עתיד ורוד: ראיון נדיר וביזארי עם המוזיקאי אריאל פינק
שיחה נדירה עם טרול הראיונות עם אריאל פינק הפכה לדיון אקזיסטנציאליסטי על המשמעות של עיתונות מוזיקה
היו כמה תקריות לא נעימות בחייו של אריאל פינק שלא אזכיר בריאיון הזה. כך אני מחליטה רגע לפני שאני מתקשרת אליו. הדיבור על שנאת הנשים המיוחסת לו התחיל בריאיון לאתר המוזיקה האוסטרלי "פאסטר לאודר", שבו טען שהוא גויס לכתוב שירים לאלבום האחרון של מדונה כי היא "צריכה שירים אמיתיים" והוסיף שהיא לא יצרה מוזיקה ראויה מאז האלבום הראשון שלה. גריימס נזעקה להגנתה של מדונה וכינתה את פינק מיזוגן, אך הוא חזר על דבריו בראיונות הבאים. הייתה גם ההערה בעניין אונס: בריאיון לאתר "סטריאוגם" הוא אמר שיש סטטיסטיקה שלפיה בכל שנה בארצות הברית מתרחשים יותר מקרי אונס של גברים מאשר של נשים; והיה העניין המוזר עם רואנדה: בריאיון ל"ניו יורקר" הגיב פינק לכל נושא הביקורת על מדונה בביקורת משלו על התוקפנות בטוויטר באומרו "מה היה אם הייתי מתאבד ומצייץ בטוויטר 'תודה, חבר'ה, צדקתם?'… בדיוק כך התחיל העניין ברואנדה".
בקיצור, לא חסר. אבל אנחנו לא חייבים לדבר על כל זה. אנחנו יכולים לדבר על אנשים מופנמים ועל האלטר אגו המוזיקלי שלהם; על ציוד ההקלטה הביתי המומלץ למתחילים; על כך שהטלוויזיה הייתה הבייביסיטר העיקרי שלו בילדותו, ושאולי זה המקור לאזכורי הפרסומות האינסופיים בשיריו; על העבודה עם תלמידי בית ספר יסודי על אחד משיריו ועל שיתוף הפעולה שלו עם המפיק והמוזיקאי הביזארי והנהדר קים פאולי. האלבום האחרון של פינק, "Pom Pom", הוא אלבום מוטרף ומופלא, מלא ברעיונות קריזיונריים, במקצבים היסטריים ובקולאז'ים של תרבות הפופ – אלבום שמזכיר יותר מכל משחקי וידיאו, גולשים וסרטי אנימציה של שבת בבוקר.
![אריאל פינק. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/02/ariel-pink-2_p-500x407.jpg "אריאל פינק. צילום: יח"צ")
אבל נחשו מה – אף אחד מהנושאים האלה לא מוצא חן בעיני פינק (בן 36, נולד בקליפורניה כאריאל מרקוס רוזנברג). אחרי 18 דקות של תשובות קצרות, שתיקות ונשימות עמוקות, הוא מתפרץ. כך יוצא שהריאיון התחיל להתרומם רק לקראת סופו.
היו לך מנטורים במהלך הדרך?
"כן, כמובן. לכל אחד יש מנטור".
מי היה המנטור שלך?
"שוב משחק השמות. תגיד שם, שם, שם, שם… כל כך נמאס לי להזכיר שמות. את כבר יודעת מה התשובה, אז זה לא חשוב. סליחה, פשוט כל כך נמאס לי מאותן שאלות על אנשים. אנשים פה, אנשים שם. אני רוצה לדעת משהו מעניין. אני רוצה שאנשים ישאלו אותי משהו מעניין. אר' סטיבי מור כמובן השפיע עליי מאוד, והוא עדיין השפעה גדולה מאוד בחיי. קים פאולי. כל הזקנים".
מה היית רוצה שאשאל אותך?
"משהו שהתשובה עליו תגיד משהו לגביי. כמו, 'מה דעתך על זה? מה דעתך על זה?', אקטואליה, אני לא יודע. דברים שאת מדברת עליהם עם החברים שלך כשאתם נפגשים. אני לא יודע מה עוד להגיד לך. כל הרעיון שמישהו קורא שורה בעיתון שאומרת לו בדיוק מה יש באלבום, ואז הוא חייב לשאול מי באלבום.??? את יודעת מי השתתף באלבום, אז את לא צריכה לשאול את השאלה הזאת".
לא שאלתי אותך מי השתתף באלבום. רציתי לדעת איך פגשת את קים פאולי לראשונה, כי אני חושבת שהוא ממש מעניין.
"לא. אני יודע, אני יודע, אני יודע".
חוץ מזה, אם תשאל את רוב האמנים על אקטואליה, הם יתעצבנו. אם אתה אוהב שאלות כאלה, זה מאוד יוצא דופן.
"את רואה, בשבילי זאת נקודת התחלה מצוינת לשיחה. למה בעצם אנשים מתנגדים כל כך להביע את דעתם לגבי משהו?"
לי אמרו בעבר דברים כמו "אין לזה שום קשר אליי".
"באופן כללי, אנשים לא באמת אוהבים לדבר על מוזיקה, נכון? זה הכי משעמם שיש. אני לא יכול לדמיין איך זה להיות עיתונאי מוזיקה. אתה נאחז בתיאורים ריקים, ואתה בטח צריך להמציא איזה קוקטייל מוזר של השפעות על הלהקה ואזכורים של מוזיקה אחרת כדי להגיד את מה שאתה רוצה להגיד".
טוב, בריאיון טלפוני של 20 דקות אתה לא ממש יכול להעמיק, לא?
(הטלפון מצפצף) "אוקיי, זה הסימן לסוף הריאיון".
בהצלחה עם כל השאר.
אריאל פינק, בארבי, שלישי (9.6) 20:30
