שעת השין

תצוגת הבוגרים הטריים של שנקר אמנם הציגה כישרון ויכולות טכניות, אך הוכיחה שהמוסד הוותיק חייב לגבש זהות כדי שבאמת יוכל לעמוד בגאון מול המוסדות הבינלאומיים

עיצוב של אפרת מכמן. צילום: רפי דלויה
עיצוב של אפרת מכמן. צילום: רפי דלויה
20 באוגוסט 2013

לאחרונה התבשרנו שמחלקת האופנה בשנקר דורגה במקום השלושה עשר בין מחלקות עיצוב האופנה בעולם, עובדה שאיתה פתחה יולי תמיר, נשיאת שנקר, את תצוגת האופנה השנתית של המחלקה.

מחד גיסא זהו הישג משמעותי עבור מוסד לא מוכר יחסית, כאשר מחלקות האופנה שנמצאות לפניו ברשימה הן מהמבוקשות ומהחשובות בעולם. מאידך גיסא אפשר לראות בבחירה הזאת מעין סימון שנקר כסוס שחור, כפוטנציאל שעוד צריך למצוא את הדרך להתממש. מחלקת האופנה בשנקר, כפי שנחשפה בתצוגה שהתקיימה השבוע בגני התערוכה, עדיין שומרת על הכתר בין מחלקות האופנה בארץ, אך אולי הגיע הזמן שהיא תנסה לשחק בליגה של הגדולים, וכדי לעשות זאת שנקר חייבת לפתח אסטרטגיה ברורה. אפשר היה לראות בבירור איך רוח הניינטיז, מהטרנדים הבולטים של העונה, מצאה את דרכה גם אל כמה קולקציות בוגרים.

הקולקציה של טל קילשון, שהציגה חמש מערכות לבוש עשירות בפרטים ומלאות כישרון וידע טכני, תיזזה בין עבודות יד מסורתיות וטעם מזרח־אירופי מוטל בספק לבין תמהיל גראנג'י־Fאנקי מחוספס של תרבויות נגד צעירות.

קולקציה נוספת ששילבה בין מסורת לחתרנות עכשווית הייתה heads & tails – קולקציית בגדי הגברים של יארא אשקר, שחיברה מוטיבים ואיקונות נוצריים עם אופנת רחוב מחוספסת. חמש מערכות הלבוש, שנעו על הטווח המונוכרומטי שבין שחור ללבן, הצליחו לייצר עניין בשילובי חומרים קונטרסטיים ועבודת דפוס מרשימה, אולם לעתים התחקו בצורה פשטנית מדי אחר אלמנטים מאופנת הגברים העולמית של השנים האחרונות.

קולקציית בגדי הגברים של מאיה ליבוביץ טבלה גם היא את רגליה באופנת הרחוב הספורטיבית שגודשת את מסלולי התצוגות העולמיים, והייתה מלאה בדיטיילים מהסוג שהופך בגדים לנחשקים, אולם מעט עריכה הייתה עוזרת לטובים שבהם לקבל את תשומת הלב הראויה. בחירת הבדים והאלמנטים שהודפסו, חוברו ונרקמו עליהם הייתה מרשימה ומסקרנת, אך לעתים רפררה בצורה ישירה מדי לכמה מעצבים.

הקולקציה של מיכל אפשטיין הייתה מהבודדות שהצליחו לשים את האצבע על הדופק האופנתי מבלי להיכנע לו. היה בה החיבור הנכון בין נושא סופר רלוונטי כמו אמנות הגליץ' שנוצרת מכשלים וירטואליים לבין גזרות וחיבורי חומרים שדיברו אופנה בצורה עכשווית מבלי לחזור על דברים שכבר שמענו.

את רגע השיא של התצוגה גנבה ללא ספק קולקציית בגדי הילדים של רותם לבצלטר, שהייתה לא רק מרעננה ומשעשעת ברובד הגימיקי, אלא גם הייתה מעוצבת לעילא עם המון תחכום ועידון בבחירות החומריות והגרפיות. תחושת ה"בוי סקאוטס" האמריקאית שבקעה מהקולקציה שילבה הומור ונוסטלגיה בצורה מרגשת והייתה יכולה להיתרגם בקלות לאופנת נשים או גברים. רגע שיא נוסף ומתבקש בתצוגה היה הקולקציה שחתמה אותה, אך לא מהסיבות הרגילות.

נראה שהתוצאה שאליה הגיעה אפרת מכמן ב"צל, דרך" שימשה יותר מכל כנקודת פתיחה מרשימה עם פוטנציאל בלתי ממומש. אם נניח לרגע בצד הצהרות קלישאתיות והתעסקויות כמו "דו־ממד מול תלת־ממד" שאמורות להיות חלק מכל עשייה אופנתית, נגלה הצעה אופנתית מקורית וחדשה שהייתה יכולה – ואולי עוד תהיה – בסיס לבניית קולקציה שלא רק מציעה רעיון חדש אלא גם מצליחה לגרום לו להיראות משכנע ובר קיום. על אף ההישג שקטף שנקר בחזית הבינלאומית, היה נראה שקצת חסר מי שישמור על הסדר בבית.

שנקר, בניגוד לכל המדורגים לפניו באותה הרשימה, לא מצליח לשים את האצבע על מה הוא רוצה להיות. האם הוא רוצה להיות מכון לאופנה גבוהה כמו סנטרל סיינט מרטינס, או שאולי הוא רוצה להיות מסחרי יותר כמו פארסונס הניו יורקי? אולי בכלל הוא מבקש לפנות לכיוונים יותר קונספטואליים ואמנותיים כמו האקדמיה המלכותית לאמנויות יפות באנטוורפן? הצופים מהצד יודעים לקרוא בין השורות – המעבר להציג בגני התערוכה, שורת הידועניות שישבה בשורה הראשונה והאקספוזיציה הכמעט קסטרואית הפכו את הסיטואציה למעט לא נעימה – הרי ברור לכולם לאיזה כיוון נוטה שנקר, וכל שנותר הוא שמישהו יאזור אומץ ויגיד זאת בקל רם ובלי בושה, כי אם יש דבר שהוא לגיטימי לחלוטין במאה ה־21, זה להיות מסחרי.