• Facebook
• Twitter
• Email

אמש, זמן קצר לאחרפיגוע הירי במתחם שרונה, קראה עיריית תל אביב לציבור "להמשיך בשגרה ולשמור על איפוק". ביקור במתחם הקניות הבוקר מבהיר כי עם כל הרצון לחזור לחיים עצמם, תושבי תל אביב עדיין מתאוששים והשוק המקורה שומם וריק מאדם.

באזור של מסעדת מקס ברנר, שהיווה את מוקד האירוע, המצב שונה: הסקרנות משכה לשם יותר קהל, המורכב ממספר שווה של עיתונאים ולקוחות – וגם כמה חברי כנסת, ביניהם ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני) ומייקל אורן (כולנו). באופן רשמי אולי יש מאמץ לחזור לשגרה, אבל בפועל המציאות קצת אחרת. את מעט האנשים שהגיעו הנה הבוקר משכו האירועים ולא החנויות והעסקים במקום.

"באנו להראות תמיכה", אומרת מיכל, שהגיעה במיוחד למקס ברנר יחד עם אמה. "רצינו לאכול ארוחת בוקר והתלבטנו לאן ללכת. החלטנו שאנחנו לא נשארות בבית – והגענו למתחם שרונה. חשוב לנו להראות תמיכה בבעלי העסקים, להראות שאנחנו לא נוטשות אותם ברגעים האלה. בתור בעלת עסק אני מבינה שזה משפיע באופן מיידי על ההכנסה".

בפינה סמוכה למסעדה ניצבים ארבעה נרות נשמה לזכר ארבעת הנרצחים. "זאת הפעם הראשונה שמשהו כזה ממש כואב לי", אומר לירון, שגר בסמוך והקים את האנדרטה המאולתרת. "אני גר ממש קרוב וזה מרגיש כאילו פרצו לי לשטח פרטי. זה מגרש המשחקים שלי, אני יושב פה כמעט שלוש פעמים בשבוע. קמתי הבוקר ופשוט כאב לי, אז הגעתי לשים את הנרות. אין ברירה אלא להמשיך".

שלומי חג'ג', מנכ"ל מתחם שרונה: "זאת תל אביב ואי אפשר לנצח את תל אביב. חייבים לחזור לשגרה".

יש היערכות מיוחדת היום?

"חוץ מכלי התקשורת שמגיעים, העסקים כרגיל".

"יחסית ליום רגיל ממש ריק פה היום", מחזירים אותנו למציאות עירית וג'וני מסניף VOM FASS. הם לא היו פה אתמול בזמן הפיגוע, אבל מספרים שהטלפון שלהם לא הפסיק לצלצל. "העובדת שהייתה כאן סיפרה לנו שנכנסו אליה שני תיירים מבוהלים. היא סגרה את התריסים וכיבתה את האור, והם התחבאו מאחורי הדוכן. אבל לדעתנו ביום ראשון כבר יתמלא כאן מחדש. ככה זה".

• מקס ברנר
• איילת נחמיאס ורבין
• יצחק הרצוג
• טרור
• פיגוע
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• שרונה

• Facebook
• Twitter
• Email

ביום העצמאות האחרון יושביו הקבועים של בית הקפה קיבלו את הבשורה. קפה תמר, אולי המוסד התל אביבי הוותיק ביותר כיום, סוגר את שעריו לאחר 74 שנות פעילות. בחודש יוני הקרוב תוגש כוס הקפה האחרונה. התמונות של רבין, עמוס לביא וקניוק יסודרו בארגזים, והנוסטלגיה תפנה את מקומה לבניין מגורים שעתיד להיבנות במקום. לא מעט נכתב על אודות הקפה ("גרה בשינקין" מאת יאיר לפיד הוא הדוגמה הידועה ביותר), והרבה מאוד נכתב על שולחנותיו. קפה תמר שימש כבית לעשרות יוצרים, בהם עיתונאי "דבר" (שהמערכת שלהם שכנה בסמוך אליו), נתן אלתרמן, יורם קניוק, שמוליק קראוס, עמוס לביא, מאיר פיצ'חדזה ורבים אחרים. אם הרשימה הזאת מעוררת בכם אסוציאציות מורבידיות, זה לא במקרה. גם הקיר החיצוני של בית הקפה הלך והתמלא לאורך השנים בתמונותיהם של הלקוחות הקבועים שהלכו לעולמם, ובשלב מסוים זכה לכינוי "קיר המוות".

שרה שטרן ובעלה אברהם החלו לנהל את בית הקפה בשנת 1956, אך המקום עצמו היה קיים משנת 1941. בשנת 1966 נפטר אברהם, ושרה, שלימים זכתה לכינוי "השריף של שינקין", תפסה את הפיקוד. מי שהודיעה על סגירת המקום היא נכדתה, ח"כ איילת נחמיאס ורבין מהמחנה הציוני. בהודעה שמסרה המשפחה נכתב: "קפה תמר הוא ביתה הראשון והשני של משפחתנו, הפרטית והמורחבת. במשך 60 שנה, בגשם ובשמש, פתחה שרה את בית הקפה והוא היה מקום בו הייתה השליטה הבלעדית והברורה. רחוב שינקין לא היה רחוב מעניין אלמלא השילוב של עיתונאים מעיתון 'דבר' הסמוך, פוליטיקאים שבאים לנהל ענייניהם ואנשי תרבות ואמנות שקבעו בבית הקפה את ביתם. הקירות המיוחדים של בית הקפה, אילו יכלו לדבר, היו מספרים את סיפור גלגולה של העיר תל אביב מעיר בחולות למרכז התרבות הישראלית. היום הראשון בו בית הקפה לא ייפתח יהיה קשה מאוד עבור משפחתנו, אך זה הדבר הנכון. נתגעגע מאוד לבית הקפה ויושביו".

הסופר דודו בוסי, מיושביו הקבועים של המקום, מספר כי הוא וחלק מהלקוחות מנסים לדחות הקץ: "יש דיבור של כמה מפליטי הקפה לארגן קואופרטיב תחת ניהולן של המלצריות. כל אחד ישים סכום כסף כדמי חבר וככה ננסה לכסות את ההוצאות. עד שבעלי הנכס יקבלו היתר לבנות, נוכל לקנות לעצמנו עוד שנה וחצי בבית שלנו, והפעם שרה תהיה אורחת הכבוד".

אך בוסי מודע לכך שהסגירה בלתי נמנעת, גם אם יוזמת הקואופרטיב תתממש. "הסגירה לא נעימה, אך צפויה. האמת שהופתעתי שזה לא קרה קודם לכן. שרה אמנם צעירה ברוחה, אך אם קשה לנהל בית קפה בגיל 20 תתארו לכם איך זה בגיל 90", הוא אומר. "מובן שזה עצוב, הקפה היה הבית השני שלי ב־12 השנים האחרונות, שם נמצאת החברותא הקבועה שהצטמצמה והלכה עם הזמן בנסיבות טרגיות, ועכשיו – עם הודעת הסגירה – נתלש עוד משהו מהבשר".

"אני לא מוכן להספיד את המקום הזה", אומר הסופר והמשורר מתי שמואלוף. "אני מתפלל לעוד רגע בקפה, שהזמן יעצור ויהיה דומם כמו גזע העץ החתוך שניצב בלב הקפה. בניגוד למיתוסים ולדימוי שדבק בו, קפה תמר הוא מקום שבו כולם שווים וכפופים לשרה, לא משנה אם אתה משורר תפרן בתחילת דרכך או ראש העיר. חוץ מכל אנשי התרבות שהיו לקוחות שלו, יש בו דברים קסומים שכבר כמעט לא קיימים, כמו חבורת השחמט שנפגשת לשחק באופן קבוע, וברגע שהיא מגיעה כולם צריכים להפסיק לעשן ולהיות בשקט".

"הידיעה על סגירת קפה תמר הגיע אליי באחד מימי פסטיבל השירה הנפלא של בואנוס איירס", מספר המשורר רוני סומק. "ידיעה כזאת קשה בכל מצב, אך היא קשה ביותר בעיר כמו בואנוס איירס שבה כל בית קפה מתגנדר בסופרים שישבו או יושבים בו. קפה תמר הוא מתנ"ס. אפשר לשתות את לגימת הקפה הראשונה ליד השולחן הפנימי המוסתר בגזע עץ, את השנייה ליד השולחנות המחוברים קרוב לסטיקרים כי פגשת שם חבר, ואת הלגימה האחרונה בחוץ כי החבר המעשן שלך רוצה שתצטרף אליו", הוא ממשיך. "הגעתי לשם בפעם הראשונה כדי לפגוש את יורם קניוק, ואחרי שעה כבר הרגשתי שאני יכול להבריג את הכיסא שלי לרצפה. שרה הייתה בצבא הבריטי והביאה משם מבט שיכול לחורר פנים; היא הייתה בנהלל והביאה משם את הפורמייקה של שולחנות חדר האוכל; היא הסתכלה ברוקנ'רול שרקדו בשינקין ולכן שערה לפעמים נצבע בסגול. אני אוהב אותה כיוון שאני יודע כמה קשה לנהל מקום שלחלק מיושביו יש אגו מלגו. אני מכיר את טוב לבה ויודע שלפעמים היא מאכילה את מי שזקוק בלי לדווח על כך לקופה הרושמת. ויותר מכל: היא פסיכיאטרית היודעת אחרי דקה למי לחתום על תעודת שפיות ולמי לא. כמה חבל, פתאום הכל הופך נוסטלגיה".

גם הסופרת והתסריטאית אביה בן דוד העבירה לא מעט שעות בקפה תמר. מדי שבוע נהגה לפרסם פורטרט שלה ושל שטרן, שאותה היא מכנה "מלכה". "בישראל אין מקום לגיבורי תרבות. לא כי חסרות הנפשות הפועלות שמקדישות את חייהן לתחומי התרבות, אלא כי אין מערכות ואנשים שיכירו בהם ככאלו. קפה תמר היה מקום מפלט לנפילי תרבות, לעתים רגע לפני היעלמם", היא אומרת. "המזגן תמיד היה מכוון למשהו שהרגיש כמו 18 מעלות, הכל היה קפוא. כל כך הרבה מהזיכרונות שיש לי משם קשורים לאנשים שכבר אינם. יותר ספרות עברה ידיים בקפה מאשר בספרייה עירונית. תמיד מישהו או מישהי הגיעו עם יצירה חדשה. המקום היה שריד אחרון בהרבה מובנים. שריד של שינקין כרחוב שריכז בתוכו את כל מה שטוב בעיר – מהאוזן השלישית לחנות הספרים העצמאית ששכנה שני מטרים מהקפה. קפה תמר היה המקום שאפשר היה להיות מוקפים בו ביהודה עמיחי, אורי ליפשיץ, יורם טהרלב ועוד ועוד. קשה לספוד למקום כמו שקשה לספוד להרבה מהאנשים שהיו קשורים אליו. אני בוחרת להתעלם מהעובדה שהוא לא יהיה פתוח, כמו שאני בוחרת להתעלם מהעובדה שחלק גדול מחבריי שם אינם. הכחשה אמורה להיות שלב חולף, אך מניסיוני זה שלב שאפשר, ולפעמים מוטב, להישאר בו".

• שרה שטרן
• מתי שמואלוף
• רוני סומק
• דודו בוסי
• שינקין
• קפה תמר
• תל אביב
• איילת נחמיאס ורבין
• עירוני