>> עד ה-7.10 רונן וודלינגר היה עורך וכותב בטלוויזיה, אבל אז הכל השתנה – הוא התגייס למילואים, כתב את הספר “הטנקים כאן" על לוחמי חטיבה 188 ב־7 באוקטובר, התחיל לנהל את התוכן של מוזיאון ההנצחה הדיגיטלי "כאן 360", וכעת מעביר הרצאות וכותב ספר נוסף – נו מה, על המלחמה. חוץ מזה,כבר כמה שנים שהוא עושה יין. זו העיר שלו.

>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב. העיר של דן יואל
>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> ילדה קטנה עם שניצל ענק וספוט לשקיעה // העיר של שירי ברוק-שגיא

1. בוק שוק

לצד יין, ספרים זה כנראה סעיף ההוצאה הכי גדול שלי. אני קורא הרבה, ופשוט להיות במחיצת החפץ הזה עם הכריכה והדפים, אם כי אני מודה בצער שאני קונה הרבה יותר משאני קורא. 'קורא למגירה', אני קורא לזה. השנה, לראשונה בחיי, אני גם מחפש בחנויות את הספר שכתבתי – "הטנקים כאן", על לוחמי חטיבה 188 ב-7 באוקטובר. אני מוודא שהוא מונח יפה ושואל אם הוא נמכר. אחת החנויות הקבועות שלי כבר המון שנים היא בוק שוק ברמת אביב – חנות יד שנייה קטנה וחמודה, עם מדפים שמטפסים עד לתקרה הגבוהה. מסוג המקומות שאני לא יכול לצאת מהם בלי ספר אחד. לפחות.
ברודצקי 15, תל אביב

2. בית רדיקל

מאז שסיימתי את התואר השני בפילוסופיה, העיסוק ברעיונות ובמחשבות מאוד חסר לי. מתישהו במהלך המלחמה הגעתי לבית רדיקל, ומצאתי את מה שחיפשתי. זה מתחיל במקום היפיפה – מבנה ברוטליסטי, שהיה פעם שוק הדגים הסיטונאי של תל אביב, ושופץ באלגנטיות, וממשיך בתוכן המעולה שנמצא בפנים. בקיצור: איפה שפעם מכרו ערימות של לוקוסים אפשר לשמוע עכשיו, על כוס יין, את ג'רמי פוגל מדבר על האסכולה הסטואית. ערב מושלם מבחינתי.
התחייה 27, תל אביב

3. אזולי בר

הקטע של קינג ג'ורג', בין הסנטר לכיכר מסריק, הוא כנראה קטע הרחוב האהוב עלי בעיר. אולי בגלל הכיכר, אולי בגלל שגרנו כמה שנים ממש ליד, ואולי בגלל שתמיד יש שם מקומות שאני אוהב. בתקופה האחרונה זה אזולי, בר של שלושה אחים (אזולי זה שם המשפחה שלהם) שבתחילת המלחמה נקראו למילואים, והנשים שלהן תפעלו את המקום. כבר סיבה לאהוב אותם. חוץ מזה האווירה מעולה, הצוות מקסים ויש מנה אחת של מיני לחוח עם בשר מפורק שהיא הצגה.
שדרות מסריק 16, תל אביב

4. קולנוע לב

יצא לי לאחרונה להיות פעמיים בסרט בלב, באולם כמעט ריק. פעם אחת ריק לגמרי. רק אנחנו והמסך. וזה העציב אותי מאוד. אני לא מוכן שגם לב יעלה לגן העדן של בתי הקולנוע ויצטרף למקומות כמו גת והוד ודיזנגוף ותל אביב. את רוב הסרטים שראיתי בחיים ראיתי שם, מבלוקבאסטרים ועד סרטים קטנים בהצגה יומית. אכלתי שם כמה שדות של תירס, שתיתי גלונים של קולה ומבחינתי לב זה שם נרדף לקולנוע. עשו טובה – אם יש לכם בחירה בינו לבין אחד מקניוני הקולנוע בפרברים – לכו ללב.
דיזנגוף 50, תל אביב

5. מול הים

יש לי מדד אישי לבחינת מקומות בתל אביב, והוא – האם כשבנות הדודות שלי יבואו סוף סוף לביקור בארץ (הן ארגנטינאיות ומעולם לא היו כאן), אני אקח אותן לשם? ויש נקודה אחת שברור לי שממנה יתחיל הסיור המתוכנן הזה: היא נמצאת כשנוסעים דרומה על הירקון, עוברים מתחת לכיכר אתרים, המלונות חולפים מימין, ואז, מול רחוב גורדון, במכה אחת – הנוף נפתח, הים נפרש עד האופק ונמל יפו יושב לו שם בקצה. הספוט הזה מזכיר לי כל פעם באיזו עיר מהממת אנחנו חיים.

מקום לא אהוב בעיר:

כבר כמה שנים שחלקים עצומים מהעיר נראים זוועה, אבל לפחות זה משהו שאמור להסתיים יום אחד (ב-2040 ומשהו, אבל למה להתקטנן?). הבעיה שלי היא יותר עם הבניה שהולכת להישאר איתנו גם הרבה אחרי, ובעיקר עם המגדלים, ובעיקר עם אלה שממש בתוך העיר. בפינה של אבן גבירול וארלוזורוב, למשל, בונים עכשיו כמה מפלצות של 40 ו-50 קומות ויש בהם משהו שמעיק עלי כשאני עובר לידם. אני מבין שאין מקום ואין ברירה ומישהו רוצה לעשות מזה כסף, אבל כמו בסיפור על מגדל בבל, יש משהו במגדלים שפשוט נראה לי לא נכון, חסר פרופורציות.

השאלון:

אירוע תרבות מהזמן האחרון שסידר את הראש או פתח לך את הלב?
שנים חפרתי לאנשים על היצירה "החור" של בת שבע. נהגתי לספר איך בקטע האחרון – מי שראה יודע על מה אני מדבר – הדמעות התחילו לזרום ממני בלי שליטה. זה לא שבכיתי – בנים כידוע לא עושים את זה – זה פשוט הציף אותי רגשית ברמה כזו שפתחה לי את כל הסכרים. לפני כמה חודשים הלכנו שוב ושוב זה קרה. יצירת אמנות מופתית שבלי מילים מצליחה לגעת עמוק ומדויק בנשמה.

יצירה שנתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
יש וידאו מהופעה של הג'ירפות בבארבי שנקרא "אריה מנגן דידג'", שבו גלעד כהנא פשוט מדבר במשך דקות אל לוחם אגוז במילואים שנפצע אנוש בעזה, יושב שם בכסא גלגלים ומנגן, ואין מילים לתאר כמה שזה אנושי ויפה. רק דמעות וצמרמורת. וטרי יותר – גימבו ג'יי הוציא עכשיו תקליט שכולו ניסיון חסר סיכוי לתאר את הרגע הדפוק הזה בזמן שבו אנחנו חיים, ומה שהכי מדהים זה שהוא גם מצליח, אשף המילים הזה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש תחושה שהמלחמה נגמרה – לפחות סוג של – ושהגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל יש עשרות אלפי חיילים שממשיכים לסחוב איתם את מה שקרה, שלא יכולים פשוט להמשיך. אחד המקומות שבהם הבנתי את זה הוא פרויקט מדהים של עמותת ברק, עמותת החיילים והבוגרים של חטיבה 188, פרויקט שמלווה לוחמים ולוחמות של חיל השיריון, סדירניקים ומילואימניקים, ואת בני המשפחות שלהם, ונותן להם ליווי נפשי במשך שנה, בחינם. מי שהקימה את המיזם זו מיה, האמא המופלאה של סרן יהל גזית היפה והמוכשר שנפל ברצועה בתחילת המלחמה, והפרויקט נקרא על שמו – "אור כי יהל". עד היום טופלו ומטופלים בפרויקט יותר מ-760 חיילים, באמצעות מאות מטפלות ומטפלים מתנדבים מתחומי בריאות הנפש. המימון למיזם הכל כך חשוב הזה מגיע מתרומות ואני חושב שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי להחזיר ללוחמים האלה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מאד אוהב לשתות יין, להכין יין. אני הרבה פחות אוהב את זה שהיין בארץ מאד יקר. אז בהקשר הזה בא לי להרים לאסף ויסמן מהחנות MIVINO, שמביא לארץ יינות טובים ובעיקר לא יקרים, כולם מאזור אחד בספרד, והוא גם מוכר יין בקופסאות אטומות שאפשר לשתות במשך שבועות, שזה מגניב, ואת כל זה הוא עושה מאהבת יין ומאהבת ספרד ומתוך אמונה שיין לא חייב להיות אירוע – למרות שלפעמים כיף שהוא כזה – אלא יכול להיות גם תענוג יומיומי.

מה יהיה?
יש אלפי סיבות להיות פסימיים, אבל גם כמה סיבות להיות אופטימיים, והסיבות האלה קשורות בעיקר להרבה מהאנשים שחיים כאן. הדברים שאני עושה בשנתיים וחצי האחרונות – המילואים, ההרצאות שאני מעביר, אפילו הכנת היין – לוקחים אותי כמעט לכל מקום בארץ. אני פוגש המון א.נשים מעניינים וחכמים וטובי לב ואני תמיד חוזר מהמפגשים האלה קצת יותר מלא וטיפה יותר אופטימי שאם זה יהיה תלוי בהם ופחות בפוליטיקאים וברשתות ובתקשורת, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

• העיר שלי
• קולנוע לב
• בית רדיקל
• אזולי בר

>> יולי גודיי (תעקבו דחוף) היא זמרת-יוצרת ומלחינה, מנחת סדנאות כתיבה ועיתונאית. את הפנים שלה אתם בטח מכירים כדוגמנית ושחקנית או משנים בסצנת הלילה של העיר, כשאירחה אתכם לדרינק. בסינגל החדש שלה, "ביי", מתוך אלבום הבכורה שבדרך, היא הופכת את הביקורת עליה ("משוגעת") לדבר סקסי, ולא נשארת חייבת למי ששבר לה את הלב.

>> סתלבט בקיבוץ בעיר והופעות חינם בפארק // העיר של שימי אטיאס
>> וואן וומן שואו מושלם ובורקס שקפא בזמן // העיר של גיא ברטשניידר
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם

העיר שלי מהממת. גם שרוטה קצת, אבל מהממת. תל אביב היא אהבת נעוריי. עברתי לכאן בגיל 19, חיילת, מהקיבוץ בצפון. התאהבתי ולא עזבתי אותה עד היום, כבר עשור ושנה. כאן יכולתי לגלות מי אני, במקום שבו מותר להיות הכל. העיר הזו בשבילי היא חופש, ונכון שאנחנו בועה ובמירוץ העכברים, אבל פה באמת מגשימים חלומות (בדם, ארנונה,יזע ודמעות).

1. המגדלור

הספוט הכי אוטופי בסוף העיר לתפוס בו קפה או אפרול שפריץ – תלוי בשעה – וליהנות משמש מושלמת, שקיעה על הים, לפעמים גם לרקוד לצלילי הופעה מגניבה, או לתפוס הקרנה של סרט בקיץ. מרגיש כמו במאליבו, אבל ליד הבית, תל אביב הסאחית במובן הכי טוב. גיליתי את הספוט כשעברתי לצפון הישן ואני הולכת אליו ברגל דרך פארק הירקון, בו אני מטיילת עם הכלב בכל יום, כותבת שירים, ומסתכלת על ברווזים ועצי אקליפטוס שמזכירים לי את הקיבוץ. קצת שלווה זה מאסט לאיזון מול הקצב המטורף פה.

2. ג'אז קיסה

המקום שישלח אתכם בזמן ל-1950 ברגע קסום אחד וימשיך לספק את הסחורה בימים הנכונים, שוב ושוב. זה לא סטוץ, זה ריליישנשיפ מהמם, אבל כזה שלא נגמר בחתונה כי הקיסה לא עושה מונוגמיה, היא פרי ספיריט. עיצוב הרטרו המדוייק, מערכת הסאונד הוינטג'ית, הברמנים, המוזיקאים – אייל שני יודע מה הוא עושה. זהו בהחלט הג'וקר שלי להופעת ג'אז אינטימית ודרינק על הבר. להאזין לחברים וקולגות עושים אומנות ואהבה עם הכלים והתווים. אין במה, זו כמעט הופעת סלון, הגבולות מטושטשים, והזכרונות תמיד טובים, אפופים בסקס אפיל.
דרך יפו 9 תל אביב

3. לה טיגרה

הפיצה הכי טובה בעיר ולא תשכנעו אותי אחרת. הכרתי אותם כשגרתי בפלורנטין, הם היו שכנים שלי בבניין והתמכרתי. הממלכה המנומרת שפעם בשנה אוספת אליה אנשים בלבוש מנומר למסיבה איטלקית של פיצות ללא תחתית ואפרול שפריץ מהחבית (כן, יש דבר כזה), שהכי כיף להגיע אליהן עם חברים על קיבה ריקה. פיצה נאפוליטנית מבצק מושלם ותוספות ייחודיות בין מתוק לחריף, אווירה של דרום איטליה פוגשת ניו יורק, האירוח אדיב, הצ'ייסרים לימונצ'לו, והבעלים אנשים טובים שאוהבים את מה שהם עושים.עכשיו נפתח סניף בצפון הישן קרוב אליי, כך שאנחנו שכנים שוב.
פרנקל 9 תל אביב // אלקלעי 5 תל אביב

4. צ'לסי

חנות יד שנייה ווינטג' עצומה בשכונת לבונטין (כן יש גם קומה שלמה לגברים), שלהסתובב בה תמיד גורם לי להרגיש קצת קארי בראדשו. אני אוהבת לבטא את עצמי דרך בגדים ולוקים, ואני קוראת לארון האישי שלי מחסן התחפושות, הארון העצום שלי שמשתרע על חצי דירה. כל חצי שנה אני מרימה מכירה גדולה ושולחת פריטים גם לצ'לסי, שנמכרים אצלם ואז אני קונה מהם בכסף שמצטבר. לארון האישי שלי נוספו לאורך השנים פיסים מטורפים מצ'לסי (כמו תיק עור של דניאלה להב וג'קט וינטג' רקום של DKNY) ואז כששואלים "מאיפה?" אפשר להתנשא ולהגיד שזה וינטג' ויד שנייה, הכי כיף.בנוסף, כל מה שלא הולך למכירה נשלח לתרומה ובעיקר למקלטי נשים – שזו מטרה נעלה.
‎מקווה ישראל 22 תל אביב

5. אזולי בר

הבר השכונתי בכיכר מסריק שיגרום לכם להרגיש שהגעתם הביתה. בר משפחתי של שלושה אחים, שריונרים מילואימניקים, שבזמן המלחמה בנות הזוג שלהן תפעלו את המקוםבמסירות רבה ואווירה גבוהה. קוקטיילים מתפריט שבנו יוצאי הבושוויק, בירות והכי חשוב שניצל נדיר בחלה בשישי בצהריים לצלילי מוזיקה נוסטלגית. משפחת אזולאי חברים שלי מהצפון, אבל האהבה האמיתית בינינו גדלה כשנתקענו יחד כשכנים בפלורנטין והרמנו מסיבות רוויות מרגריטות קפואות בחצר שלי נון סטופ. כן, המשטרה הגיעה לבקר הרבה. זה היה רק עניין של זמן עד שיקחו את כישרון האירוח והקרחנה שלהם ויפתחו לו בר כחוק.
שדרות מסריק 16

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

בהקשר תשתיות:וואו כמה שהייתי רוצה שבניית הרכבת הקלה תסתיים כבר. מעל לשלוש שנים אזור הצפון הישן ומה שהיה כיכר מילאנו הירוקה והיפה נותר הפוך, מוזנח, מוצף, מרעיש ובעיקר לא מתקדם לשום מקום.
בהקשר תרבותי:הלייט נייט בתל אביב פשוט גווע אל מותו. נותרו מקומות בודדים בעיר שנותנים מענה מהנה וראוי לציפורי הלילה (פוסטר, שחורי, מוזמביק) ומלבדם העיר איבדה את הקסם שלה אחרי חצות וחבל.מי שירים את הכפפה ירוויח קהל שצמא למקום חדש וטוב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המחזמר "הסוף"שראיתי כבר פעמיים – בכיכובן של ג'וי ריגר וגם של דנה פרידר (שתיהן נפלאות) – הוזמנתי על ידי חברים שמשחקים ומנגנים בו, ובאחרונה לקחתי תלמיד שלי לפיתוח קול שחולה על מחזות זמר ואת אחותו, התיישבנו בשורה הראשונה וזו הייתה חוויה מיוחדת בשבילם. מחזמר שעוסק במוות, מאניש אותו ועוטף בשירים יפים באופן הומוריסטי – זה מצרך חיוני אחרי מלחמה.הופעה נוספת שנהניתי ממנה מאוד הייתה של המנצח המבריק להב שני עםהפילהרמונית שאירחו את נגנית הכינור סאיאקה שוג'יבהיכל התרבות, הדייט הכי שווה שהבסטי יכלה לקחת אותי אליו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
זה מאוד רנדומלי, אבל התאהבתי בסדרהThe Crownעל המלוכה הבריטית בזמן שעבדתי עם ערוצי החדשות והתקשורת האנגלים במלחמה (BBC ביניהם). היה מעניין לספוג הקשרים תרבותיים, כי מלבד אהבתנו המשותפת לתה אין לבריטים שום קשר לטמפרמנט הישראלי-רוסי שלי. אבל התאהבתי, וכמו בכל פעם שאני מתאהבת – כתבתי שירים. אז יש כבר אלבום באנגלית פואטית בעבודה. יש בו לא מעט ביקורת לצד הרומנטיקה, כיאה לי.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני תורמת באופן קבוע לעמותת "לחיות בכבוד" שדואגת לניצולי שואה לארוחות חמות עד הבית וביקורים. הנושא קרוב ללבי בתור נכדה לעולים ניצולי שואה וחסידי אומות עולם. אני והמשפחה זכינו לדאוג לסבים באהבה ומקרוב, אבל נשבר לי הלב לחשוב על אלו שמזדקנים ללא משפחה, תמיכה או אמצעים. הם ממש זקוקים לעזרה שלנו, הצעירים, וחברה נמדדת בכבוד שבה היא דואגת לקשישיה. תזכרו שהתרומה נמצאת בכל מקום מתחת לאף שלנו – מספיק לעשות מחווה יפה שמסתכמת בחיוך ו"מה שלומך", כוס קפה או עוגייה למנקה המדרגות שלכם בבניין, למטאטא הרחובות, או השומר בבית הספר של הילדים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאמנים של העיר! ולאנשי הקולינריה והתרבות – הלב הפועם של תל אביב. אנחנו הראשונים לחטוף כל מהלומה (קורונה, סגרים, מלחמות ללא סוף) והאחרונים להשתקם, אבל בלעדינו אין נשמה.בנימה זו שאוט-אאוט לשי הנסב, צלמת מוכשרת שיוצרת בלופט המוקפד והעצום שלה בדרום העיר, אותו היא פותחת שלוש פעמים בשנה בחגים לחברי קהילת האופנה והתרבות למסיבות קונספט שהן באמת חגיגה של לוקים נועזים, ריקודים, אנשים טובים ושמחת חיים.

ושאוט-אאוט נוסף לשרון כהן, השף של שילה, שפתח עכשיו את קפה שילהבקשב רב לצרכים של צעירי העיר, ולא מפסיק לעמוד ולדברר את דעותיו על התנהלות הממשלה בעקביות גם כשזה עולה לו בלקוחות. זה לא משנה מהי הדעה הפוליטית – אני מעריכה דמויות משפיעות שמתעדפות את הערכים שלהן ללא פחד מההשלכות. ממש כמו שדמוקרטיה התכוונה להיות.

מה יהיה?
מה שנשקה – יצמח. החלק הכי טוב לפנינו! להיות כאן זו בחירה, לנטוע כאן שורשים זו בחירה, לעסוק במקצוע שלי ושלכם – זו בחירה, ולחיות – זו זכות. כל יום הוא הזדמנות, גם כשחשוך למצוא את האור שלנו ולתת ממנו קצת החוצה לעולם.

• העיר שלי
• המגדלור
• מיראז' ג'אז קיסה
• לה טיגרה
• בגדי וינטג'
• אזולי בר