיה מוכנים להעביר להוא מהתקווה 6 את היצירה המוזיקלית שהייתה אצלה על דיסק און קי. אמרנו לה שבכיף והיא התפוגגה לה.
כך, בוקר צח אחד, מצאנו עצמנו, ברוב בבוננו, ישובים בחדר עירום בקיבוץ ובידינו היצירה המושלמת, האחת והיחידה, העתידה להושיע את אוכלוסיית היקום ולהבטיח לנו סוף סוף תהילת עולם. הדלקנו את המחשב, הכנסנו את הדיסק און קי, העלנו את הקבצים לנגן ו… האמת, לא עפנו. מחקנו את הקובץ וישבנו לעשות את אלבומנו החדש ״מה זה הדבר הזה".
← השקת האלבום החדש "מה זה הדבר הזה": בארבי, דרך קיבוץ גלויות 52 תל אביב, חמישי (21.2) 22:00, שישי (22.2) 23:00, 100 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לא בשמי: גיא שמי מאינפקציה תופס אקוסטית ועובר לקידמת הבמה
זה שנים שגיא שמי עושה רעש עם גיטרה חשמלית בלהקות מופרעות כמו אינפקציה ומרסדס בנד. דווקא כשהגיע לפרונט בלהקת "לא", הוא הצטייד באקוסטית והתחיל לעשות פולק מינימלי. לרגל צאת אלבומו הראשון של ההרכב, הוא וחבריו מספרים למה חשוב להם לא להישמע היפים
"אני מאוד אוהב היפים, אבל נחמד לעשות פולק עם גיטרה אקוסטית שלא בהכרח מתקשר לתלתלים ולהופעה יחפה באיזה קיבוץ", מסביר גיא שמי את הבחירה להנהיג טריו אקוסטי, אחרי שנים של רוק חשמלי בלהקות שונות, בין השאר באינפקציה, מרסדס בנד ומידנייט פיקוקס. אך נוסף על כך, בלהקת "לא" – כן, "לא" – שמי הוא לראשונה הפרונטמן. הוא הסולן, כותב המילים והמלחין ומנגן על גיטרה אקוסטית. מלבדו חברים בלהקה גיא לוי על קונטרבס וניר וקסמן בקולות. כן, חבר להקה שכל תפקידו הוא קולות. עם זאת, כשתשמעו את הלחנים המפותלים וחיתוך המילים הלא שגרתי – תבינו שלא מדובר בתפקיד פשוט כלל.
"את ניר פגשתי בדיסק סנטר. עבדנו ביחד כזבנים ועברנו לעבוד יחד באוזן השלישית", מספר שמי ומוסיף שחברו, וקסמן, אמנם יודע לשיר יפה אך לא תופס מעצמו מוזיקאי. "מאוד קסם לי לצרף אותו ללהקה למרות שלהיות מוזיקאי זה לא מה שהוא מתכוון לעשות בחיים". ואילו לוי, שלאחרונה הוציא אלבום משירי אלכסנדר פן, אומר שהסיבה להצטרפותו להרכב הלא ברור של שמי היא קודם כל אהבת שירים מפתיעים. "זה עושה לי את זה", הוא אומר, "ניגנתי בהרבה ז'אנרים אבל מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. זה שונה מכל מה שאני מכיר. לפעמים זה מעצבן עד כמה שזה שונה".
כמו שכבר אפשר להבין, המוזיקה של "לא" לא פשוטה כלל לתיאור. את השירים המופיעים באלבום הבכורה של ההרכב (שגם לו קוראים "לא") ניסה שמי לכתוב בצורה כזאת שילכו על קו דק מאוד: "ניסיתי לא לעשות אותם מעניינים מדי, כדי שזה יהיה שמיע, אבל שיהיו גם יפים ומרגשים. אבל לא יותר מדי".
זאת הגדרה מוזרה. רצית שזה יהיה בינוני?
שמי: "לא בינוני, אלא בדיוק באמצע בין שני האלמנטים האלו. חשוב לי מאוד להיות מקורי".
מקורי, אבל לא טו מאץ'?
שמי: "כן, וגם יפה ומתלטף, אבל לא ברמה שאנשים יקיאו על זה. איפשהו באמצע".
במילים אחרות, אתה מתחבר לאוונגרד אבל לא רוצה שהמוזיקה שלך תהיה לא נגישה.
שמי: "אני רוצה להיות שניהם, גם אוונגרד וגם משהו שאפשר לעכל. שני השירים הראשונים די הכתיבו את היתר ומה שיצא זה הדבר הספציפי, האטי והעקום הזה".
שמי מציין שאלה גם המחמאות שהכי היה רוצה לשמוע על האלבום של "לא": מוזר, אטי, הדבר העקום הזה. "כי 'יפה' זה מגניב", הוא אומר, "אבל כל מי שמחבב אותך וזה לא נשמע לו ממש גרוע יגיד 'אחי, זה ממש יפה'".
על הקטע "קרן/סוף היום" נכתבה ביקורת חיובית מאוד, וצוין שהוא מזכיר קצת את אליס אין צ'יינס.
שמי: "לא יכולתי להתחמק מזה. שמעתי הרבה אליס בנעוריי. אני שמח שזה לפחות הם ולא פרל ג'אם, בוא נגיד ככה. ופרל ג'אם היה האלבום הראשון שקניתי לעצמי. היום זה ממש מביך אותי".
מספר שירים באלבום קרויים על שמות נשים (אקסיות של שמי?), אך אף אחד מהם לא באמת עוסק בהן. למעשה השירים, ברובם, מדברים על דברים אחרים לגמרי. "נועה" לדוגמה, מתאר את האפסות של האדם אל מול איתני הטבע. זאת, כמובן, רק ברמת הפשט. "פעם הפקתי תקליט לספי אפרתי", שמי מספר, "והוא אמר לי שיהלי סובול ייעץ לו: 'אל תכתוב בשיר משהו כמו – חסר לי אורך רוח. במקום זה תגיד: חסר לי סנדוויץ' טונה'. סנדוויץ' טונה אנשים זוכרים, אורך רוח זה לא משהו מוחשי שאנשים יכולים לדמיין".
שמי תופס את "לא" כלהקה רצינית, רצינית מדי. "אבל כן יש לנו הומור עצמי", הוא מסייג. "באינפקציה, נגיד, אתה שומע בפעם הראשונה שזה מלא הומור, גם אם אתה לא אוהב את המוזיקה. הפיפי והקקי יימרחו לך ישר על הפנים, ואני מאוד אוהב את זה. באלבום של 'לא' תבין כנראה את ההומור רק בהאזנה השנייה או השלישית".
בשיר "מיכל" תפס אותי המשפט: "אם זה מרגיש כמו טעות זה כי לא עבר מספיק זמן". מה גרם לך לכתוב את זה?
שמי: "תחשוב על אחת הפרידות הקשות שהיו לך. נכון שעכשיו כשעבר מספיק זמן, אתה מרגיש שטוב שזה קרה? באותו זמן זה בטח היה זוועה, לא רצית שהיא תיפרד ממך".
אז השיר עוסק בפרספקטיבה?
שמי: "הוא מדבר על הנטייה שלנו לעשות לעצמנו הנחות. הוא על אדם שכל הזמן משכנע את עצמו שכל מה שקרה לו בחיים היה נכון. כאנשים בוגרים אנחנו מפסיקים להיות כנים ותמימים, ומתחילים להיות 'מבוגרים עם פאסון' שצריכים להסביר לחברה כמה החיים שלהם מושלמים. ואז אתה אומר לעצמך ולכולם: עזבתי את העבודה ההיא כי היה לי חרא, ועכשיו אני בעבודה הזאת שטוב לי בה; אני בעצם שמח שאני והחברה נפרדנו, אני גר בדירה המושלמת בשבילי וכו'. כל אחד נדרש בכל זמן נתון להסביר למה הוא במקום הזה בחיים שלו, אבל השכנוע העצמי הזה לא מחזיק מעמד".
זה מנגנון הימנעות מחרטה, לא?
שמי: "כן, אבל זה אוטומטי, אתה לא חושב על זה. איכשהו האדם הראשון שאתה אומר לו את זה, מי שאתה הכי מנסה לשכנע, הוא אתה עצמך".
מרסדס בנד (צילום: איליה מלניקוב)
להקת "לא". מימין: גיא לוי, גיא שמי וניר וקסמן. צילום: גוני ריסקין