>> אנה ברשטנסקי (כדאי שתעקבו) היא אשת יחסי ציבור ומפיקה בתחום התרבות, מייסדת ועורכת מגזיןBANDITKA, ובימים אלה היא מציעה ליוצרים.ותפגישות אישיות, הדרכה וייעוץ בנושא יחסי ציבור עשה זאת בעצמךבמרכז הכי קסום בעיר, מרכז קהילתי הגר"א. "אם אתם רוצים לקחת את השליטה על הנראות שלכם", היא אומרת, "קבעו פגישה ותלמדו איך לעשות זאת באופן עצמאי. הפגישות מסובסדות, אז תשתמשו בי!"

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר מזון // העיר של גלעד כהנא
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. מרכז הגר"א

בשלוש השנים האחרונותמרכז הגר"אהוא עבורי בית וגם מקום ליצירה, מפגש והשראה. במרכז מתקיימים קורסים, סדנאות ואירועים בדגש על אמנות ותרבות. המרכז גם מקדם קיימות ומטפח גינה קהילתית עצומה ומטריפה!! לפני כחודש קטפנו אשכול בננות!בהגר"א אני גם עובדת וגם רוקדת:בימי שלישי אני קורעת את התחת בדאנסהול פימייל עם שקד גבאי המהממתובימי רביעי אני מתענגת עם מאור מאיה בשיעורי ווג פאם.
הגר"א 28 תל אביב (נווה שאנן)

2. מתחם תקווה

בימי שני אני עפה על עצמי בשכונה הסמוכה, במתחם"תקווה",חלל שייסדה לאנה יוכין, שהיא מספר אחת באימוניאקרובטיקה אווירית ואמנות הקרקס. לאנה היא הרבה יותר ממאמנת, היא השראה, לב ענק וגלגל ההצלה שלי. היא מקיימת שיעורים בכל עת – בזמן מלחמה, חגים, קורונה ומה שלא יקרה – אני יודעת שלאנה תשמור על השגרה והשפיות שלי.והיופי במתחם הוא שכל זמן שאין שיעורים, אפשר להתאמן עצמאית במחיר סמלי. לכן לעיתים קרובות אני מגיעה לשם להתאמן עם הבנות שלי, זה תענוג של בילוי משפחתי.

3. ימי שישי בשוק התקווה

לעולם לא אוותר עלשוק התקווה!ההליכה לשוק עבורי היא לא משימה, אלא בילוי בפני עצמו. אני מתחילה באפטר צ'ייסר בסאלוף, ממשיכה לפיצוחים בנעמה, מתארגנת על בשרים אצל האחים אהרון, ממול – גבינות וסלטים במעדניית אמיגה וקוויאר מרוסיה באהבה. ריחות, צבעים, מוזיקה, צעקות של מוכרים – הכל מתערבב לרקמת חיים. כיף!!

4. יד אליהו

כבר 16 שנים אני מתגוררת עם משפחתי בשכונתיד אליהו, השכונה הכי ירוקה ואהובה עלי במיוחד. כל ערב אנחנו יוצאים לטייל עם JBL, החתול והכלבה, בין הפארקים והחורשות ושמחים לפגוש בדרכנו טווסים, יאוריות, תרנגולים, קיפודים ועוד חיות מפתיעות שנמצאות בשכונה.

5. תדר

בסופי שבוע אנחנו אוהבים לרכב באופניים לים. בדרך אנחנו תמיד עוצרים בתדר, וכאם סובייטית אני מפרגנת בפיצה וגלידה – בתנאי שרוקדים איתי. אני מאוד אוהבת את התדר, זה מקום שמתאים לכל רגע ביום: המוזיקה מעולה, רחבה ענקית לנוע, או סתם לסתלבט עם כוס בירה. כעת גם הגלריה של קיבוץ בארי התמקמה במתחם, לאחר שנשרפה לחלוטין בשבעה באוקטובר, ומוצגת שם התערוכה הכי חשובה לדעתי לזמנים אלו "אוצרות מארכיון בארי: הזורעים בדמעה" באוצרותו של גלעד מלצר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

יש תופעה בעיר שאני ממש מקווה שתשתנה – מוזיאונים וגלריות שנסגרים מוקדם מדי. הייתי רוצה לראות אותם פתוחים לפחות עד חצות, במיוחד בערבי פתיחות, אך לא רק – גם בערב אחד לפחות במהלך השבוע. בנוסף, הייתי שמחה להחזיר את הימים שבהם בכל פתיחת תערוכה היה מינימום די.ג'יי, כי למה לא להפוך פתיחה לאירוע תרבותי חי ותוסס שמרחיב את קהל המבקרים. המיזם המבורך "דבק" של אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב-יפו כבר התחיל לעשות זאת במוסדות מובילים – והלוואי שכולם ידבקו.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נוכחתי לפני כחצי שנה בגלריה "קולות" – גלריה עברית לאמנות מחאה ברחוב לוינסקי 71 -במיצג שלפולינה ליאחוביצקיPolymer"ברוכים הבאים: כביסה גדולה", שהפך לי את הראש, את הבטן ואת הלב. פולי היא אמנית מולטי-דיסציפלינרית שפועלת בכל מדיום, ובעצם יוצרת בכל רגע חי, ומתמסרת לחלוטין לעבודה שלה ולרזי חייה. היא טוטאלית, ואף הייתי אומרת – מטורפת בצורה מרתקת. כחלק מהמיצג היא חרצה על החזה שלה את המילה "WELCOME" שעם חזרת החטופים סוף סוף יכולנו לחגוג אותה.אמנות גוף, איך לומר בעדינות, לא ה"cup of tea" שלי, אך המפגש עם פולי עורר בי צרור של רגשות וגם שאלות אמנותיות, אנושיות ונשיות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתרום ליוזמות תרבותיות שמסייעות לשמור על רוח האדם, מעניקות תקווה ומספקות מרחבים להתמודדות ולריפוי. כל מעורבות בתחום הזה היא דרך משמעותית לתמוך בקהילה ולהשפיע לטובה.אחת הדרכים המעשיות והחשובות לתמוך בתרבות היא להרים למגזינים עצמאיים, שמספקים במה ליוצרים ולכותבים ומעשירים את השיח התרבותי.מגזין בנדיטקהשהוקם בשנת 2015 מפרסם תדיר ראיונות, ביקורות והמלצות על אירועי תרבות ומהווה במה ליוצרים ולכותבים עצמאיים.תמכו בבנדיטקה והפיצו.תרומתכם תאפשר לנו להמשיך ליצור, לכתוב ולהפיץ אמנות ותרבות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים ללאה אביר, היא לא רק אוצרת וכותבת בולטת בשדה האמנות העכשווית בישראל, אלא גם אחת הקולות שמעצבים את השיח התרבותי כאן. אביר מובילה אמנותית את המרכז לאמנות עכשווית בערד ואת גלריה "לחם ושושנים" בתל אביב, ושתי התערוכות שאצרה לאחרונה ממחישות את העומק, המחויבות והרגישות של עשייתה:בערד מוצגת כעת תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה של האמן הבדואי פורץ הדרך בשיר אבו-רביע, הזדמנות נדירה להיחשף לגוף עבודות מרהיב שממקם אותו בהיסטוריה של האמנות המקומית והערבית בכלל.

במקביל, בגלריה "לחם ושושנים", אצרה את התערוכה "הסתר לב" של אוהד מטלון, שנסע בקביעות אל גבול עזה כדי לתעד במו עיניו את ההרס והזוועות המתרחשות שם. מטלון הרכיב מהצילומים פנורמות רחבות במיוחד, הכוללות קילומטרים של שכונות שחרבו. העבודה המרכזית בתערוכה מתעדכנת שוב ושוב – תצלום מוחלף באחר מאותה נקודת מבט. מהלך זה מדגיש את ממדי ההרס שאינם ניתנים לייצוג: מבט מתמשך, מרובה פרספקטיבות, שמבקש להכיל את הכישלון ולייצג גם את העיוורון.הצילומים הם נדבך מרכזי בתערוכה שאצרה אביר, שביתה עצמה נחרב במתקפה האיראנית בזמן שעבדה עליה. עשייתה חורגת הרבה מעבר לשדה האמנות, היא מקדמת דיאלוג מתמשך בין קהילות יהודיות וערביות, מטפחת סולידריות נחוצה ומהווה השראה לעשייה תרבותית המבקשת לשנות מציאות.

מה יהיה?
מה שיהיה, יהיה. בואו נתמקד במה שחשוב באמת. שמרו על טוב לב והיו נדיבים.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• תדר
• יד אליהו
• שוק התקווה
• אקרובטיקה
• נווה שאנן
• גלריות

• Facebook
• Twitter
• Email

״זה כמו אווירון, רק למבוגרים״, אומרת לי העורכת כשאנחנו מצטופפות מול סרטון פלאשמוב אקרו־יוגה, המכיל בעיקר הנפות רגליים סקסיות ותרגילי אקרובטיקה מסובכים למראה. הם כל כך קלילים שזה נראה כאילו הם מפליצים קשתות בענן. המחשבה עליי, חסרת קואורדינציה וחן, תלויה בחסדיו של אדם זר בין שמים לארץ, נשמעת כמו מתכון ליד שבורה, ובכל זאת התייצבתי תוך שעתיים בבית האצ״ל, במפגש האקרו־יוגה בהנחיית לייה מאירזון (32). בקושי הספקתי לומר ״אהלן״ ואנחנו כבר עמוק בתוך בחימום אינטימי.

״אקרו דורש המון פתיחות, זה גם חלק מהכיף. החימום הוא בזוגות וכך גם העבודה״, מאירזון מסבירה בזמן שאנחנו מחזיקות ידיים ומתמתחות. אקרו־יוגה, אחד מהטרנדים המעניינים בעולם הכושר, הגיע היישר מצפון אמריקה ומשלב יוגה עם לוליינות. מפגש מקרי בשדה תעופה לפני כמה שנים בין אבנר הוכפלד וינאי לבאור, שני אמני קרקס, הפך לשיתוף פעולה שהוליד את קהילת האקרו־יוגה הישראלית המונה מאות משוגעים לדבר שרק מחכים להזדמנות להפוך לפירמידה אנושית.

עבודת השרירים באקרו־יוגה משתנה בהתאם לתפקידך: בסיס או פלייאר (=מעופף). הבסיס עובד בעיקר על שרירי הידיים והרגליים הנתמכים על ידי שרירי הליבה. הוא סטטי ועובד ללא כוח על ידי יצירת קווים ישרים בגוף (לדוגמה: כף הרגל מעל הברך, שמעל האגן). הפלייאר עובד על יציבה ועבודה כללית של השרירים. במילים אחרות: הבסיס עושה את העבודה השחורה אבל מקבל את הפריבילגיה לשכב בניחותא, ואילו הפלאייר מקבל את כל הקרדיט על השואו אבל עובד כפליים קשה. מעבר לעבודה הפיזית יש עבודה מנטלית רצינית. צמד המילים “תסמכי עליי״ נאמר לי לפחות עשר פעמים בחצי שעה. כשהבנתי שכל תרגיל מבוצע על יד משגיח שיציל אותי אם אפול על הפרצוף, התמסרתי לרעיון.

התחלנו בבייסיק: אווירון, דבר שלא התנסיתי בו מגיל 5. הופתעתי כשהצלחתי להישען על כפות רגליה של מאירזון ולהתרומם לאוויר פרושת גפיים בצורה חיננית למדי. בהמשך עברנו לתנוחת כיסא, שבה הבסיס משמש כיסא לפלייאר בזמן שהוא מתייצב. “יש פה המון אקרובטיקה, אבל מה עם היוגה?״, אני שואלת. “שילוב היוגה הוא השלב המתקדם יותר. הרעיון בסופו של דבר הוא להגיע למיומנות המאפשרת תרגילי יוגה בעת האקרובטיקה״, היא משיבה.

בתום סשן ההתעופפויות, הרגשתי מצוין וכי בהחלט יש ערך מוסף באקרו־יוגה. בין שזו האינטימיות הכפויה שמשחררת מכל עכבות, העובדה שצריך לסמוך על פרטנר וקבלת הרעיון שכנראה תיפול על האף, כל אלה הופכים את האקרו־יוגה לתרפיה מעולה למי שרוצה לשחרר לחצים ועל הדרך גם להתחטב.

מפגשי אקרו־יוגה בהנחיית לייה מאירזון:
ימי שני ב־16:30, בכניסה לבית האצ"ל תל אביב (50־100 ש"ח), ימי שישי ב־14:00 בפארק הירקון (הכניסה חופשית).
להרשמה מראש: liyamairson@gmail.com

עוד מקום לעוף בו:
סטודיו נעים – סניף דרך שלמה 46 תל אביב, שיעור בודד 60 ש"ח, מינוי חודשי 300 ש"ח

• אקרו יוגה
• חיטוב
• אקרובטיקה
• גמישות
• ספורט
• החיים היפים
• כושר ובריאות

• Facebook
• Twitter
• Email

השנה היא 1999. הכיתה היא כיתה ז'. אני, הקארה הליפתי שלי והפלטות בשיניים יושבים על ספסל בשיעור התעמלות עת ענת המורה בוחרת את זו שתדגים הליכת קורה, עמידת ראש ושפגט. מיותר לציין שאני אחרונת המועמדות הראויות, שכן הפיתה עם נוטלה שתקעתי בהפסקת עשר לא מאפשרת לי לצעוד על הקורה כמתעמלת קרקע ממושמעת, הגמישות שלי זהה לזו של אביגדור ליברמן ועמידת הראש שלי זקורה כמו איבר מין של קשיש. במשך כל אותה שנה אני יושבת על הספסל כמו קספר אנושית, משלימה עם העובדה שענת המורה להתעמלות לעולם לא תבחר בי, גם אם אבולה תתקוף את הכיתה ואשאר התלמידה היחידה שלא קטעו את רגליה. קיבלתי 60 בחינוך גופני, רק בגלל שגופי לא הצליח להתחנך לעמידת ראש.

15 שנים מאוחר יותר ואני עדיין לא הולכת על קורה, לא דופקת שפגטים באמצע המשרד ולא מקנחת את היום בעמידת ראש. איכשהו, הצלחתי לשרוד את החיים גם בלעדיהם. את החלל שהותירו בי אותה שנה על הספסל ניתבתי לפעילויות ספורטיביות שלא דורשות ממני להיות נערת גומי, כאלה שבהן הרגליים על הקרקע. אך כמו שחז"ל בטח אמרו פעם – אפשר לברוח מרצח המוני, אבל לא מהמורה לחינוך גופני. וכשכף רגלי דרכה על פרקט סטודיו אנטומי, שהביא לארץ את שיטת ה-Antigravity, הבנתי שעם כל הכבוד לקרוספיט, לריצה, לפילאטיס ולאיגרוף – עד שלא אתמודד עם הילדה על הספסל, לא אצליח לעוף.

לא מדובר בקלישאה: האימון שיובא מארה"ב – שם כבר אומץ על ידי מכורי כושר, אקרובטים וסלבריטאיות איי־ליסט – נותן לך כנפיים. או יותר נכון, כנפיים מודרניות – ערסלים עשויים משי מעורב בניילון, שיכולים לשאת עד 450 ק"ג של בשר, עצמות ופחדים.

את השיטה פיתח כריסטופר הריסון כחלק מתיאטרון להופעה אווירית שקישט הופעות וקליפים של ריהאנה, פינק, מריה קארי, בריטני ועוד, כמו גם תצוגות אופנה, ביניהם זו של ויקטוריה סיקרט לפני שנתיים. מתוך מערך ההופעות האקרובטיות הבין הריסון שמה שטוב לסיבובי ההופעות של הכוכבות הגדולות בעולם טוב גם לישבנים אנונימיים, וערסלי ה־Antigravity הפכו לכלי לביצוע אימוני כושר הודות ליכולת לבצע עליהם תנועות ותרגילים מעולמות האשטנגה יוגה, האקרובטיקה, הפיזיותרפיה, המדיטציה ועוד. שם האימון לא ניתן לו ללא סיבה: כוח הכבידה משחק בו תפקיד מרכזי, כשכלל שרירי הגוף – מכפות הידיים ועד אצבעות הרגליים – מתעוררים לחיים על מנת למצוא בלאנס ולמנוע מכם להפוך לגרסה מצערת של פאזל מאה חלקים. כל זה נשמע לי סקסי להפליא, ולאימון הראשון הגעתי מלאת מוטיבציה, שהרי מה שטוב לתצוגה של ויקטוריה סיקרט טוב לתצוגה של רתמוש. התחלנו עם מתיחות על הערסל, כשכל תנועה ונענוע כורכות את הבד האינסופי סביב הגוף בצורה כה אסתטית עד כי נראה שהאימון הזה יועד לתיעוד באינסטגרם.

אני אהיה מצוינת בזה, אמרתי לעצמי. או אז הראתה לי רינת רוזן, המאמנת יפת המראה, אמיצת הלב ובעלת הגמישות מעוררת העצבים, את התרגיל הראשון, שבו נדרשתי לתרגל תנוחת יוגה באוויר, כשהערסל מחזיק את הירכיים והראש תלוי כלפי מטה. דמיינתי כבר את האלטר אגו השליו שלי מככב באינסטוש בהיפוך פוטוגני בתוספת 45 לייקים, עד שניסיתי לבצע את התרגיל. "זה מרגיע”, ניסתה רינת להרגיע אותי עת כפות רגליי ההפוכות התגלו כבעלות יכולת הזעה מוגברת מאוד שלא מיועדת לרצפות פרקט; “תנשמי", היא הוסיפה בזמן שזיעת כפות רגליי טפטפה לנחיריי. אני אהיה הבחורה הראשונה שטבעה בזיעתה, חשבתי לעצמי. הילדה השקופה שקיבלה 60 בחינוך גופני הרימה את ראשה. אני לא יכולה יותר, לחשתי לה, ובאלגנטיות של קיפוד התקפלתי חזרה למזרן. מובסת ושבוזה חזרתי הביתה, גופי דואב, נפשי מבקשת פיתה עם נוטלה, ספסל לשבת עליו ופטור משיעורי חינוך גופני לנצח.

יום למחרת התייצבתי שוב בסטודיו. הסברתי לרינת שאני לא יודעת ללכת על קורה, שהשפגאט היחיד שאני מכירה נמצא בנחלת בנימין ושבנות מזל גדי צריכות קרקע תחת הרגליים. כתגובה, היא הראתה לי תרגיל אקרובטי שכלל ליפוף הרגל סביב הערסל, הרמת הגוף וליפוף נוסף באוויר, ואמרה לי: "את עושה את זה". מתברר שלפעמים, ילדות על ספסלים צריכות שיקימו אותן בכוח. שמתי את משקל רגלי על הערסל. את הרגל השניה ליפפתי באלכסון, הרמתי את הגוף ועם תנופה סובבתי אותו באוויר. השרירים קמו לתחייה, שרירי הבטן צהלו משמחה, אך יותר מהכל – חזר לי הביטחון בגוף. מכאן ביצענו אינספור תרגילים: בעמידה על הערסל, בשכיבה, בתנופה, או ללא תנועה, מתרגילי בטן ומותניים דרך תרגילי גב וידיים. עולם שלם של תנועות שמתעצמות מתוקף כוח המשיכה אפשר לגוף שלי להיפתח מדי יום ביומו, ולנפש הקפוצה שלי להשתחרר מעכבות ומפחדים.

השיעורים (שביצעתי במסגרת אישית, אך ניתנים בסטודיו גם במסגרת קבוצתית למגוון רמות) הפכו לדובדבן של היום שלי. רק חיכיתי לשעה הזו שמוכיחה שאפשר לקרוע את התחת ולשחרר אותו בו זמנית. הגמישות שלי הפכה מביכה קצת פחות, היצירתיות של התרגילים הותירה אותי ערנית ומרוגשת והגוף נחשף לתנועות חדשות ומאתגרות שמתבצעות באטיות וברוגע, בדומה לשיעורי יוגה. בתום כל אימון ריחפתי חזרה הביתה היישר לשינה עמוקה ונטולת הפרעות (לא עניין של מה בכך בעיר שבה פס הקול הלילי כולל אזעקות אופנועים ורעידות שיפוצים), ובכל בוקר התעוררתי כששרירי הידיים שלי מזכירים לי שממש כמו סיה, גם אני רוצה להיתלות מהשנדליר. רוצה, ויכולה. פאק יו, ענת המורה לספורט!

מחיר אימון אישי 250 שקלים, אימון קבוצתי 50-70 שקלים, קיבוץ גלויות 20, 5094717־052

הרהורי הבטטה – הסיבות להתחיל או לוותר מראש

יתרונות

• בשל כוח המשיכה ועל ידי ההיפוך הנתמך בערסל, האימון משחרר את הלחץ שעל חוליות הגב והצוואר ומאפשר תנוחות מורכבות כמו הקשתה, עמידת ראש ועמידת ידיים לאפשריות, מוגנות ונעימות.
• האימון משחרר מפרקים תפוסים, מחזק ומאריך את שרירי הבטן והגב, משפר סיבולת לב ריאה, משפר גמישות וזריזות ומרענן את מערכת הלימפה, העיכול והדם.
• בסוף האימון מתבצעת הרפיה מדיטטיבית בתוך הערסלים, ללא ספק הדבר הכי מרגיע שאתם יכולים להעניק לעצמכם. הוכחה לכך הן הנחירות שמפלחות את חלל החדר בזמן הזה.
• הערסלים מוסיפים ממד חדש לגמרי לאימוני הכושר שלכם, שמהווה אתגר רציני גם לאתלטים.
• שחרור הגוף באוויר משחרר גם את הנפש, כשפחדים מפנים מקומם לביטחון וכוח פיזי. מישהו אמר אימון ופסיכולוג במקום אחד?
• התרגילים נראים מדהים ומצטלמים מדהים. חשבון האינסטוש יודה לכם.
• במקום תוכלו לרכוש את בגדי האימון המדהימים של המותג המקומי Anatomy, שמעוצב על ידי בעלת הסטודיו.

חסרונות

• האימון דורש ריכוז, אורך רוח והתמדה. אם אתם שייכים לאסכולת המתעייפים מהר, הישארו על ההליכון.
• אי אפשר לחפף – אי הקשבה למאמנת תעלה לכם בראש שלכם תרתי משמע.
• אנשים עם סינוסים רגישים יתקשו לבצע תרגילים הפוכים. מצד שני, מרבית התרגילים לא דורשים היפוך.

• גמישות
• אקרובטיקה
• החיים היפים
• כושר ובריאות