הדרך הנכונה להעביר את תשעה באב היא עם היהודי הכי יהודי

בערב תשעה באב (6.8) יחזור התסריטאי והיוצר אריק שגב ("אולי הפעם", "בנות הזהב" הישראלית, ובימים אלו כותב לתאגיד השידור את "אנשים מתים", קומדיה המבוססת על סיפורו האישי כמתמודד עם מחלה סופנית) להנחות הקראה קבוצתית של שני סיפורים קצרים מאת ש"י עגנון ברדיו EPGB, לכבוד יום ההולדת המוצהר והמומצא לחלוטין של הסופר הנערץ, זוכה פרס הנובל, עם העברית הייחודית והראייה החדה של מה זה יהודי.

בעבר שגב איחד כוחות עם רדיו EPGB בהרצאה "ראשית צמיחת גאולתנו", בה הוקרנו לראשונה מערכונים מתוך "היהודים באים", שגם אותה חששו בזמנו גופי השידור להציג לקהל וגם בימי הזיכרון לשואה, בהם הרצה פעם אחת על "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד ועל הדרך בה האלבום שינה את היחס והצורה המקובלת בארץ להתמודדות עם זכר השואה, ופעם אחרת בהרצאה "'שואה' בשעה'", בה תיקצר בדרך ייחודית את סרט התעודה המונומנטלי ובן תשע השעות של קלוד לנצמן. בשנה שעברה הוקרא במקום הסיפור הקצר "תהילה", בערב שהיה מרגש, מיוחד ומצחיק והערב הבא ישאף להפוך את העניין למסורת של ממש. הבר יהיה פתוח ומכל משתתף ייגבה תשלום סמלי לכיסוי הקנס על פעילות של בר בתשעה באב.

וזה מה שאריק שגב כתב לנו לקראת הערב:

"שירושלים תדבר כל תשעה באב על שנאת חינם. סך הכל זה התוצר העיקרי שלה רוב השנה. בתל אביב נדבר על ההיפך הגמור משנאת חינם – אהבה מתגמלת. ואם מלחמות אחים האיצו כל פעם את חורבן הבית וכמעט השמידו את העם ההיפך ממלחמות אחים הוא מה שעזר לעם הזה לשרוד – יצירת קהילות עם אפיון ביולוגי משותף – יש לקהילות האלה נטייה להתכנס בחדר ולקרוא טקסטים בעברית.

>> אלו הם חמישה מקומות בתל אביב שאריק שגב מתגעגע אליהם מאוד
>> ואלו הן העצות שלו לכל מי שרוצה לכתוב סדרה. או סרט, לא שופטים

אז למה עגנון? קודם כל כי תשעה באב זה יום ההולדת שלו. ושנית, כי איך שלא תעריכו אותו, היקף העבודות של עגנון מאוד מרשים. אבל בעיקר כי זו העיר העברית הראשונה. עברית. לא ציונית, יהודית ואפילו לא ישראלית. עברית. תרבות מתחדשת שלוקחת את גורלה בידיה. חנוך לוין, אלתרמן, ביאליק, קישון, דרויאנוב, טשרניחובסקי: כולם שלנו או פעלו בעיקר פה. אבל ש"י עגנון העדיף את ירושלים. גם כרעיון, כי עם כל הכבוד לציונות שהוא היה תומך נאמן שלה, מדינת ישראל הייתה מבחינתו רק עוד פרק בסיפור בהמשכים הזה, 'יהדות'. יהדות, שהיא גוף נצחי הגדל בנפרד מהבית הזמני בו הוא שכן. והבית הזה כבר חרב פעמיים בתשעה באב.

מה, פעמיים בדיוק באותו יום? כנראה שלא. אבל זה בסדר, גם שמואל יוסף שלנו לא באמת נולד בתשעה באב. וזה לא שהוא שיקר: הוא רק סיפר סיפור, שאנחנו יודעים שהוא סיפור. החיים האמיתיים לא מעתירים עלינו סימבולים, אנחנו הופכים אותם לכאלה. חוץ מזה, אתם יודעים מה עוד שקר מוחלט מצד אחד ואמת ללא עוררין מהאידך של הגיסא? התנ"ך. זה מה.

היהודי הכי יהודי. ש"י עגנון. צילום: דיוויד רובינגר/קורביס/גטי אימג'ס

רגע, אז עגנון אשכרה ציפה שנבין את זה? תודו שזה מרענן. סופר שלא חושש שהקורא יחשוב שהספר מתיימר או פלצני או מסובך אלא סומך על הקורא שהוא מספיק אינטיליגנט. סיפור אישי: לפני כך וכך שנים כתבתי סדרת ילדים בשם "שבט צוצלת", על סניף בשם זה של תנועת נוער פיקטיבית. בעבר הרחוק הייתי מדריך בנוער העובד, שם למדתי שסניף של תנועת נוער קם ונופל על שירי המורל שלו, ולכן עדיף למצוא לו שם שאפשר לחרוז בקלות. כשהצעתי את השם, המפיק של הערוץ פער עליי את זוג העיניים הכי תמהות שנפתחו מולי בפגישה, לפחות עד אלו שנפערו מולי כשעניתי לו שצופה שלא יודע מה זו צוצלת יוכל לבדוק מה זה בויקיפדיה. עגנון לא עשה לקורא קיצורי דרך, אבל תמורת הידע וההשקעה שנדרשו מהקורא הוא ענה לו פי שבע בעלילות בנויות היטב, דמויות בלתי נשכחות וצירופי לשון חד פעמיים. כבר אמרנו שההיפך משנאת חינם היא אהבה מתגמלת?

עד כמה צירופי הלשון חד פעמיים? כאילו בטח נורא קשה להבין אותו, לא? הנה הצעה: אל תתייחסו ללשון של עגנון כשפה ארכאית, אלא כשפה חדשה לגמרי שעגנון לומד ואף משכלל תוך כדי שהוא כותב בה. אין לטעות, אף אחד לא כתב או כותב כמו עגנון, הוא עובד, שוחק שיניים, טועה ומתקן, מתחכם ומנגן. משחק בשפה וצוחק בשפה. כפי ששנו חכמינו: הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם.

אז לבוא? בטח. קודם כל כי לא יהיה שידור בפייס או תיעוד ביוטיוב או משהו כזה, זו תהיה חוויה יהודית חד פעמית של לחוות טקסט בעברית ביחד, ולשם כך תצטרכו להגיע למקום בעצמכם. בעידן של התעסקות בלתי פוסקת במה חושבים עלינו, נחשוב על אדם שלא יגיב לנו. בתקופה של מיחזור בלתי פוסק, של מטא ושל ציטוט ורפרור ושאיבה חוזרת מבארות מתדלדלות, נרים כוס ליום ההולדת המומצא של האיש שלא חדל מלהמציא.

בואו לעזור לו לגרום ל-EPGB לחטוף קנס. אריק שגב. צילום: פודקאסט אנשימעם

אם האווירה הנוכחית בזה לידע ונימוס, בואו נריע לאיש שכל כולו היה ידע וכבוד. בואו להתקהל בחדר עם אנשים כמוכם ולקרוא ביחד טקסט בעברית. כי זה משהו שיהיה פעם אחת וזהו. בדיוק כמוכם. וזה הקטע שעגנון כל הזמן דאג שנבין (כמו גם ישעיהו ליבוביץ ז"ל). אנחנו לא הסיפור, מעולם לא היינו, אנחנו חלק קטן מסיפור גדול על עם, שאם לצטט יהודי אחר, תמיד נופל וקם.

ובדבר אחד נתניהו אולי צדק: שכחנו מה זה להיות יהודים. לא כביקורת על תל אביב, או על חילוניים, אלא פשוט כי שנים לא היינו צריכים. היהדות פרחה בגלות, שם הצליחה להעמיד קאדר שמתחיל בפרויד והרמב"ם ומגיע עד בוב דילן ומאיר לנסקי, ובמאה האחרונה לראשונה זה הרבה זמן ממיעוט חסר בית הייתה לנו תקופה כבעל בית מתעמר. אבל גם היא הולכת ונגמרת, וגם אתם, ומתישהו זה לא יהיה. הנה זה בא.

עגנון, לזכותו ייאמר, התריע על זה מראש".