פוגו, זעם משתולל וכמויות של הומור: הכירו את סצנת הפאנקיסטים בתל אביב

ערב חמישי בלבונטין 7. כמה עשרות דייהארדז מתגודדים על המדרכה שמחוץ למועדון, מחכים לתחילתו של ערב מבטיח עם הופעות של ארבע להקות פּאנק בועטות במיוחד: ציאניד, Death in Your Yard, זאגה זאגה וחרדה. עבור המצביע המצוי של יש עתיד זאת סיבה מצוינת לחצות את הכביש לצד השני, אבל מי שבילה מעט זמן בחייו עם פאנקיסטים יודע שהסצנה שלהם היא אחת היותר מכילות ואוהבות שאפשר לדמיין, רק שבניגוד להיפים הם לא עושים עניין מהדדיות. מה גם שהם יודעים שכעס הוא רגש לגיטימי בדיוק כמו כל הרגשות האחרים.

לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
השוודים
ליין הבלאק פאשן

המורכבות הזאת תבוא לידי ביטוי באופן מושלם במשך השעות הבאות, בשעה שרגש טהור ולא מלוטש יפרוץ במתקפה מתוך הרמקולים, ומי שימצא את עצמו על הרצפה במהלך ריקוד פוגו מיד יקבל עזרה לקום. באחד מרגעי האושר של הערב נאלץ סולן להקת ציאניד המבטיחה ללכת לעבודה, וחבריו המשיכו את הסט בלעדיו. "אני הייתי יונתן ואני חייב ללכת לעבודה", הוא נפרד.

פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

ההומור וחוסר החשיבות העצמית האלה הם עוד מאפיין מובהק של סצנת הפאנק המקומית. נדב בן חורין, חבר בהרכבים סווטשופ בויז, ספיט ומאחנו כמו גם בפרויקט שיפקה צ'יפס, מסכים: "אנשים מסתכלים על הפאנק כאילו יש בו איזו סכנה, אבל זאת דווקא סצנה עם המון צחוקים". עד שההבנה הזאת תחלחל ותחיית הפאנק הגדולה תתקיים, מסתכמת הסצנה של תל אביב בכ־150 איש מגובשים, חלקם כבר בשנות ה־40 לחייהם, אחרים רק בתיכון. עם זאת, בעוד שלהיפים יש את מרכז פלא ולאוהבי הז'אנר הים תיכוני יש את בגין 17, הפאנקיסטים נאלצים לנדוד בין הצימר ללבונטין 7 או לכל מקום שפותח בפניהם את הדלת.

"הלבונטין 7 זה כשרוצים לפנק את הקהל", צוחק בן חורין, "מקום מסודר עם בר יפה". זה לא תמיד היה ככה. במשך השנים קמו בתים ארעיים לסצנת הפאנק הקטנה אך איתנה של תל אביב, ואלה תמיד נסגרו בזה אחר זה. כמעט כל חברי הסצנה, למעט הצעירים ביותר, עדיין זוכרים את מועדון הפטיפון שפתח את דלתותיו בשנת 1999, ולרבות השנים עבר ידיים ושינה את שמו לרוגטקה ולאחר מכן לקורו. "בימים של הרוגטקה התחילה להיות מורגשת יותר הנוכחות של הפאנק במקום", נזכר בן חורין, "הפעילה את המקום חבורה של אקטיביסטים והיה שם אוכל טבעוני, אפילו שמבחינה מוזיקלית זה עדיין היה חלש יחסית. אחר כך, בתחילת 2013, כשהמקום הפך לקורו, הייתה הרגשה שזאת הפעם הראשונה שיש בר פאנק, מקום שאתה יכול לבוא אליו, לפגוש פאנקיסטים ולשמוע פאנק רוק בתקלוט. אין ספק שזאת הייתה תקופה מדהימה".

פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

עם זאת, נראה שאחד האתגרים הקשים ביותר הוא להיות בעל עסק ובעל אידיאלים בו זמנית. אם מוסיפים לכך קהל לקוחות מצומצם, מחויבות לגישת DIY ועירייה שמציבה תקנים מחמירים עבור רישיונות, קשה לדמיין איך ניתן לשרוד לאורך זמן. לנוכח כל זאת, סביר להניח שאיש לא הופתע שהמינוס 2, שנפתח לאחר סגירת הקורו, הצליח לשרוד כמה חודשים בלבד. החלל הותיר רבים מחובבי הז'אנר עם תחושת חסך. "אחרי שהמינוס נסגר היה ממש קשה", אומרת עדי ברוניצקי, הפרונטוומן של להקת דף צ'ונקי. "הלבונטין מגניב, אבל הוא לא ממש בית. זה הגיע למצב של הופעות בכאוס של חדרי חזרות בלי משהו שהוא ממש שלנו".

קודם תאכלו ארוחת ערב

בהיעדר מרכז פיזי שיכיל את כל הרגשות והדציבלים האלה, מרבית חברי קהילת הפאנק נפגשים מדי יום במרחב הווירטואלי בשלוש קבוצות פייסבוק עיקריות, הגדולה שבהן מונה כ־1,500 איש. בחלק גדול מהזמן מתרחשים בקבוצות דיונים בנושא להקות עדכניות או מוזיקאי עבר, דאחקות על ממים רלוונטיים, רגעי נוסטלגיה ורכילויות. לפעמים הן משמשות גם כלי עבור מוזיקאים שמעוניינים להקים הרכבים חדשים.

פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

בין שחברי הקהילה מכירים זה את באופן אורגני במהלך הופעות ובין שבפייסבוק (או כפי שמצוין בדף הוויקיפדיה של דף צ'ונקי, "ליד בנק מרכנתיל ברחובות") – יחסית לסצנה כל כך קטנה נראה שאין בה רגע דל. בכל שבוע נתון יש כשלוש הופעות ולא חסרות להקות חדשות. מתרוממות, חרדה, אנטיגונה רקס, ציאניד ודאסט – אלה רק כמה מהשמות שנשמעים יותר ויותר בחודשים האחרונים. בעוד חלק מההרכבים עוסקים בנושאים שקשורים בחיי היומיום, אחרים משלבים תכנים פוליטיים בשיריהם. "מגניב שיש גיוון של הרבה להקות עכשיו", אומרת ברוניצקי ומוסיפה כי לדעתה לא צריכה להיות הפרדה בין אמנות לפוליטיקה כל עוד שומרים על כנות. "אני חושבת שכשכותבים בצורה פוליטית זה צריך לבוא מאותו מקום של לכתוב שיר אהבה", היא אומרת, "כשמישהו כותב על נושאים פוליטיים בצורה לא כנה או לא טובה זה מאוד ברור, ואני דווקא מאמינה שכשיש רגש אמיתי אז גם מקשיבים למה שאתה אומר".

יש גם מי שדווקא רואה בריבוי הלהקות החדשות סימן לסטגנציה של הסצנה. המוזיקאי ישי ברגר, חבר בלהקות יוסלס איי.די, ג'נגו ובוא לבר, אומר כי לדעתו במקרים רבים ההייפ אינו משקף פריחה אמיתית והוא נובע מפעילות יתר ברשת, שיוצרת תמונה מעוותת. "אני מתבאס שאומרים 'איזה גדול הפאנק עכשיו'", הוא אומר, "פאנק גדול בא כדי להישאר. זה גם לא יכול להיות גדול פה, כי התשתית קשה עד בלתי נסבלת. חייב להיות לזה קשר לזה שאנחנו מנותקים גיאוגרפית. להקה איטלקית, למשל, נכנסת לוואן ונוסעת לספרד, הולנד וגרמניה ושומעת דברים חדשים. סצנת פאנק אמיתית שואבת השפעות מהסביבה שלה".

פאנק

לדברי ברגר גם לא קל ליצור בקהילה כל כך קטנה, שמורכבת מאותם אנשים, או כפי שבן חורין מכנה את זה, " 15 אנשים ב־15 להקות". "זה הרבה משקל על כתפיים של מעט אנשים", אומר  ברגר, "מדברים על פאנק שמאנק, אבל לפני הכל צריך שאנשים לא יהיו קמצנים, צריך שהם יכניסו יד ללב וייתנו הכל. אני רואה לפעמים שאוהבים לפרגן בעיתונים המקומיים ללהקה כזאת או אחרת, לאו דווקא מהסיבות הנכונות, וזה טיפה מצחיק. פעם מישהו קרא ללהקה שלו כאפה לפנים של לימור לבנת וזה היה בכל העיתונים, אבל זו לא הייתה כזאת להקה מעניינת".

ברגר סבור שהמצב ישתפר אם הצעירים ידברו פחות וישקיעו יותר ביצירה שלהם. "אני חושב שזה היה מכובד אם אנשים היו מופיעים פעם בחודש במקום ארבע פעמים, ובשלוש הפעמים האחרות הם היו נפגשים ועובדים קשה על המוזיקה. קודם תאכלו ארוחת ערב ואחר כך קינוח. כולם כאן כבר בקינוח".