למה כל הפרומואים בטלוויזיה מנסים להפחיד אותנו עד מוות?

למה בכל פרומו בטלוויזיה ממהרים לשלוף הצהרות בסגנון ״יש לכם בבית משהו שיכול להרוג אתכם בלילה״, גם אם זה, בלשון המעטה, לא ממש מדויק?

"עושות חשבון". צילום: יח"צ/אלעד ברנגה
"עושות חשבון". צילום: יח"צ/אלעד ברנגה
18 באפריל 2016

כל פרומו לתכנית התחקירים ״עושות חשבון״ נראה בערך אותו דבר. הוא נפתח בעדות טראגית של מרואיינת מעוררת אמפתיה (״באמצע הלילה זה התחיל להתלקח. העשן התחיל לצאת מכל החדרים״ בתחקיר המזגנים, ״הדבר היחיד שעבר לי בראש הוא איך אני מצילה את הילדים ובורחת״ בתחקיר המזרנים). העדות, כמובן, מובאת על רקע דימויים שנשענים על אסתטיקה מובהקת מתחום האימה: עשן מיתמר, חדרים מפוייחים, שירותי ההצלה בזירת האירוע. לאחר מכן, מגיעות כותרות שנמתחות על מלוא המסך ומתאפיינות באיפוק של חזיר בר (״התחקיר שלא ייתן לכם לישון״, ״יש לכם בבית משהו שיכול להרוג אתכם בלילה״). בסיום שידור של פרומו כזה, צפויים הצופים למצוא את עצמם בעיצומו של התקף חרדה.

בניגוד לתחקירי האסלאם של הקולגה צביקה יחזקאלי, לינוי בר גפן וסיון קלינגבייל אינן מתריעות מפני אויב חיצוני מדומיין, אלא מפני איומים דומסטיים ראשונים במעלה, כאלה שחיים בינינו. החרדה שמעקצצת בפרומואים של ״עושות חשבון״ תמיד מתעוררת נוכח אלמנט שנכנס לבתינו במסווה של משהו פונקציונלי שעשוי להפר את שלוותנו הבורגנית בכל רגע נתון: פעם מדובר במזרנים, פעם במזגנים, פעם במתכות רעילות המוצאות את דרכן לדגים שאנו אוכלים ופעם בסלטים מוכנים ש״כאילו עשו אותם בשירותים״.

פעמים רבות התחקירים עצמם קורסים אל מול ההכרזות שהציב הפרומו. בתחקיר המזרנים ששודר אמש (א׳) זה דווקא היה מעודד: מהות התחקיר לא הייתה הטלת אימה טהורה, אלא חשיפת האינטרסים של חברת כי״ל בשילובם של חומרים מעכבי בערה במזרנים ישראליים, אף על פי שיעילותם של החומרים מוטלת בספק. בלי מפלצות, בלי פצצות מתקתקות – רק חמדנות תאגידית. אבל דבר מזה לא הוזכר בפרומו.

הקלות שבה ״עושות חשבון״ שולפת את הנשק האולטימטיבי של האימה נובעת מהבנה פשוטה של הנפש הישראלית, שמגיבה רק לאיומים קיומיים ומידיים. הקיום הבורגני הנורמטיבי בארץ כרוך בהדחקה של סכנות רבות מאוד, רבות מספיק (חמאס, דאע״ש, נוער עם סכינים), כך שתאוות בצע כשלעצמה כבר לא ממש מוכרת כאיום. התוצאה – כל תחקיר שמבקש להתחרות על הזיפזופ שלנו מוכרח לשווק את עצמו כאילו היה פיגוע רב נפגעים.

המהלך של ״עושות חשבון״ אפקטיבי למדי, שהרי בר גפן וקלינגבייל תוקפות אנשים מתוך אותה בועה שנועדה להגן עליהם מאיומים גלויים. כלומר, חונכתם לפחד מהאדם החשוד שיעלה על האוטובוס, אבל מן הסתם גם לא תזמינו לביקור נינוח בסלון. הסכנה המפתיעה, ואולי לכן גם ה"אמיתית" יותר, תמיד תהיה סמויה, מניפולטיבית, מחופשת וערמומית. אולי היא אפילו מונחת לכם ממש ברגעים אלה בתוך המקרר, ומחכה לשעת כושר.