שני גרנות ונבו רומנו מתפשטים וחוזרים לבמה עם "שעה עם אוכלי כל"
שלוש שנים אחרי "שעה עם אוכלי כל", מופע מחול פרובוקטיבי בעירום מלא, הגיעה שוב שעת הסעודה. שני גרנות ונבו רומנו חוזרים אליה במסגרת הפרויקט "בת שבע מארחת". מה השתנה מאז?
"הכל מתחיל ממה שאני לא, ואני לא מוכרת את עצמי". ככה, בלי להסס שנייה וממש בראשית השיחה, מגדירה שני גרנות את גבולות היצירה שלה. היא רקדנית וכוריאוגרפית ששמה לא מאוד מוכר לקהל הרחב, גם בגבולות המחול – לא שהיא מופתעת מזה. היא מתרחקת ממסגרות ומעמותות שעלולות לצמצם את החירות האמנותית שלה, היא מופיעה מעט ומשלימה עם הצורך לשלם את המחיר על כך. שותפה ליצירה ולריקוד בשנים האחרונות, נבו רומנו, נשמע קצת פחות נחרץ בנושא, אבל חולק עם גרנות את עיקר האידיאולוגיה. "העבודה שלנו היא תוצר של מה שהסכמנו עליו ויש בינינו הבנה של מה לא עושים".
השיחה מתקיימת לאור העלתה מחדש של "שעה עם אוכלי כל", יצירתם המשותפת האחרונה שעלתה בבכורה לפני שלוש שנים במסגרת פסטיבל אינטימדאנס של תיאטרון תמונע. החזרה לעבודה הזאת, שמשמחת מאוד את השניים, מסתייעת הפעם על ידי הפלטפורמה "בת שבע מארחת" (בניהולו האמנותי של היוצר הלל קוגן), שמעניקה למופיעים במסגרתה את החלל וחלק מההכנסות.
"אוכלי כל" זכתה בשבחים מפליגים, ובכל זאת אתם לא יכולים להעלות אותה בלא תמיכה.
רומנו: "זה לא רק אנחנו, זהו מצבם של רוב יוצרי המחול העצמאיים. נכון שאנחנו לא בעמותה שלהם ואולי להם קצת קל יותר. אולי. אבל בגדול זה המצב, הרוב נעשה במימון עצמי. שמחנו מאוד כשהזמינו אותנו לפסטיבל בתמונע ומצאנו בו בית שדאג שלא נפסיד. במשך שנה פלוס העלינו בו את 'אוכלי כל' פעם בחודש עד שפלח הקהל הזה מיצה את עצמו. כיוון שלא הייתה אופציה אחרת, החלטנו 'להרדים' את העבודה וכעת היא מקבלת הזדמנות חדשה".
ואיך זה מבחינתכם לחזור לעבודה?
גרנות: "מרגש. אנחנו נורא אוהבים את העבודה וכיף לחזור אליה. מובן שלא חוזרים בדיוק לאותו הדבר. עבר זמן, אנחנו השתנינו, המציאות השתנתה וגם המבט של העבודה עליה קיבל עוד רובד. וגם הגוף הוא קצת אחר. כשחזרנו עכשיו לחזרות גם ניסינו להכניס קצת חידודים חדשים, גם בשבילנו, כדי לנסות דברים פחות מוכרים".
העבודה הזאת נרקדת בעירום מלא. רובו פרונטלי. למה זה היה נחוץ?
רומנו: "זה בגד ההופעה של 'אוכלי כל'. לא יכולנו לרקוד אותה אחרת. היא עוסקת במה שנשאר מאיתנו אחרי שאנחנו מסירים את הבגדים ואת האיפור ונשארים רק אנחנו, עם הגוף הפרטי שלנו, ושואלים בעצם מה נחקק בגוף הזה. אילו קמטים נוצרו מהמימיקות ומהדרך שבה אנחנו מתנהלים, אילו צלקות נחקקו בו, איזו משמעות יש לנטייה של גברים ללכת עם חזה מובלט קדימה ומה קורה לאישה שהולכת שנים על עקבים גבוהים ודקים".
גרנות: "התרבות הרי כל כך ממשטרת את הגוף, קובעת כללים ודפוסים שבמסגרתם אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים. בעבודה הזאת יש ניסיון לבדוק את השרידים הפרימיטיביים, את מה שהיינו פעם, ולכן לא פעם עולה הדימוי של אתר ארכיאולוגי שכאן הוא גופני, אנושי, פרפורמטיבי וגם חלל ממשי. הצופה יכול להתפעל מהממצאים הקטנים ביותר כאשר בו זמנית הוא נמצא במרכז עיי חורבות. כאן לבסוף נפתחת לו ההזדמנות להשלים בדמיונו את התמונה ההיסטורית של מה שהיה המקום שבו הוא יושב עכשיו".
העבודה שתועלה בסטודיו ורדה של להקת בת שבע נפתחת עוד לפני שהצופים מתיישבים. גרנות ורומנו ניצבים ערומים כמו שני פסלים בירכתי הבמה כשגבם אל הקהל ופס אור נופל על דמויותיהם. כרבע שעה הם רוקדים כך, ואז הם מסתובבים באחת לקהל ובמקום פנים חשופות הם צופים במעין מסכות שיוצרים הרקדנים באצבעותיהם על פניהם. "הזמן הזה שבו אנחנו עומדים בלי תזוזה עד שהקהל מתיישב הוא אולי הקשה ביותר לפרפורמר", מסביר רומנו, וגרנות אומרת כי כל פעם כשהסתובבו, הופתעו מכך שיש בכלל קהל כי השקט היה תמיד כל כך מלא.
איזה תפקיד יש ל"מסכה" הזאת?
גרנות: "לאורך ההיסטוריה, הפולחן תמיד היה חלק מהחיים ויש שרידים ממנו, גם בגוף, עד היום. המופע הולך, לאו דווקא באופן ליניארי, מעבר קדום מאוד עד לכאן והעכשיו. לא בחרנו במסכות ממש אלא יצרנו אותן בעזרת הגוף, כחלק ממנו".
רומנו: "אולי המסכות גם משחררות קצת את הצופים. הם יכולים להסתכל בשקט על האיברים האינטימיים שלנו. בעבודה אנחנו מכוונים למקומות רווי מתח ומנסים להעביר ובדייקנות ובאיפוק מידע לקהל שלנו בתקווה שכל אחד יעבד אותו בדרכו. בתוך זה הרגשנו לפעמים צורך לרכך קצת, אולי בעזרת המסכה".
וזה מצליח?
גרנות ורומנו מחייכים חיוכים רחבים. "אנחנו שומעים הרבה צחוקים. במהלך המופע אנחנו מרגישים שהקהל עובר שינוי. אנשים משתחררים קצת".
"שעה עם אוכלי כל", מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב, שני (14.11) 19:00 ו־21:00