הפסקת אוכל // מיכל אנסקי בטור עורכת אורחת
מה הופך את תל אביב למטרופולין שהיא ומה מייחד אותה מיתר הערים בעולם שמושכות אליהן כל כך הרבה אנשים שלא גדלו בהן. מיכל אנסקי בטור עורכת אורחת
רוב האנשים שאני מכירה בתל אביב הגיעו אליה ממקומות אחרים – זה מעיד בעיקר על זה שהיא הצליחה להיות מטרופולין. גם מרבית הניו יורקרים לא נולדו שם וגם הברלינאים הגיעו מגרמניה רבתי.
אני באתי לעיר כשהייתי בת 17, במונית שירות מירושלים עם הילקוט שלי שהיה מלא בגדים, ביום שסיימתי י"ב.
אני מאמינה שמי שבוחר לעבור לגור בה, חולם לעשות בה משהו. אני הקמתי בה שוק איכרים, אחרים הקימו בה תיאטרון, כתבו עליה שיר, הציבו בה פסל – האנשים שחיים בה ממשיכים את ההתרחבות שלה ואת העדכניות המרעננת הזו, שממשיכה למשוך אליה אנשים נוספים.
אני, האישה החילונית הקוסמופוליטית שטיילה בשנים האחרונות בכל העולם – מסין עד סקוטלנד – מצאתי את עצמי מקימה לא רק שוק כשר בניו יורק, אלא גם מסעדה שמבוססת על האוכל שלנו בתל אביב. אנחנו אוהבים המבורגר, אבל גם מרק עם לוקשלך, אנחנו עושים אהבה באור ולא עוצרים בגלל הפסקת חשמל, אנחנו אוכלים אוכל שמבושל בשבת אבל מבשר חזיר מעדיפים להימנע. החיים כאן מורכבים מרצף של בחירות שמפעפעות בסיר ההיתוך של הסבתות שלנו.
הדבר שהכי עושה לי מצב רוח הוא לרכוב על האופניים שלי עם מוזיקה באוזניות. פתאום רגעים של שגרה הופכים פואטיים – על גדות הירקון ועל השדרות העמוסות פירות פיקוס נראים מפגשים של אוהבים על ספסל, מוחלפים מבטים בין הגולשים בים או בין סועדים עם פיתה ביד שמלקקים את המרפק שלהם מטחינה.
תל אביב משתנה ומתרחבת ככל שאנחנו מביטים בה. כששרי אנסקי מכינה בה סנדוויץ׳ דג מלוח, כשאלכס ליבק מצלם אותה, כשמאיר ויזלטיר כותב שיר או כש־Know Hope מצייר עליה.
בכל הבירות בעולם נמצא את אותם מותגי אופנה, את אותו אוכל מהיר, את אותו רעש אוטובוסים ונקישות עקבים על המדרכות, אבל כל אחת מהערים נבדלת באמצעות המבט הזה שנבלע בתוך שפת הים, השדרות, הבטון והבניינים. העיר הזאת בנויה מאנשים שאינם מודעים לכך שבעצם חייהם בה, הם מפזרים עליה את אבקת הקסמים שמרחיבה לכל מי שחי או אפילו רק חולף בה את הלב ואת האישונים.
ובזכותם, זו תל אביב שלי.