אם הייתם באים לאנשי דוכני הקסטות של נווה שאנן בשנות ה-80 ואומרים להם שיום אחד, כעבור 40 שנה, הרבה אחרי שקסטות יפנו את מקומן ליוטיוב ולספוטיפיי, עיריית תל אביב-יפו תרים פסטיבל רחוב רשמי שכל כולו מחווה למוזיקה שלהם, הם היו אומרים ודאי "מה? איזה יוטיוב? מה זה? לך מפה, ילד, אתה מפריע ללקוחות". אבל ביום חמישי (1.12), החל מ-19:00, העירייה תעשה בדיוק את זה (לא את החלק של המסע בזמן): תהפוך את רחוב הגר"א למדרחוב ותקיים בו מסיבת רחוב שכל כולו מחווה למוזיקה המזרחית של פעם – והמוזיקה המזרחית של היום שפועלת רחוק מאוד מקיסריה.

בראש ההופעות החיות בפסטיבל צריך לציין קודם כל את לירון עמרם והפנתרים שיארחו את ישי לוי ואבנר גדסי ל"חגיגה של פאנק-רוקנרול-מזרחית" חוצת דורות ואת צליל דנין, שהאלבום החדש שלה "רעבה ועצבנית" מתקיים איפשהו על התפר בין היפ הופ לבלדות מזרחיות אפלות. גם ריף כהן תגיע עם המופע החדש שלה "חור בלב", שמערבב כהרגלה השפעות מכל הצדדים של הים התיכון – תורכי, מרוקאי, אלג'יראי, ישראלי ועוד ועוד. חוץ מזה יופיעו גם אודי צברי, עם "חאפלת מחווה לשנות ה-80" והרכב המוזיקה היוונית אותנטיקיס. לאורך כל הערב יתקלט בפסטיבל, כמובן, יבגני צ'רטקוב.

וכך זה נראה בפעם שעברה, כשלירון עמרם והפנתרים זכו לארח על הבמה את מרגול:

• ❤ תרבות
• נווה שאנן
• מוזיקה
• מוזיקה מזרחית
• לירון עמרם והפנתרים
• אבנר גדסי
• ריף כהן
• צליל דנין

• Facebook
• Twitter
• Email

"אף אחד לא טרח כל כך לשאול אותי מה האהבות המוזיקליות שלי", עונה חמי רודנר לכל מי שהופתע לשמוע על שיתוף הפעולה שלו עם אבנר גדסי, בשם "הגברים בוכים בלילה" שיעלה לראשונה בפסטיבל העוד ה־18 . "הן תמיד היו מגוונות מאוד מאוד. תסתכל באייטיונז שלי. כל העניין הסגנוני גם לא כל כך שיחק תפקיד כשהייתי ילד וגם עכשיו יש לו הרבה פחות פקטור ממה שאנשים חושבים. מוזיקאים יכולים להתחבר למוזיקה בלי כל הקלישאות שעוטפות את הדברים האלה בצורה מיותרת לחלוטין. כולם באיפה הילד אוהבים את השירים של אבנר. מפני שאנחנו רוקרים מקיבוץ אז חייבת להיות בינינו מחיצה?! ממש לא".

מי שאחראי על הזיווג הזה הוא המנהל האמנותי של הפסטיבל, אפי בניה, שזכר את מה שכמעט כולם שכחו: רודנר (53) וגדסי (65) כבר שיתפו פעולה לאיזה רגע בעבר. "הייתה לי תוכנית אירוח בערוץ 2, 'מרגיש בבית'", מספר רודנר, "הייתי מגיע לבתים של מוזיקאים, יושב איתם ומג'מג'ם איתם. היה פרק מוצלח מאוד שעשינו עם גדסי, ואפי נזכר בזה והציע לנו לחדש את הקשר".

רודנר וגדסי נמצאים בנקודות שונות למדי בקריירות שלהם. רודנר אולי רחוק מימי הרוקסן, אבל הוא מופיע כל הזמן עם איפה הילד (שהתאחדה בהדרגה מאז 2008 עד שהוציאה שני אלבומים, ב־2012 וב־2017) וממשיך את קריירת הסולו שלו (בימים אלו הוא מקליט אלבום שישי שעליו הוא עדיין לא מוכן לחשוף אף פרט, חוץ מהעובדה שהוא נכנס שם לאזורים מוזיקליים חדשים לו, כמו היפ הופ).

גדסי, לעומת זאת, מרגיש שבגילו העיסוק העיקרי שיש לו הוא פשוט לחיות. הוא כבר שבע ועכשיו הוא מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה שאותם קטף בעבודת ידיים מאומצת ומדי פעם להגיח בפרויקט שמדליק את הסקרנות שלו. "אני עושה רק את מה שגורם לי ליהנות מהחיים", הוא אומר, "מה שבא משמים. כמו החיבור עם חמי, למשל".

אז מה הולך להיות במופע?

גדסי: "זכרתי את חמי מהתוכנית, וואלה, ממש התחברתי אליו. הוא בחור מדהים, אבל גם ילד טוב כזה, עם איזה קסם. זה חיבור מעניין. הוא רוקיסט, ויש בשירים שלי כמה דברים שמדברים למי שרוקיסט".

אז מה המכנה המשותף ביניכם?

גדסי: "לא יודע איך להגיד לך את זה, זה משהו פנימי. כל אחד מזהה בשני משהו ממנו. אולי זה הדמיון שלי".

רודנר: "במילה אחת – זה פשוט בלוז. זה נמצא מתחת לפני השטח בכל דבר שאני עושה. אצל אבנר זה אותו דבר – שירים פשוטים, דרמטיים, קלאסיקות ישראליות. גם יש לנו חיבור אישי, כיף לנו לבלות יחד".

על מה אתם מדברים כשאתם סתם מבלים?

רודנר: "חברות של מוזיקאים מושתתת על מוזיקה. יש לי המון ריספקט לאבנר ובכלל לדור שלו, עוד לפני שהיו הפרדות בין הסגנונות כמו שיש היום. רוק, מזרחית – הכל היה יותר אורגני ויותר ביחד. הוא מאוד רוקר בנשמה שלו. לא קם בבוקר. אני הרבה יותר בורגני ממנו עכשיו, באיזשהו מקום (רודנר נשוי ואב לשלושה – א"ס)".

אתם זוכרים את הפעם הראשונה ששמעתם את המוזיקה זה של זה?

רודנר: "הדברים האלה היו ברדיו כשהייתי ילד בשנות ה־70 , עוד כשגרתי בקיבוץ. אלה שירים הטבועים ב־DNA של כולנו. אם אזכיר לך אחד מהם עכשיו, אתה תשיר את כל הפזמון בלי טעויות".

גדסי: "אני ממש אוהב את 'גאולה'. גם בחורה בשם גאולה וגם באמת גאולה, זה יפה. אני גם הושפעתי מרוק, היה לי תמיד תמהיל של מזרח ומערב, נשמה ודמעות של רוק מסוף שנות ה־60 . הייתי שומע אז את הביטלס, או את… איך קוראים להם… נו, איך קוראים למסטול הזה? שכחתי". הוא מזמזם משהו שאי אפשר לייחס באופן מובהק למסטול זה או אחר.

אם במבט ראשון נראה שגדסי שילב תמיד בין מוזיקה ים תיכונית לרוק ורודנר הוא רוקר מובהק שעומד לשבור מזרחה לראשונה – בבחינה מעמיקה יותר של הקריירה שלו מתגלה שגם הוא עסק הרבה בז'אנרים אחרים. "ב'מרגיש בבית' יצאתי תמיד מהאג'נדה שלי", הוא אומר, "מבחינתי אבנר גדסי וברי סחרוף, זו אותה במה. חוץ מזה גם באלבום הסולו שלי, 'מכונת השירים הגדולה' (שהפיק קובי אוז – א"ס), יש כמה קטעים שמשחקים עם הז'אנר, בעיקר 'יפה כמו מנגינה'. אבל אלה לאו דווקא השירים שהצליחו לי, אז אנשים פחות מכירים את הצד הזה שלי".

ושניכם גם אוטודידקטים.

גדסי: "בטח. אני באתי משכונת התקווה, אבא שלי קנה לי מלודיקה בגיל 7. אבא שלי, התימני, בכלל לא ידע מה זה, פשוט ראה מישהו מסתובב עם מלודיקה ואמר: 'יאללה, נקנה לבן שלי כזה, אולי יש לו כישרון'. בגיל 16 קיבלתי גיטרה ועשיתי עם כמה חבר'ה מהשכונה עלק להקת רוק. זה היה לפני מלחמת יום הכיפורים והמתופף נהרג במלחמה. היינו מתפלחים לכל המועדונים הנחשבים ברחוב המסגר – 'אבא בהיריון', 'אימא מתגלחת'. היינו מסתכלים בחלונות מהמרתפים של דרום העיר, רואים איך המבוגרים מנגנים וזזים. ככה למדתי אקורדים, מלהסתכל עליהם".

רודנר: "אני גם באתי ממקום אינסטינקטיבי. המורה שלי לגיטרה בכיתה ו', אברהם פרלמוטר, אבא של ענבל, לימד אותי את 'House of the Rising Sun', ואמר לי: כל מה שאתה צריך – השיר הזה ייתן לך. כשהגעתי לנגן באיפה הילד היה לי הבסיס הזה, של כמה אקורדים, וזה הספיק לי".

“הגברים בוכים בלילה“, בית שמואל, אליהו שמעא 6 ירושלים, ראשון ,21:00 (5.11) 80־105 ש"ח

• מוזיקה
• חמי רודנר
• אבנר גדסי
• תרבות