• Facebook
• Twitter
• Email

לקריאת הביקורת על "To Pimp a Butterfly"

מהומות פרגיסון

מהומות על רקע גזעי שהתקיימו בעיירה פרגיסון, מיזורי באוגוסט 2014. המהומות חשפו מתח בין-גזעי שנבנה לאורך תקופה ארוכה בארה"ב והוצתו בעקבות הריגתו של מייקל בראון, נער אפרו-אמריקאי בן 18, ע"י שוטר לבן באירוע שנוי במחלוקת. המהומות, יחד עם מספר אירועים נוספים בהם נורו אפרו-אמריקאים ע"י שוטרים לבנים, עוררו את תעשיית ההיפ הופ והזכירו לרבים כי מדובר בז'אנר עם DNA מחאתי.

איפה שומעים את זה?

האלבום כולו נוצר בצל המתח הבין-גזעי הזה ומכיל מאפיינים רבים של גאווה שחורה ואפרוצנטריות שעלו בקהילה השחורה בתקופות הפנתרים השחורים ובז'אנר ההיפ הופ בתקופת הזולו ניישן (ע"ע). באופן ספציפי, השיר "The Blacker The Berry" נכתב בעקבות אותן מהומות ומעלה מספר שאלות חשובות בנושא גזענות והאופן שבו האדם הלבן רואה את אחיו השחור, אך גם מעמיק את סימני השאלה עם שורה אחרונה שהופכת את השיר על פיו ומפנה אצבע מאשימה דווקא לבני הקהילה האפרו-אמריקאית עצמה.

"אל תיגע בזמיר"

ספרה של הרפר לי, שעובד מאוחר יותר לסרט, המתאר עיירה דרומית גזענית בשנות ה-30 ומשפט טעון שנערך נגד נער שחור טוב לב בטענות שקריות כי אנס נערה לבנה. הספר מציג מערכת שבנויה כנגד האדם השחור שבכל דרך שלא יפנה, נועד ליפול למלכודות של הפליה.

איפה שומעים את זה?

שמו של האלבום, "To Pimp a Butterfly", בנוי על משקל שמו המקורי של הספר, "To Kill a Mockingbird", ובכך מייצר השוואה בין הדימוי המרכזי שבו – הזחל שהופך לפרפר – לבין הדימוי המרכזי בספר – על כך שהפשע הגדול ביותר שניתן לעשות הוא להרוג זמיר, שכן הוא תכלית התמימות. ואם עוד לא ברור מי הזמיר או הזחל שיהפוך בבוא היום לפרפר, כל מה שצריך זה לקרוא את שם השיר שסומפל לפתיחת האלבום – Every Nigger is a Star.

קומפטון

עיר קטנה ומסוכנת באזור לוס אנג'לס שנודעה בתור אחת הערים העמוסות במלחמות כנופיות – במיוחד שלוחות של הכנופיות האגדיות "הקריפס" ו"הבלאדס". למרות גודלה הקטן, יצאו משם להקת N.W.A, הראפר דה גיים וכמובן – קנדריק לאמאר עצמו.

איפה שומעים את זה?

לאורך כל האלבום, ממש כמו כל הקריירה של קנדריק. ההשראה ועולם המושגים שלו נשאביםמשכונת ילדותו. זה בולט במיוחד בשירים"Momma" ו-"Hood Politics". בראשון מדבר קנדריק על ה"בית שלו", שלמרות התיאור הצבעוני שלו מצליח להישאר מעורפל מספיק בנוגע למיקומו האמיתי – קומפטון או אפריקה. בשני קנדריק מעמיד אחד לצד השני מלחמות הכנופיות של השכונה שלו (המסומלות בצבעי אדום וכחול) ומלחמות בין מפלגות פוליטיות (המסומלות בצבעי אדום וכחול). דמוקריפס ורבלאדליקנס פו לייף.

ווסלי סנייפס

כן, בדיוק אותו ווסלי סנייפס שאתם מכירים. מהשחקני האקשן השחורים המצליחים ביותר תפקידים ראשיים בסרטים כמו "איש ההרס" ו-"בלייד" ששלטו בניינטיז. בשנת 2006 הואשם בהעלמת מס ולאחר משפט ארוך ומתוקשר נכנס למאסר בן 3 שנים.

איפה שומעים את זה?

השיר הפותח באלבום, שקרוי "תאוריית ווסלי" ("Wesley's Theory"), מתאר את האופן שבו המערכת (ארה"ב, תעשיית המוזיקה וכו') מפתה את הבני הקהילה השחורה לעבר ההצלחה והכסף הגדול למרות שבכל רגע שרק ירצו יוכלו להפיל אותו בפח. הוא לא טוען שווסלי תמים, אבל כן מרמז על תופעה ידועה – אנשים מרקע קשה שנתקלים בכמויות גדולות של כסף גדול ובמהירות, דינם לפשל בשלב זה או אחר. חוץ מזה, במערכת שבנויה כנגד האדם השחור (ע"ע "אל תיגע בזמיר") רשות המיסים תמיד מחכה מעבר לפינה.

קונטה קינטה

הדמות הראשית בספרו של אלכס היילי, "שורשים", שעובד בשנות ה-70 למיני סדרה. סיפורו של קונטה קינטה, לוחם מנדינקה שנולד בגמביה ונחטף ע"י סוחרי עבדים שהביאו אותו לארה"ב. הסדרה, ש-8 הפרקים שלה שודרו בסדר עוקב במהלך 8 ימים ב-1977, הפכה לרגע מכונן בתרבות האפרו-אמריקאית בכך שחשפה בפני רבים מחברי הקהילה השחורה (וגם בפני קהל לבן רב) את ההיסטוריה האפלה של העבדות, האכזריות הרבה שספגו העבדים ואת המאבק המרשים שלהם להישאר קרובים למורשת.

איפה שומעים את זה?

השיר השלישי באלבום, הקרוי "King Kunta", מפגיש בין שתי נקודות קיצון – המלך והעבד. קנדריק מייחס לעצמו את שני התארים ומעמיד אותם בהשוואה למקומו בתעשיית הראפ – מצד אחד בעל הכח ומצד שני מחובר לעברו, לאנשיו ול"תחתית". בשורת הפזמון אומר קנדריק "כולם רוצים לחתוך את רגלו", משפט המתייחס לרגע בו בעלי העבדים של קונטה קינטה חתכו את רגלו לאחר ארבע נסיונות בריחה ולאחר שנאלץ לבחור בין איבוד רגלו לבין סירוס. הבחירה ברגל שמסמלת את הסירוב להכנע ל"סירוס" של האדם הלבן מתאימה מאוד לקנדריק, שבתורו יוכל להמשיך לזיין את העולם במשך 72 שעות עם מגדל האייפל הפאלי שלו.

ג'ורג' קלינטון ו-P-Funk

כמוזיקאי פורץ דרך, אגדה עוד בחייו, לקח קלינטון את הפאנק שהתפתח בסיקסטיז לעבר החלל. עם שתי להקות שפעלות במקביל (הפרלמנט והפאנקדליקס) וגישה טריפית שכללה לחייב את חברי ההרכב לקחת אסיד (לכאורה! לכאורה!) ולהתפרע בג'אמים בלתי נגמרים, יצר קלינטון תנועה מוזיקלית שחורה, חופשית ופרועה. ה-P-Funk הוא השם המקוצר לשני ההרכבים שהוביל וכינוי לסגנון המוזיקלי המאוד מובחן שיצר.

איפה שומעים את זה?

ה-P-Funk השפיע רבות על ההיפ הופ המערבי של שנות ה-90 בכך שסיפק רוח הולמת וכמות סימפולים נכבדת למה שנודע בתור ה-G-Funk, הגדרה שאימץ ד"ר דרה לרוב המוזיקה שלו. קנדריק, שגדל על ברכיו המוזיקליות של ד"ר דרה, חזר למקורות ובעזרת מפיקי האלבום יצרו סאונד שמושפע בחלקו מהצליל היחודי של קלינטון ומהרוח החופשית והמבנה המשוחרר שלו. מעבר לכך, ניתן לשמוע את ההשפעה באופן בולט במיוחד בשיר הפתיחה, בו מתארח קלינטון עצמו, ובשיר הפאנקי "King Kunta" שקורץ באופן בולט לשיר הבא

דרום אפריקה

מדינה, כמה מפתיע. ובהקשר הנוכחי, המדינה שניהלה משטר אפרטהייד ארוך שנים ולאחר מאבק מתיש, הצליחה לשנות את דרכיה והפכה לדוגמה בעיני רבים מהאפרו-אמריקאים על כך שבעזרת מאבק ראוי, אפשר לשנות גם את הגזענות המעמיקה ביותר.

איפה שומעים את זה?

חלק גדול מהאלבום מושפע מביקור שעשה קנדריק בדרום אפריקה במאי 2014. מסתמן שהביקור ביבשת השחורה, במדינה אכולת הקולוניאליזם שהצליחה להתאושש, הצליח לחלחל לליבו וראשו של קנדריק. היבשת מזוכרת, בצורה זו או אחרת, בשלושה שירים באלבום – "Momma", שמתייחס לחזרה הביתה, "How Much a Dollar Cost" בו מתאר קנדריק סיטואציה בה פגש בהומלס בתחנת דלק בדרום אפריקה, שהתגלה בשלב מאוחר יותר כמבחן של מוסר מאלוהים עצמו, ובמיוחד בשיר הסוגר – "Mortal Man" – שמתמודד עם שאלות על מנהיגות בהשראת כוחו הגדול ורוחו של נלסון מנדלה.

הזולו ניישן של אפריקה במבטה

אפריקה במבטה גדל באחת הפינות הארורות והעזובות ביותר בארה"ב – דרום ברונק של שנות ה-70. מכיוון שמדובר בבחור גדול וחכם לא פחות, גם הוא לקח חלק במלחמות הכנופיות של האזור ובמהרה הפך למנהיג של הכנופיה הכי גדולה בברונקס – העכבישים השחורים. כשהיה בן עשרים, טיול שעשה באפריקה שינה את חייו. הוא חזר לארה"ב עם רעיונות על מהפיכה וחיוביות וכח לאדם השחור, מהפיכה שהתאימה באופן נפלא לתחילתו של ז'אנר ההיפ הופ שתפח בערך באותה התקופה ממש מהשכונה בה גדל. הוא לקח את כל הזעם העצור וכח האדם שלן הכנופיה והפך אותה מדבר שלילי לכח חיובי בקהילה ומאוחר יותר בעולם – תנועת ה"יוניברסל זולו ניישן" שצעדה יד ביד עם ז'אנר ההיפ הופ, ועד היום ניתן לראות את גליה מהדהדים במיי הז'אנר.

איפה שומעים את זה?

הגישה הכללית של האלבום מאוד תואמת לגישת ה"זולו ניישן", אבל זה בולט בשני קטעים יותר מהכול – ראשית בשיר "Institutionalized" שמדבר על ההבניה החברתית שמחייבת את הקהילה השחורה להתנהג בדרך מסוימת, וכולל את הפזמון המעולה "Shit don't change until you get up and wash yo' ass, nigga", נפתח (עם שינוי הביט המעולה) בזמזום המוכר של אפריקה במבטה מתוך "Planet Rock". מעבר לכך, השיר "Complexion (A Zulu Love)", שמדבר על כך שלאהבה אין גוונים, ומבטל רעיונות מושרשים בנוגע לגוון העור, גם בתוך הקהילה, שופע בגישתו של אפריקה במבטה.

מרטין לותר קינג ומלקולם אקס

כפי הנראה שני המנהיגים הגדולים ביותר שהקהילה השחורה הוציאה לאורך הקרב הבין גזעי. הראשון כומר בפטיסטי שדגל בשיטות לחימה לא-אלימות, נשא את הנאום המיתולוגי "יש לי חלום" ומצא את מותו כאשר נורה ע"י מתנקש ב-1968. השני מנהיג אפרו-אמריקאי שהמיר את דתו לאיסלם, דגל בשיטות לחימה אקטיביות ואף אלימות ונרצח ב-1965, ככל הנראה ע"י חבריו לשעבר בתנועת "אומת האיסלאם". ביחד השניים מייצגים את שתי הגישות השונות למאבק האפרו-אמריקאי – בעזרת אהבה או בעזרת זעם.

איפה שומעים את זה?

גם כאן, ההתייחסות בולטת בשיר "Mortal Man" המדבר על מנהיגים ואנשים אל-מותים, אך הדואליות של השניים שזורה לאורך האלבום בדרכים שונות. טארנס "פונצ'" הנדרסון, נשיא הלייבל של קנדריק TDE וחבר טוב שלו, צייץתמונה של קינג ואקסאחד לצד השני. מתחת לקינג כתוב שמו של סינגל האהבה העצמית "i". מתחת לאקס כתוב שמו של הסינגל הלוחמני "The Blacker The Berry". זה מתבטא כאמור לאורך כל האלבום, אבל ההשוואה הזו מייצגת את שני הצדדים של קנדריק למאר באופן מושלם.

טופאק שאקור

ראפר אגדי, נחשב כאחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה וללא ספק מהדמויות המרתקות והמורכבות ביותר בהיסטורית הז'אנר. גדל בניו יורק כבן ליוצאי הפנתרים השחורים, עבר ללוס אנג'לס והפך לראפר הבכיר בחוף המערבי. ראפר כריזמטי ומעורר השראה באותה המידה שהיה דמות שנויה במחלוקת. נרצח ב1996 בגיל 25 בלבד.

איפה שומעים את זה?

איפה לא שומעים את זה? קנדריק שאב השראה מטופאק לאורך כל הקריירה שלו, אבל האלבום הזה הוא המחווה הכי יפה שיכל לספק לראפר המנוח. בגישתו, ברוחו ובנושאים שלו, האלבום מהדהד את קולו של טופאק. למעשה, האלבום גם מהדהד את קולו של טופאק באופן מעשי בעזרת שיחה מדומיינת שקנדריק מקיים עם פאק בסיומו, שנשזרה מחלקיםמראיון נדירשל שנערך עם פאק ב-94. מעבר לכך, שורה שלו מתוך השיר "Keep Ya Head Up" מסומפלת בשיר "The Blacker The Berry" ורוח שירי המסיבה שלו מרחפת מעל "You Ain't Gotta Lie (Momma Said)", בין היתר. אך בפועל, נדמה שכל שיר נכתב עם עם מחשבות על פאק.

• אובמה
• טופאק
• פרגיסון
• To Pimp a Butterfly
• קנדריק לאמאר
• מרטין לות'ר קינג
• דרום אפריקה
• אפרו-אמריקאים
• מוזיקה
• מלקום אקס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

יש אלף ואחת דרכים לספר סיפור. למעשה, הסיפור שקנדריק לאמאר מספר באלבומו החדש כבר סופר באלף ואחת דרכים שונות. נו, הבחור השחור שגדל בסביבה קשה וכעת, לאחר שהצליח לצאת משם בעזרת הכישרון וההתמדה שלו, הוא נאלץ להתמודד עם השאלות המוסריות שמביאים הכסף הגדול וההצלחה. הנרטיב הזה שחוק כמעט כמו ההיפ הופ עצמו. אתם יודעים, "'הסימפסונס' כבר עשו את זה". אבל לאמאר, ראפר שבנה את הסטריט־קרד שלו על כנות בלתי מתפשרת, לא יכול לעסוק במשהו אחר – אלה החיים שלו. מזל שמדובר בראפר הטוב בדורו, כי אין מתאים ממנו להתמודד עם האתגר.

גם אלבומו הקודם והמצליח של לאמאר, "good kid, m.A.A.d city" מ־2012, הציג עולם שכבר נחשפנו אליו בעבר. המאבק ברחובות, החיים האורבניים הקשים וההזנחה הפושעת של הממשל את הקהילה השחורה. גם את הסיפור השחוק הזה הצליח לאמאר להעביר בדרך מיוחדת, מזווית הראייה הרעננה של הילד הטוב נגד העיר המטורפת – במקרה שלו קומפטון בקליפורניה – ודרך סינקדוכה על יום בחייו כגבר צעיר. האלבום זכה, ובצדק, לתשבחות מקיר לקיר, ואפילו הצליח להשחיל שני להיטים לסצנת המועדונים. באלבום הנוכחי זה כבר לא יקרה, וטוב שכך.

"To Pimp a Butterfly" הוא אלבום סבוך וקשה בהרבה מקודמו. גם הנושאים שלו וגם הטון המוזיקלי המאפיין אותו זועקים מחוסר נוחות. נדמה שלאמאר שאב השראה רעיונית בעיקר מאלבומי ג'אז חופשי, הרשה לעצמו להתפרע מוזיקלית ולחפש בתזזיתיות בלתי נלאית דרך מדויקת להעביר את הרעיון ואת הרגש שביקש לבטא. המבנה הלא מתנצל של האלבום כמעט מפורק לגורמים, מזגזג בין ביטים ובין צלילים ללא שום התחשבות במאזין – מציג השראות של פי־Fאנק, ניו־סול וג'אז, תוך התעלמות מוחלטת מכל טרנד. זה ניסיון מוצלח לייצר אלבום על זמני, מוזר ואמיץ שדורש את תשומת הלב המלאה של המאזין ומתגמל אותו בהתאם.

סיפור המסגרת, שמוצג בכמה דרכים שונות לאורכו, חבוי במלואו בכותרת האלבום. "לסרסר פרפר" אמנם נשמע מצחיק בעברית, אבל נשען על רעיונות מורכבים ועמוסי רבדים, החל מהכותרת המשחקת על משקל ספרה של הארפר לי ("To Kill a Mockingbird") שמהדהד לאורך היצירה ועד למשל המערה של אפלטון שמשתקף במסר הסופי. אך יותר מכל ההשפעות המגוונות מסתמן שלאמאר שאב את השראתו מתרבות אחת יותר מהכל – התרבות שלו, התרבות האפרו-אמריקאית. כן, גם בתוך ז'אנר שמשויך למוזיקה שחורה – מדובר באחד האלבומים השחורים ביותר שיצאו. אי פעם.

קונטה קינטה, אפריקה בומבטה, ד"ר דרה, ג'ורג' קלינטון, סנופ דוג, האחים אייזלי, סליק ריק, היילה סלאסי, מייקל ג'קסון, מייקל בראון, ג'יימס בראון, ג'יי זי, נלסון מנדלה, ביגי, מלקום אקס, אייס טי, מרטין לות'ר קינג, טרייבון מרטין, ספייק לי ואובמה. כולם מוצאים את מקומם באלבום בדרך זו או אחרת, חלקם אף משתתפים בו. גיבורים, אגדות, קורבנות. מלכים ועבדים כאחד. אך הדימוי המוביל, הזחל שהופך לפרפר רק אחרי מאבק פנימי בין קירות הגולם שלו, מתאים יותר מהכל לאדם אחד שנעדר מהרשימה הנ"ל, פשוט כי הוא מהווה הרבה יותר מהשפעה על האלבום הזה – הוא מהווה השראה לאלבום. אחד, טופאק אמארו שאקור.

למעשה, הראפר שהפך אגדה עוד בחייו מהווה השראה ללאמאר לאורך כל חייו. יש סיפור נהדר על טום פטי, שבגיל 11 ראה את אלביס במהלך צילומי סרט שהתקיימו מול ביתו והבין שהוא רוצה להיות כוכב רוק. אצל לאמאר זה קרה בגיל 9, אז ראה את טופאק וד"ר דרה (שמאוחר יותר הפך למנטור שלו) מצלמים את הקליפ לשיר "California Love" בשכונה שלו – קומפטון הנודעת לשמצה. מאז נוצרה ללאמאר אובססיה בריאה לראפר היחיד במינו שהצליח להצית בלב הקהילה השחורה תקווה.

לאורך כל האלבום לאמאר מדקלם, בין שיר לשיר, פואמה שכתב. הפואמה נפרסת לאורכו של האלבום, כאשר בכל פעם שלאמאר מדקלם, נוספת שורה או שתיים, שמהדהדות מבחינה תוכנית לאורך הקטע המוזיקלי שאחריהן. רק עם סיום השיר האחרון באלבום, "Mortal Man", נחשף שהפואמה המלאה דוקלמה על ידי לאמאר לאוזניו של הגיבור האלמותי שלו – טופאק. ואז, ברגע מוחלט של וואו, הראפר המנוח עונה לו. לאמאר אסף קטעים מראיון נדיר של טופאק מ-1994 והפך אותו לשיחה מעמיקה בין השניים, שבתורה מובילה לפואמה שנייה, זו שמבארת את דימוי הזחל־פרפר שמוביל את האלבום. לאמאר יצר את האלבום שטופאק מעולם לא הספיק ליצור – על רבדיו, האנרגיה שבו והמסר המעודד שלו. לא בכדי הוא יצא בדיוק 20 שנים אחרי "Me Against the World".

אפשר להגיד שזה אלבום מהנה, שכן לאמאר הוא ראפר בעל יכולות ווקאליות וטכניות בלתי רגילות שתמיד מחפש איך להפתיע ולגוון, אך לא ניתן לשקוע לתוכו בקלות. אפילו הסינגל הראשון והיותר קליל מתוכו, "i", נכנס לאלבום בגרסה חיה ומחורעת, שאמנם מכניסה בו רוח חיה שמוסיפה רבות, אך גם מערימה עוד קושי על המאזין הטרי. וזה עוד מבלי לדבר על התאום שלו, "u" – שתאלצו לצלוח עוד לפני שתפגשו את "i" המעודד – שיר עמוס בשנאה עצמית שגובלת בסכיזופרניה, שמוציא לאוויר העולם את העצבים החשופים של לאמאר, תרתי משמע.

אין באלבום סיסמאות ומשפטים קליטים שאפשר לשנן עד שהמסר שלהם מחלחל. אף מילה לא עובדת בלי אלו שסביבה, אף משפט לא מתמצת את הרעיון הגדול, אף שיר לא מייצג את האלבום כולו. לכל הברה, גוון קולי, דמות, סמפול, צליל והלך רוח באלבום יש משמעות, ולאמאר מודע לכולן.

זו יצירה אישית וחברתית כאחד, אלבום כאוב לזמן כאוב. ארצות הברית נמצאת כרגע בעיצומו של המשבר הגזעי הגדול ביותר מאז מהומות לוס אנג'לס ב־1992, ועוד בתקופה שבה מכהן נשיא אפרו־אמריקאי. נדמה שתושבי המעצמה מתפקחים להבנה שאין פתרונות קסם ושהגזענות עדיין נוכחת, מבעבעת מתחת לפני השטח, מאיימת להתפרץ בכל רגע. מהעולם האישי שלו, לאמאר מבקר את הגזענות, את ההבניות החברתיות, את הרפובליקנים, את הדמוקרטים, את הקהילה השחורה ואת עצמו. הוא אמנם חוזר לסיפור המוכר, אבל מוצא הרבה דרכים חדשות לספר אותו, עד שהוא גם מחלחל פנימה וגם מהדהד בכל פיסת חוט במרבד המרהיב שיצר. יש אלף ואחת דרכים לספר סיפור. לאמאר מכיר את כולן, ויוצר אלף ואחת דרכים נוספות.

השורה התחתונה:השתחוו למלך קנדריק לאמאר

• ביקורות
• ביקורות מוזיקה
• קנדריק לאמאר
• To Pimp a Butterfly
• תרבות