כשזה מגיע לקינוחים אמריקאים, הגודל לגמרי קובע. מבוסטון קרים פאי, דרך אלסקה ועד לקינוחים היברידיים (קרונאט, מישהו?): קבלו את תולדות המתוקים האמריקאיים המוגזמים
כשזה מגיע לקינוחים, האומה האמריקאית לא מאמינה באנדרסטייטמנט. לפני כ־200 שנה בארצות הברית החלו לקחת מתכונים ביתיים שרובם עוד היו תקפים ביבשת הישנה ולהכין להם גרסאות אמריקאיות מקומיות עשירות, נדיבות ומרהיבות הרבה יותר. אמריקה. כבר ב־1834 אפו בבוסטון עוגת ספוג עם שכבות של קרם וניל וגלייז של שוקולד. העוגה, שזכתה לכינוי "בוסטון קרים פאי", הפכה לעוגה הלאומית של מסצ'וסטס. כשהקונדיטורית ג'אנה צ'אנג פתחה בשנת 2000 את המאפייה פלור בעיר היא הוסיפה לעוגת הארבע שכבות ספוג סירופ קפה מתוק, קצפת וציפוי של גנאש שוקולד. בכל זאת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
ב־1876 החלה מסעדת דלמוניקו בניו יורק להגיש עוגה מכוסה כיפת גלידה בציפוי מרנג, שעולה בלהבות כחלחלות מול עיני הלקוחות במסעדה. דלק הבעירה הוא בקרדי וגרנד מרנייה. עוגת הגלידה הבוערת – שזכתה לכינוי אלסקה – מגיעה עד היום אל הסועדים כקינוח בגודל צנוע של 21 ס"מ, כי הגודל לגמרי קובע. האלסקה הפכה לקינוח חיוני בכל דיינר שמכבד את עצמו וזכתה לאינסוף גרסאות כיסוי עם תוספות מיוחדות של ממתקים, עוגיות, חטיפי שוקולד ודגני בוקר צבעוניים.
גרסאות כיסוי כאלה תמצאו גם לניו יורק צ'יז קייק הרכה והצחורה ואפילו לקינוח בננה ספליט. כי למה להסתפק בבננה, גלידה והררי קצפת כמו במתכון המקורי, אם אפשר להוסיף לקערה גם רוטבי קרמל ושוקולד, אננס משומר ודובדבנים ממותקים. אגב, אפילו דיוד אוונס סטריקלר, מי שהגה את הבננה ספליט המקורית ב־1904, הסביר שהכין אותה פשוט כי כך יכול היה לגבות על אותה כמות של גלידה כמות כפולה של כסף.
ב־1946, כשהתחיל לזרום לניו אורלינס יבוא גדול של בננות ממרכז היבשת, החלו להגיש במסעדות העיר בננה פוסטר. קינוח העשוי בננות מוקפצות במחבת עם חמאה, סוכר חום וקינמון, שברגע האמת מלצר מעונב מביא אותן במחבת לסועדים, בוזק מעט רום או ברנדי ומעלה בלהבות. ההצתה הופכת את הקינוח למסעיר יותר, כי פלמבה זה פאן. מובן שבשם הגרגרנות חסרת הגבולות קינוח הבננה פוסטר מוגש עם גלידת וניל שמשלימה את כמות הסוכר הנדרשת להגדרה "משהו מתוק".
כעבריינים שהולכים על הקצה
מי שפיצח את הקונקרטיות שבתאווה האמריקאית למתוקים הוא דומיניק אנסל, שף פטיסייר צרפתי שעבד לאורך שנים בצרפת, בעיקר בפושון. ב־2013, אחרי מרתון של ניסיונות, הוא פיתח את הקרונאט: סופגניית דונאט מטוגנת המורכבת מבצק פריך של קרואסון, שעבר גלגול בסוכר ואחר כך הוזרק אליו מילוי של קרם בטעמים שונים, מייפל לימון למשל. כשהתורים אצל אנסל לא פסקו מלהשתרך והוא לא יכול היה לעמוד בביקושים, הוא הגביל את הרכישות לסך של שש יחידות לקונה, מה שגרם לשוק שחור של ספסרים למכור את הבצק השמנוני בסכומים הזויים של עד 100 דולר ליחידה. מאז ההצלחה המטאורית שלו אנסל לא שוקט על עלי בצק השמרים המטוגן שפיתח ורשם כפטנט. הוא המציא גם את עוגיית השוקולד צ'יפס מילק שוט, שמתפקדת ככוסית משקה שמנתי, את הפרוזן סמורס שמכילים גלידה עטופה בוופל עם מרשמלו בוער, ואת גלידת הבורטה.
מילות הקסמים "קינוחים היברידיים" (שנמכרים תמורת הון) הביאו לעולם את הקרוגל (קרואסון פלוס בייגל) והדופין (דונאט פלוס מאפין של סטארבקס). אפילו בסניף הניו יורקי של לחמים נמכר בין הכלאיים קרצל (קרואסון פלוס פרצעל).
התאווה האמריקאית למופרך, מופרז ומוגזם לגמרי מועצמת בעידן הפייסבוק והאינסטגרם באופן ויראלי. היא מוזנת על ידי חברות המזון שמתייחסות לפורמט כשטח פרסום יעיל באמצעות פנייה לבלוגרים שיבשלו, יאפו ויצלמו את המוצרים שלהם. מצד שני, אנשים שמאסו בגישות הבריאותניות רואים בטראש המתוק מחאה בריאה ושמחים לבלוע את הסחורה כעבריינים שהולכים על הקצה. ספק אם מרבית המקליקים על צילומי הפוד פורן אשכרה יחזרו הביתה מיום עבודה כדי לעמוד במטבח ולהכין לעצמם בומב גלידת לוטוס כפי שממליצה הכהנת הגדולה של האינסולינמניה אצלנו, קרין גורן.
