עלמה הראל רוצה לשנות את העולם איפה שכואב. האמצעי: קולנוע

תמונת הווטסאפ של עלמה הראל היא דיוקן מאויר שלה – ראשה בעננים ועל רעמת התלתלים הכתומים יושבת כלבה חייכנית. התבוננתי באיור המקסים הזה במהלך השיחה הטרנס אטלנטית איתה, ובסופה שאלתי מה מקורו. היא סיפרה שאיירה אותו שרלין יי, השחקנית והקומיקאית הזכורה לטוב מ"האוס" ומסרטים של ג'אד אפטאו. והכלבה היא זוסה, "'דבר קטן ומתוק' בפולנית. סבתא שלי קראה לי זוס'לה".

בחודש שעבר הייתה עלמה הראל לאישה הראשונה, ולישראלית הראשונה, שזכתה בפרס גילדת הבמאים האמריקאית לסרט הביכורים. "ילד דבש", שהוקרן לאחרונה בקולנוע לב, הוא סיפור ילדותו ונעוריו של השחקן הרדוף שיה לה-באף, שכתב את התסריט ואף מגלם בסרט את אביו הדורסני. שבוע אחרי הזכייה היא העניקה לי ראיון בדרכה לעבודה.

שיה לה-בף מגלם את אביו ב"ילד דבש"

ממש בימים אלה אני מכינה הרצאה על במאיות שמביימות סיפורי גברים. מה הבאת לסרט כאישה?
"זאת שאלה מצוינת, כי השאלה מה זה מבט נשי לפעמים נופלת לקלישאות. כל ההסתכלות על מגדר כל כך מורכבת, כי גם אישה היא בחלקה גבר. אז מה זה בעצם אומר להיכנס בתור אישה לעשייה קולנועית שמתעסקת בדמויות גבריות? יש המון עשייה קולנועית לאורך הדורות שהיא רק מפרספקטיבה גברית, ומה שקורה זה שילדים, בנים, בחורים צעירים וגברים רואים את עצמם דרך העין הגברית ומקבלים השתקפות מאוד מוגבלת. כל בן אדם משחק תפקידים שונים במערכות היחסים שלו עם גברים ונשים, אז עצם העובדה שנשים עושות סרטים על גברים יכולה במידה מסוימת לאזן לא רק את התרבות, אלא גם את הצורה שבה גברים מסתכלים על מה היא גבריות, מהן הציפיות מהגבריות, וכל העניין של גבריות כפרפורמנס.

"בסרט שלי יש המון סאבטקסט של יחסי אבא ובן, והתעללות מילולית מצד האב על גודל איבר המין של הבן שלו, וזה שהוא אומר לו לא לבכות מולו אחרי שהוא גורם לו לבכות. זה משהו ששיה חווה בילדותו יום יום, וזה עיצב את הציפיות שלו לגבי איך הוא צריך להיות כגבר ואיך הוא צריך להתנהג בעולם, וזה עיצב את מערכות היחסים שלו עם גברים ועם נשים. אלה הצדדים החולניים של הציפיות שלנו מגבריות. יש סוג של תחרותיות על מי יכול להופיע בעולם כגבר, בצורה שהיא יותר חיצונית ומפגינה חוזק. אז בתור אישה אני לא חלק מהתחרות הזאת, וזה הדבר הכי חשוב שאני יכולה להביא לדבר הזה".

"עצם העובדה שנשים עושות סרטים על גברים יכולה במידה מסוימת לאזן לא רק את התרבות, אלא גם את הצורה שבה גברים מסתכלים על מה היא גבריות"

מנקודת מבטך, העבודה על הסרט עשתה משהו בשביל שיה במובן שאת מדברת עליו?
"הדבר הכי משמעותי שאפשר למדוד זה שבפעם הראשונה מאז גיל 12 הוא פיכח כבר שנה וחצי. אנשים שחיים חיי התמכרות ואלכוהוליזם, העבודה שלהם על עצמם רק מתחילה כשהם מפסיקים לשתות, כי השתייה באה להסתיר או לרכך את הקושי של מה שמתחת. יש לו חיים ארוכים להתעמת עם הטראומות והבעיות שנוצרו בילדותו. אלו לא דברים שמשתנים ברגע".

תארי מה קרה אחרי הזכייה בפרס גילדת הבמאים. הוצפת בטלפונים ובהצעות?
"זה קרה בהדרגה לאורך שנה מאז שהסרט יצא. אבל לא היה לי מושג כמה הזכייה הזאת משמעותית מבחינת הגלים שזה עשה. לא ידעתי שזה יתפרסם בכל העולם ושזה כל כך משפיע על אנשים בתעשייה. זה באמת יצר גל של הצעות מטורפות. אני שומרת על ראש בריא בתוך הסיפור הזה. אני מספיק שנים במקצוע כדי לדעת מה אני רוצה ולא להסתחרר ממעמד ומכסף ולהמשיך לבחור פרויקטים שאני מאמינה שאני צריכה לעשות אותם".

עוד דבר נחמד שקרה לה ממש עכשיו – כתב העת הבריטי הוותיק Sight and Sound הזמין את בונג ג'ון הו, במאי "פרזיטים", לשמש כעורך אורח של גיליון מרץ 2020 ולבחור 20 קולנוענים צעירים שיצירתם תגדיר את 20 השנים הבאות. לצד ג'ורדן פיל ("תברח"), ארי אסטר ("מידסומר"), ג'ניפר קנט ("הבאבאדוק") ורוברט אגרס ("המגדלור"), הוא בחר את הראל. "הדבר הכי משמח שקרה לי היום הוא שאבנר שביט שלח לי את זה. זה מצחיק כי זה עיתון שהייתי קוראת כשהייתי צעירה".

עלמה הראל (צילום: רייצ'ל לונה, גטי אימג'ס)

"חברי תא הכתבים הזרים צריכים לעשות חשבון נפש רציני. לא הרבה אנשים מעיזים להגיד את זה, כי יש להם הרבה כוח פוליטי במשחק הפרסים"

גם הציוץ שלה אחרי הכרזת המועמדויות לגלובוס הזהב זכה לכיסוי נרחב. "אלה לא האנשים שלנו והם לא מייצגים אותנו. אל תחפשו צדק במערכת הפרסים. אנחנו בונים עולם חדש", כתבה כשנודע שחברי תא הכתבים הזרים בהוליווד שוב לא מצאו אף במאית שראויה מבחינתם למועמדות. כשבעקבות הציוץ התקשרו אליה ממגזין וראייטי היא הוסיפה: "אם לא תהיה קטגוריה חדשה לבמאיות – כמו שיש קטגוריות נפרדות לשחקנים ושחקניות – לא יחולו כל שינויים".

"הופתעתי שזה הפך לכותרת כל כך מהר", היא אומרת. "כשאת אומרת משהו את לא יודעת אילו הדים הוא יעורר. אני חושבת שחברי תא הכתבים הזרים צריכים לעשות חשבון נפש רציני. לא הרבה אנשים מעיזים להגיד את זה, כי יש להם הרבה כוח פוליטי במשחק הפרסים. גילדת הבמאים זה משהו אחר. זה איגוד של כל הבמאים שהוקם כדי שנוכל להגן על עצמנו בתעשייה. זה פרס שאני מאוד גאה בו. בנאום הזכייה אמרתי על הבמה שהאיגוד צריך לשנות את תנאי ביטוח הבריאות של במאיות, שמאבדות את הביטוח כשהן יוצאות לחופשת לידה כי בביטוח זוכים רק אחרי שעובדים מספר מסוים של ימים בשנה. כך יוצא שנשים מאבדות את הביטוח הרפואי דווקא כשהן הכי נזקקות לו. הדוקומנטריסטית ג'סיקה דימוק (שאיבדה את הביטוח שלה ב־2017 כשלקחה חופשה מהעבודה כדי לטפל בתינוק שלה, י"ש) כתבה מכתב פתוח לאיגוד, שחתמו עליו יותר מ־50 נשים, בהן איימי שומר, גרטה גרוויג וריס ווית'רספון, ו־Free the Work התניע את זה לקמפיין שלם".

Free the Work הוא מיזם פורץ דרך של הראל, שנועד לפתוח דלתות בפני קולנוענים מתחילים מכל המינים והגוונים. זאת הרחבה של יוזמה קודמת שלה, Free the Bid, שהתמקדה בעולם הפרסום ועודדה חברות לספק הזדמנויות לבמאיות של פרסומות.

כשהבנתי מה גודל שטיפת המוח שאנחנו נתונים לה בעולם כולו בגלל שהקולנוע והפרסום נתונים בידי קבוצה מצומצמת של גברים לבנים, הגעתי למסקנה שלספר סיפורים זו הדרך היחידה לשנות את התודעה העולמית

איך את מוצאת זמן לקדם אנשים אחרים כשאת בעצמך מתקשה להשיג תקציבים?
"התחלתי את זה ב־2016 בעולם הפרסום. אחרי הזכייה של 'ילד דבש' בפרס השופטים בפסטיבל סנדאנס נוצרה הזדמנות להיות במעמד שיאפשר לי להביא את זה לטלוויזיה ולקולנוע. אז הרחבנו את הפעילות, ואני מנסה להביא את זה גם לארץ. הסיבה שאני עושה את זה היא שראיתי את המסלול הארוך שלוקח למהגר ולאישה להיכנס לתעשייה הזאת. חשוב לי להכניס קולות חדשים ולספר סיפורים שלא תמיד מסופרים מאותה זווית גם כי אני לא רוצה להיות חלק מעולם הקולנוע אם אני לא יכולה לראות את כל האנשים שעליתי איתם מקבלים את ההזדמנות להיכנס איתי.

"כאדם שאכפת לו חברתית ופוליטית, לאורך השנים התאכזבתי הרבה פעמים ממערכות בחירות והתארגנויות פוליטיות, והגעתי למסקנה שלספר את הסיפורים זאת אחת הדרכים הכי חזקות לעורר אמפתיה ומודעות. אנשים שיש להם קול חזק בתרבות יכולים להשפיע ולעזור להביא שינוי. כשהבנתי מה גודל שטיפת המוח שאנחנו נתונים לה בעולם כולו בגלל שהקולנוע והפרסום נתונים בידי קבוצה מצומצמת של גברים לבנים, וכמה חשוב להגדיל את הפרספקטיבה הזאת ולספר סיפורים אחרים, הגעתי למסקנה שזאת הדרך היחידה לשנות את התודעה העולמית – לא רק במובן העסקי של עולם הקולנוע אלא במובן החברתית והפוליטי. זה לא חייב להיות סרט פוליטי. זה יכול לבוא אפילו מסיפור אהבה. רעיונות כמו ייצוג ושפה הם דברים שעדיין נחשבים לזרים לרוב העולם בגלל התנהלות של עולם הקולנוע וזה משהו שהייתי רוצה להיות חלק ממנו".

התחלת לביים וידאו ארט עוד כשחיית בארץ. קולנוע זה משהו שתמיד רצית לעשות?
"מאוד רציתי להיות בימאית. אבל הייתי ברמנית באלנבי 58 והיו לי חיים סוערים ומתוקשרים, וכל פעם שניסיתי משהו דיברו על זה בקונטקסט של זה. הייתי צריכה להוציא את עצמי משם כדי שייקחו אותי ברצינות. באמריקה זה היה מאבק מסוג אחר – הייתי צריכה להתחיל מהתחלה ולגלות מה הולך כאן. עכשיו אני מרגישה שכל דבר מוביל לעוד דבר. לא יכולתי לדמיין שהחלומות שלי יתגשמו בצורה כל כך מספקת, והחלומות האלה מכילים עוד הרבה אנשים איתי".