עימות בין דויד גרוסמן למירי רגב: "אי אפשר לדרוש מאמנים נאמנות"
ההצגה "אישה בורחת מבשורה" הגיעה לניו יורק, ואירוע קבלת הפנים הגיש לנוכחים קרב ראש בראש בין הסופר ושרת התרבות, שנזפה בגרוסמן, וטעתה לחשוב שהקהל שמוחא לה כפיים שורק לה בוז
לבאי מרכז לינקולן לאמנויות הבמה במנהטן ציפתה לפנות בוקר (ג') הפתעה עם התייצבותם לרגל העלאת המחזה הישראלי "אישה בורחת מבשורה" במסגרת פסטיבל התיאטרון המקומי. את פניהם קיבלו, לא מגנטומטרים, אלא אנשי אבטחה חמורי סבר עם מכשירי שיקוף למיניהם. לא משהו בלתי מתקבל על הדעת בארצות הברית של פוסט ה-11 בספטמבר. ובכל זאת, הברנשים המחויטים והמעונבים והנשים המגונדרות שאיתם, נציגי השמנה והסלתה של הקהילה היהודית והישראלית של ניו יורק, באו בסך הכל לצפות בהצגה מדוברת. הם לא ידעו שכבונוס יקבלו גם בדיקה ביטחונית קפדנית בכניסה. מצד שני נחסכה מהם הפגנה של תומכי BDS, שלמרות איומיהם, נעדרו מהאזור.
>>הירשמו למפגש מיוחד עם דויד גרוסמן
בכל הנוגע להצגה עצמה באולם ע"ש ג'ראלד וו. לינץ', הכל התנהל כשורה. המשטרה המקומית הראתה נוכחות מאסיבית ומנגד פעילי ה-BDS נעדרו. במקומם התייצבו כמה טיפוסים מפוקפקים עם אוריינטציה ימנית קיצונית שהניפו דגלי ישראל, ארצות הברית ותנועת כך, ספק אם כדי לתמוך באירוע המזוהה עם התרבות הישראלית ונתמך על ידי הקונסוליה בניו יורק, ספק אם כדי להוקיע את המחזה המבוסס על ספרו של דויד גרוסמן המזוהה כאיש שמאל.
כך או כך, ההצגה עברה בשלום והסתיימה במחיאות כפיים סוערות של הקהל. אולם ההצגה האמיתית הגיעה לאחר מכן באירוע קבלת הפנים החגיגית שהתקיים באתר סמוך והגיש לנוכחים קרב ראש בראש בין גרוסמן למירי רגב המבקרת בימים אלה בתפוח הגדול. אפשר לתהות איך הרגישה שרת התרבות ביציע כשאפרת בן צור מספרת מעל הבמה כי היא למדה צ'כוב, עשתה עליו עבודה ומכירה את יצירתו – כל זאת בתפקידה כאם אורה לצד דרור קרן, אמנון וולף, דניאל סבג, גיא מסיקה, רינת מטטוב, דוד בילנקה, עמוס בוארון וניר ברק.
מצד אחד ניצב גרוסמן, הסופר ההומניסט, הרגיש והאהוב כל כך בישראל ובתפוצות. רק לאחרונהזכה בלונדון בפרס המאן בוקר היוקרתי על יצירתו "סוס אחד נכנס לבר", והנה בניו יורק הוא זוכה לחיבוק חם מהקהל והמבקרים המקומיים, הפעם על העיבוד לספרו מ-2008. גם רגב אימצה אותו – לצרכיה שלה. מישהו בוודאי גילה לה שמדובר באירוע מאסט, כזה שחייבים לדפוק בו נוכחות. אמנם מדובר בהפקה משותפת של תיאטרון הקאמרי והבימה – שני מוסדות תרבות תל אביביים, לא האיזור החביב על רגב ימים אלה, ובכל זאת, בחו"ל צריך להפגין אחדות. לחבק, לנשק ולספר לחבר'ה בארץ, במיוחד בימים קשים אלה.
הנוכחות של השרה רגב בוודאי לא הוסיפה לנפיצות המעמד, שנתמך בחלקו על ידי הקונסוליה הישראלית ונספח התרבות אביעד עברי – עניין שעורר מחאה תקשורתית מצד יוצרים ואמנים (ביניהם עוכרי ישראל ותיקים כמו קן לואץ' ורוג'ר ווטרס וגם אחת חדשה – השחקנית גרטה גרוויג, חביבת ההיפסטרים). העובדה שנציגי המדינה תומכים ביצירה של איש שמאל הידוע כאדם מצפוני כנראה לא ממש עשתה רושם על הפעילים. אתם יודעים מה אומרים על הדרך לגיהנום, וזה נכון גם כשהיא עוברת בברודוויי. גם הכוונות הטובות של העושים במלאכה לא מטשטשות את הכוונות הרעות של הרובים, דרכם נצפה הסכסוך במזרח התיכון שבוער שוב.
האווירה באולם הייתה מתוחה מאוד, ואף יותר מכך בקבלת הפנים הרשמית של הקונסוליה, שעמלה רבות על הצלחת הארוע. רגב עצמה לא התעלמה מקריאות העידוד לקראתה, כששגתה וחשבה כי מדובר בקריאות בוז. "לא התחלנו וכבר בוז", אמרה, "חשבתי שבניו יורק יש לנו רק את ה-BDS".
אחרי שהודתה לשחקנים וגם לדויד גרוסמן אותו כינתה "אחד מסופרנו הטובים ביותר", על "מחזהו הריאליסטי", והחמיאה לבמאי חנן שניר, פתחה רגב בנאומה ואמרה: "חבריי, ישראל היא מדינה קטנה וצעירה שמתמודדת מול הרבה אתגרים. בשבת האחרונה סבא ושני ילדים נרצחו באופן ברוטלי על ידי טרוריסט במהלך ארוחת השבת. לרוע המזל, אנחנו נלחמים בטרור יותר ממאה שנה. למרות כל זאת, ישראל היא אומה חזקה, דמוקרטיה איתנה, כלכלה חזקה, וכפי שראינו הלילה, אנחנו מבורכים גם בתרבות נהדרת". היא הרעיפה שבחים על הקאמרי ובעיקר הבימה, בו התחייבה לתמוך, והודתה למנהל הפסטיבל הניו יורקי על שלא נכנע ללחצי ה-BDS. "ה-BDS הוא השלב הבא של האנטישמיות ועל כולנו להילחם בתופעה הזו".
גרוסמן מבחינתו הקפיד לשמור על מרחק מרגב. למעט לחיצת היד החטופה עם נציגת ממשלת ישראל, הוא נמנע מלקשור איתה קשר. "סופר בורח משרה" אפשר לקרוא לזה. המתח ביניהם ניכר באירוע החגיגי שהתקיים אחרי ההצגה, במיוחד אחרי הנאום התקיף שנשא הסופר באנגלית וכוון ישירות לרגב עצמה. "שרת התרבות מירי רגב, דיברת יפה על שני התיאטראות, ואני רוצה להגיד לך באופן גלוי ואישי, פה בניו יורק. וזה מוזר בשבילי שאני צריך לדבר איתך באנגלית שזו לא לשון האם שלנו, ובכל זאת כדי לכבד את האורחים, אומר זאת באנגלית. תיאטרון ואמנות כל כך חשובים לחברה, ויש להזין אותם ולדאוג להם בדרך הכי עדינה", קבע הסופר, "לפעמים אני מרגיש כמו מישהו שאיבד את אחד החושים שלו, שאיבד את היכולת לראות, שהופך לעיוור ומפתח את חוש השמיעה במקום, כך גם ישראל. כי אנחנו כל כך תקועים, כי אנחנו כל כך חסומים, כי אנחנו לא מסוגלים לנוע מהתפיסה הבסיסית שלנו ולשנות אותה. באופן טרגי, ישראל פיתחה איבר מטפורי שהוא האמנות, הספרות, הקולנוע והתיאטרון.
"לפעמים את תובעת נאמנות מאנשי התרבות, מהאמנים. ואני חושב שזה טעות. אי אפשר לדרוש זאת מאמנים, ובמיוחד אי אפשר לדרוש זאת מהצד המפלגתי. אמנים נאמנים בדרך עמוקה לתרבות ולמורשת של העם שלהם, כי הם מתעקשים על ניואנסים, הם מתעקשים על מורכבויות. והם מתעקשים על דרך אחרת להסתכל על המציאות, דרך הסדקים וההיסוסים וסימני השאלה. זה המקום שלנו, עלינו להיות שם. זה טוב למדינה, זה טוב לחיי האזרחים הישראלים. להזכיר לכולם שהמציאות הפוליטית היא לעתים יותר מדי צרה ושטוחה כדי להבין את כל המורכבויות של חיינו. זה חשוב שאת כשרת התרבות תתמכי ותאפשרי כל חלל אפשרי לאמנים. בלי איומים, בלי מגבלות. לאפשר לנו לעשות מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב שזה לשרטט תמונה רבת שכבות, עם על הסתירות הפנימיות בתוכה, ועם כל ההיסוסים שלכולנו יש. ובעשותנו כך, אנחנו נאמנים. וזה קצת מפוקפק מבחינתי, כי זה מנוצל כל כך לרעה על ידי השלטון הנוכחי. אבל אנחנו יכולים להיות נאמנים בדרך העמוקה ביותר לסיפור הגדול, הסיפור הגדול באמת, של ישראל שהוא נחשב בעיני לאחד הסיפורים הגדולים בהיסטוריה – החזרה של העם היהודי לאדמתו. וזה התפקיד שלך, מירי רגב, להבטיח זאת. זה הדבר החשוב ביותר שהופקד בידייך. ובשביל זה אנחנו זקוקים לנאמנות שלך".
במהלך דברי גרוסמן, אמרה רגב למקורביה ש"הוא לא בסדר", ואף פנתה ישירות אל הסופר, לחצה את ידו ואמרה לו: "אנחנו נמשיך להתווכח בישראל, לא כאן מול כולם בניו יורק. אבל אני מעולם לא דרשתי נאמנות, אלא שיפסיקו את ההסתה המכוונת נגד מדינת ישראל. אבל את הוויכוח הזה נעשה בארץ". היא אף ביקשה לחזור אל הפודיום כדי להגיב על נאומו. עם זאת הקונסול הישראלי בניו יורק דני דיין (שכהרגלו נאלץ לתקן את גרוסמן שקרא לו בטעות דני דנון, שגריר ישראל באו"ם), העדיף לסכם את הדיון, ובדרכו האלגנטית לצנן את הרוחות באומרו שהשניים מייצגים את המורכבות של החברה הישראלית, והודה כי "לא הייתי רוצה לחיות במדינה ללא מירי רגב, כפי שלא הייתי רוצה לחיות במדינה ללא דויד גרוסמן".
