בין הקירות: הזמרת והשחקנית מייסא דאו בדרך לאלבום בכורה. ריאיון
מייסא דאו, חברת להקת DAM ובתו של השחקן סלים דאו, עומדת להוציא אלבום בכורה, ואפילו שהיא ממש רוצה, היא פשוט לא יכולה שלא להיות פוליטית בשיריה. אין לה ברירה
"שתדע לך שבטבע שלי אני בכלל לא אדם פוליטי", אומרת המוזיקאית והיוצרת הערבייה מייסא דאו (24). אבל המציאות לא ממש משאירה לה ברירה גם כשהיא רק רוצה לשיר שיר אהבה. לדוגמה, השיר שלה "תעל" ("בוא") נכתב בעקבות רומן שהיה לה עם בחור מהגדה המערבית: "לא יכולנו להיפגש. הפריד בינינו קיר ענקי", היא מסבירה.
מייסא דאו, ילידת חיפה, בתו של השחקן המהולל סלים דאו ("עבודה ערבית", "אוונטי פופולו"), היא גם חברת להקת ההיפ הופ הפלסטינית DAM (לצדתאמר נפאר). בימים אלה היא משלימה את העבודה על "Between City Walls", אלבום הבכורה שלה, שצפוי לצאת בעוד כחודש במסגרת פרויקט הגמר של לימודיה במכללת Muzik. שיר ראשון ומצוין מתוכו, "מג'נון", יצא לאחרונה באוסף החדש של המכללה, "Selected Works 11".
אז איך נפגשתם, את והבחור מהשיר "תעל"?
"בהופעה שהייתה לי ברמאללה".
לא, אני מתכוון: איך שמרתם על קשר?
"הייתי נוסעת אליו לגדה או שהיינו נפגשים בחו"ל. אני לא מאמינה במדינה, בגבולות ולא רוצה להרים אף דגל. השיר הזה מגיע ממקום אמיתי של כאב".
ועם זאת, השיר אופטימי.
"אני שרה בו 'בוא פשוט ניסע לירח, מה לנו ולהם?'. אני מרשה לעצמי לחלום".
השיר מופיע גם בפסקול הסרט החדש "ג'נקשן 48" של הבמאי אודי אלוני ובכיכובו של תאמר נפאר. דאו מופיעה בסרט בסצנת הופעה שבה היא מבצעת את השיר, ולאחרונה הופיעה עם ההרכב מהסרט בפסטיבלים שונים בחו"ל.
מהחומרים שאני שמעתי אני יכול להגיד שאלה שירים שמחליקים הרבה יותר בקלות בגרון מאשר החומרים שלך עם הלהקות שהזכרנו.
"זה מאוד תלוי בגיל. יש הרבה אנשים שמתחברים דווקא יותר להיפ הופ מאשר למוזיקה שלי".
כן, התכוונתי שהחומרים שלך הרבה יותר נעימים, אבל לפי הפרצוף שאת עושה עכשיו זה כנראה נעים רק למי שלא מבין את הטקסטים.
"לא לא, יש כאלה ויש כאלה. נגיד השיר 'מג'נון' ממש לא ברור גם למי שמבין ערבית. לא תמיד חייבים להבין".
את מצפה להיות מושמעת בגלגלצ?
"יש לי בעיה עם גלגלצ, אני לא בטוחה שאני רוצה להיות מושמעת שם. פה הקונפליקט בין אמנות לפוליטיקה. זה בכל זאת חלק מגלי צה"ל. אני לא מוכנה להיות חלק מנורמליזציה של מצב מסוים שלא מקובל עליי וגם לא רוצה להיות במשבצת הזאת של 'איזה יופי, הנה זמרת ערבייה שמושמעת בגלי צה"ל'. אבל עם תחנות אחרות אין לי בעיה".
ב־2013 זכית בשיר השנה של הסטודנטים של Muzik עםהשיר "מספיק" ("كفى"). אני יודע שזה יישמע ציני, אבל לא עלתה בדעתך המחשבה שהם בוחרים בשיר כי הוא בערבית, כדי להרגיש פלורליסטיים?
"בטח שחשבתי על זה. אבל תשמע, אני מאמינה במה שאני עושה ומתחברת למוזיקה שלי ולמרות שאני יודעת שיש לי עוד הרבה דרך לעשות אני כבר מופיעה, משחקת ומתפרנסת מזה. חלק מההצלחה שלי היא העובדה שאני ערביה ועושה מוזיקה שלא הרבה עושים, בלי קשר לאם היא טובה או לא טובה".
למה את קוראת לאלבום“Between City Walls”?
"את רוב השירים כתבתי אחרי שעברתי מחיפה שבה גדלתי ליפו. ונכון שחיפה היא עיר, אבל היא הרבה יותר צ'יל מיפו ותל אביב. ואני לא כזאת בחורה של עיר, אני אוהבת ברגוע. המעבר לעיר השפיע מאוד על האלבום. הוא על החוויה שלי בתוך יפו, למרות שלא מדבר ספציפית על יפו, במובן מסוים השירים בו הם על החוויה של להיות לחוצה בין קירות בטון".
ועכשיו לשאלה מרגיזה קצת: כבר עשו השוואות בינך ובין המוזיקאית לונא אבו נסאר?
"ברור! (צוחקת בקול). שתינו ערביות, שתינו מנגנות בגיטרה ושתינו שרות ולמדנו באותו בית ספר למוזיקה. אבל זה לא מרגיז אותי אלא מובן לי. חוץ מזה אני אוהבת מאוד את מה שהיא עושה. אבל ברצינות, זה רק כי שתינו עושות מוזיקה… לא יודעת איך לקרוא לה… אלטרנטיבית? ושתינו שרות בערבית לא מסורתית".
ושתיכן פועלות במקביל במסגרת להקות ששרות שירי מחאה. את בלהקתDAMוהיא בסיסטם עאלי. בסך הכל, חוץ מהעובדה שאת שרה בערבית, המוזיקה שלך מערבית לכל דבר.
"גדלתי בבית שבו שמעו מוזיקה מסורתית ערבית, אבל לא חשבתי למי אני מכוונת את המוזיקה שלי, הרי אני שמעתי מהאחיות שלי פופ והיפ הופ מערבי משנות ה־90 והאלפיים. ברגע שהתחלתי לחשוב על מי הקהל היעד שלי זה פגע לי ביצירה, זה עצר אותי. ברגע שהתחלתי לחשוב מה אנשים רוצים לשמוע ולא מה אני רוצה להעביר, זה יצר אצלי מין מחסום. הייתי חייבת לשחרר את זה. למי שהמוזיקה תגיע זה מבורך".
