• Facebook
• Twitter
• Email

בית הספר היסודי גבריאלי הכרמל, 1983-1978

ברגע שהוא נכנס לרחבה של בית הספר היסודי שלו, שחר אבן צור אומר שיש לו צמרמורת, והוא מתכוון לזה. הוא לובש גופייה כך שקל לראות שהוא מתכסה כולו בעור ברווז. "פה הכל היה חול", הוא מצביע על הכניסה, "פה היה שוק הגוגואים הגדול. נימי נפשי נרקמו פה. אחי, זה טירוף". יש לו גם כדורסל. הוא בא מוכן.

הוא נכנס לאולם הספורט. "שום דבר לא השתנה פה", הוא אומר ומתחיל מיד לכדרר בנונשלנטיות, כאילו היה פה אתמול. "אולי החליפו את הפרקט, אבל זהו. רגע, אני חייב לשלוח את זה ליהלי", הוא אומר ומצלם כמה תמונות. "מוניקה סקס התחילה פה, בכיתה ב'".

עוד כתבות בנושא:
אלמה דישי רק מחכה לחזור לבית הספר לאמנויות
מה היה עושה יגאל סרנה במקום ללכת לבית הספר?
גדעון לוי נזכר במזמוזים עם חברתו הראשונה

ניגנת כבר?

"נראה לך? אבל ההיכרות הגורלית שלי ושל יהלי קרתה פה. התחלנו לנגן רק כמה שנים מאוחר יותר. אתה לא מבין, אני בשוק. יש פה איזו ברזייה מיתולוגית", והוא יוצא החוצה ומתחיל לחפש אותה, "זו הייתה תקופה אחרת עם אלימות מסוג אחר. היית שותה ומישהו היה בא אליך מאחורה ובום…". הוא מגלגל עיניים. "פה היה מוסך", הוא מצביע אל מעבר לגדר, "ועף לנו לשם פעם כדור. נכנסנו פנימה להביא את הכדור. זה היה סוף הסבנטיז, תחילת האייטיז, ובשירותים של המוסך היו מלא תמונות עירום, אז הפכנו את הביקור במוסך לקבוע. זו הייתה הדרך היחידה לראות בחורות עירומות, לא היה מחשב".

איך היית בבית ספר?

"התחלתי כשוקיסט. הכל היה שוק עבורי, פשוט הלם מוחלט. אני ממש זוכר את המעבר מהגן לפה. המקום נראה לי ענקי, אני זוכר את מסדר הבוקר ואת טקסי יום השואה ויום הזיכרון. זה היה בית ספר שהשואה הייתה נוכחת בו מאוד, בית ספר כבד".

"המשפחה שלי – אנחנו היינו המרוקאים היחידים במרחק של קילומטרים. אני לא ידעתי שאני מזרחי עד גיל מאוחר, כיוון שגדלתי באליטה האשכנזית בלי לשים לב. לא הבנתי שיש הבדל. בדיעבד צפים כל מיני דברים. הייתה לנו מורה שהיה לה קטע גזעני אמיתי אליי. הייתי צייר טוב, הייתי בעניין של לימודים, אבל היא פשוט לא יכלה לקבל אותי. היא לא התנהגה אליי רע, אבל היא פשוט לא ספרה אותי. אני זוכר שפעם, בפורים, אבא שלי הכין לי תחפושת מדהימה של זורו, משהו ממש מושקע. באתי לבית ספר עם עוד חבר, אשכנזי, שהייתה לו תחפושת רגילה כזאת, סתם, קנויה. והיא התפעלה ממנו דקות ופשוט לא ראתה אותי. אני לא הבנתי מה לא בסדר. בזמן אמת פשוט חוויתי את זה כמשהו מוזר, אני תמיד הרגשתי שאני כוכב כזה".

כוכב?

"ככה הרגשתי. הרגשתי שאני מיוחד. ואף אחד לא התעסק איתי. הייתי ילד קצת מוטרף".

הסתבכת?

"לא באמת. פה ושם. פעם באיזה שיעור תזונה חנקתי את גיא אוהב־ציון. ישבתי עליו איזה 20 דקות, כי הוא אמר לי משהו. טמטום, אבל הוא סלח לי מאז. זה כן היה תל אביב הישנה, זה כן היה קשוח והייתה עממיות. המורים וההורים, כולם… תרבות אירופה שלטה פה. אבל בכל זאת, לא היה פה אליטיסטי בשום צורה".

• תל אביב
• תל אביב, שעת אפס
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

עירוני ה', 1970-1966

יגאל סרנה עולה בטבעיות ובנינוחות במדרגות הכניסה לבית הספר העל יסודי עירוני ה', חמישה עשורים אחרי שהיה מגיע יום יום ל"מתקן התיקון", כפי שהוא מכנה אותו. הוא לא מהסס אפילו לרגע. הוא מורגל בחזרה לזירות הפשע. כל כך מורגל, שמיד ובאגביות מוחלטת הוא לוקח אליו את העט והפנקס שעל גבי דפיו הצהובים מנסה הכתב לכתוב הערות.

סרנה מרגיש כאן בבית, בין הספרייה שבה עומדת על המשמר ספרנית נעימת סבר שקראה את כל ספריו ("נהדר! אני אוהב את הטעם שלך") לעבודה של תומרקין שמכסה את אחד הקירות ולפסל משונה שיצרו כנראה תלמידים בשיעור אמנות ("בובת מין ציונית"). אבל אז, באמצע שנות ה־60 , זה היה רחוק מלהיות בית. זה היה מקום זר ומוזר, המעבר מממלכת הילדים לגיהינום ההתבגרות, כפי שמתאר זאת סרנה בספרו "השנה האחרונה" שיצא החודש בידיעות ספרים, ומתאר את חייו הפרטיים ואת חיי המדינה הצעירה בימים האחרונים לפני מלחמת 1967.

עוד כתבות בנושא:
אלמה דישי רק מחכה לחזור לבית הספר לאמנויות
גדעון לוי נזכר במזמוזים עם חברתו הראשונה
שחר אבן צור נזכר בתמונות העירום הראשונות שראה

עירוני ה' ניפץ את ימי ילדותו העליזים ושלח אותו לזרועותיהם של בריונים שהוא מכנה "שני היוסים" ושהעניקו לו את כינוי הגנאי "עציץ" ("אולי כי פרחתי עם פצעונים. הייתי חנון שקורא ספרים").

אילו ספרים קראת?

"המון ספרים. מספרי מתח של אליסטר מקלין כמו 'תותחי נברון' ועד עמוס עוזים ראשונים. כל יום הייתי מחליף בספרייה ונקלעתי לתוך הדבר הזה".

כך מצאת מפלט מטראומת התיכון?

"לקח לי שנה־שנתיים להיחלץ מזה. הייתי בדכדוך מתבגרים, לא אהבתי לבוא לבית הספר. אבל לאט לאט זיהיתי מורים שאהבתי והם זיהו אותי".

אילו מורים?

"למשל רחל רון שהייתה מורה לספרות, היה אחד שכטר, הרצלינה שהייתה מורה מקסימה, וגם אסיה רמברג".

היו שיעורים שאהבת? ספרות?

"לא לא לא. כשאתה לא אוהב את המקום אתה גם לא אוהב את הלימודים. אז יום בשבוע אחותי הייתה נותנת לי פתק שהיה כתוב עליו 'יגאל לא חש בטוב ונשאר בבית' וחותמת 'ישראל סרנה'. הייתי יוצא לבית הספר אבל משוטט כל היום. היה לי מסלול קבוע של רחוב אלנבי עם גיחה לקולנוע פריז לסרט של ברגמן או הגל החדש הצרפתי או האיטלקי ואז חוזר הביתה כאילו הייתי בבית הספר. זה עבד מושלם".

אז איך יצאת מהדכדוך?

"הורי רצו לעזור אבל לא יכלו. הם היו הורים נהדרים, אבל בגיל ההתבגרות הם הרי האויבים הכי גדולים. בן אדם עם כוחות נפש, מה שיש לי, בסופו של דבר מושה את עצמו מהתהום. בשלב מסוים החלטתי להיות אמן או כותב, להטביע את חותמי".

כשלמדת כאן הייתה לך מודעות פוליטית?

"בטח, בטח. הוצאתי יחד עם מוטי מורל, שאחר כך הלך להיות פרסומאי מצליח, עיתונים מחתרתיים אנטי ממסדיים, כמו 'געשוש' או 'נעשוש' – נוער שוחר שינוי".

אילו רגעים יפים אתה זוכר?

"היו הורמונים. הייתה בחורה סקסית בשם חנה שהכרתי, בת של ניצולים, שהתחברתי איתה. הייתי מעשן מאחורי בית הספר, או שאני וחנה היינו יושבים ומדברים. אלה היו רגעים מתוקים".

על חנה והעישונים הוא מספר תוך כדי נבירה בספרים שהספרנית, שמתביישת לספר מה הנוער קורא, שומרת בצד. הוא לוקח אותם איתו, בעידודה ("בן הארץ" של ריצ'רד רייט ו"מתת האבן" של ג'ים קרייס) ויוצא אל רחוב בן יהודה השמשי.

• תל אביב
• יגאל סרנה
• תל אביב, שעת אפס
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

עירוני ה', 1971-1968

הזיכרון הראשון של גדעון לוי מעירוני א' הוא הכתובת "מיור זונה", שנמרחה על הקיר במהלך החופש הגדול ומוענה למורתו הקשוחה לאנגלית. לימים אותה אווה מיור תתאבד בקפיצה ממגדל המאה, וסיפורה ישמש חומר הגלם לרומן "המורה" של מיכל בן נפתלי. את לוי מיור דווקא חיבבה. הוא היה ילד טוב, "יותר מדי טוב" במילותיו, והיה לו זיק החריצות שהפך אותו לחביב על המורים באופן כללי. "רוב המורים היו ניצולי שואה, ורובם היו מוטרפים במידה כזו או אחרת", הוא מספר. "מיור הייתה ניצולת שואה קלאסית. היא הייתה אישה נאה אך בודדה. היו לה תלמידים אהובים ותלמידים שנואים. ההודעה על ההתאבדות שלה הייתה לי קשה מאוד".

עד לפני שנים ספורות לא היה יכול להיכנס בשערי בית הספר בלי לבכות. תקופת התיכון, להגדרתו, הייתה התקופה המאושרת בחייו, ולפיכך היה צריך להגיע לגיל מתקדם באמת כדי להשלים עם חוסר האפשרות לחוות אותה שוב. "התקופה הזו מסמלת בשבילי את כל ההתחלות. את הסיגריה הראשונה (מון בלאן, במחששה הבית ספרית – ג"פ), הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה. לטוב ולרע, כאן למעשה הכל התחיל".

עוד כתבות בנושא:
מה היה עושה יגאל סרנה במקום ללכת לבית הספר?
אלמה דישי רק מחכה לחזור לבית הספר לאמנויות
שחר אבן צור נזכר בתמונות העירום הראשונות שראה

בשנות התיכון, לפני שהוקצה מחמת סמולנות, הרדיקליות הייתה ממנו והלאה. הוא אמנם היה עסקן תלמידים ופעיל בארגוני תלמידים ארציים, אך החזיק בעמדות ציוניות וקונפורמיות במובהק. "היו פעילי שמאל רדיקלי בבית הספר, הייתה לי אפילו חברה שהייתה בחבורה שלהם, אבל ממש לא הייתי חלק מזה. קינאתי בהם כי הם היו האוונגרד. לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה תרבותית, במוזיקה או בסמים".

יכול להיות שהגעגועים שלך נובעים מכמיהה לאנונימיות של אז, לפני שהפכת לדמות ציבורית שבקרב אוכלוסיות מסוימות גם שנויה במחלוקת?

"אני לא חושב. גם היום אני לא רוצה שכולם יאהבו אותי, ואין בי שום געגוע לקונפורמיות של אז. אני לא גאה בזה, ההפך".

בסיבוב המקיף את כותלי בית הספר מתגלה לוי כרומנטיקן אמיתי, וכל פינה במתחם נקשרת באנקדוטה הפורקת בהתענגות מטענים נוסטלגיים. הוא משתהה אל מול שלט הקפטריה הממותג ומגחך. "אצלנו, בכל יום בהפסקה הארוכה, היה מגיע בעל הקיוסק הסמוך, גבר חרדי מזוקן המכונה 'סבא', ומוכר את מרכולתו. לסבא היו שלושה מוצרים: תסס לבן המקביל היום לספרייט, תסס כתום מקביל היום לפאנטה, ובפלות".

כשעוברים במקטע שבין מגרש הכדורסל לגדר, היכן שפעם היו שיחים, הוא נזכר במזמוזים החשאיים עם חברתו הראשונה. "פעם אחת ישבנו שם לפנות ערב, ובשלב מסוים נפל המפתח שלה לשיחים. לא יכולנו לחזור הביתה. בכל פעם שאני עובר ליד הגדר עם חבר מהתיכון, אנחנו מציעים בגיחוך לחפש את המפתח של רחלי".

בהתנצחות הערה שבין מעריצי קליף ריצ'רד לאלביס פרסלי היה נאמן לוי לראשון ("זה מראה לך כמה חנון הייתי"), אך גם אם לא הגשים את חלומותיו הקונפורמיים של הנער שהיה, לפחות הספיק להגשים את חלומו הבוגר יותר בגזרת הרוק הפסיכדלי. ביולי 2015 פגש באליל נעוריו, רוג'ר ווטרס, לטובת ריאיון ל"הארץ", וסגר מעגל עם גדעון לוי הצעיר. "זה היה נס. גם עצם הריאיון, וגם העובדה שהוא אירח אותי בביתו ושרקמנו קשר חברי המתוחזק עד היום. ניסיתי להסביר לו עד כמה זה היה מרגש בשבילי, אבל לא נראה לי שהוא באמת הבין".

• תל אביב
• גדעון לוי
• תל אביב, שעת אפס
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בית הספר לאמנויות, 2002-1993

אלמה דישי לא נראית נרגשת במיוחד להתהלך במסדרונות של בית הספר לאמנויות. היא נכנסת לשם לגמרי בטבעיות, כאילו לא עזבה מעולם. בית הספר אמנם עבר שינויים, התרחב, גידל בעבר השני שלו את קמפוס אריסון הגדול והבוהק, אבל היא עוד הספיקה להיות שם כשהוא היה בתהליכי בנייה, כך שהיא לא ממש המומה מהשינויים. בכל רגע היא מוכנה להעניק סיור מודרך: "פה היו הכיתות, פה המכונת משקאות…". אי אפשר ללכת בקמפוס אריסון בלי שיהיה ברור שכף רגלך דרכה בבית ספר מושקע. הוא היה יכול לעבור כסט של סרט אמריקאי. עבודות אמנות של התלמידים תלויות על הקירות.

עוד כתבות בנושא:
מה היה עושה יגאל סרנה במקום ללכת לבית הספר?
גדעון לוי נזכר במזמוזים עם חברתו הראשונה
שחר אבן צור נזכר בתמונות העירום הראשונות שראה

הייתה לך תחושה שאת גדלה בבית ספר מיוחס?

"לוקח זמן עד שאתה מבין את המעגלים שלך. אוקיי, אני ממשפחה כזאת ומשכונה כזאת ומבית ספר כזה… אז לא, לא גדלתי עם זה ולא הרגשתי את זה. רק עכשיו אני מבינה כמה גדלתי בלב הברנז'ה ואיזה נטוורקינג מטורף זה. זה מקום מושקע מאוד, אתה גדל בתחושה שיש משאבים. נהניתי פה, הייתי עם אותם אנשים מכיתה א' עד כיתה ט'".

המקום הזה נראה לך בועתי קצת בדיעבד?

"ביחס לתל אביב לא, ביחס לעולם… כן, אבל גם לא כל כך. היום בהרבה מקומות יש אשכול פיס, מבנים חדשים. זה לא שכולם לומדים במעברות".

לא דיברתי בהכרח על המבנים.

"לא יודעת, אין פה תחושה של בועה. פשוט הייתה פה הרבה השקעה באמנות".

ומה היו החוויות שלך מלגדול בתל אביב?

"גדלתי בבבלי, שהיא שכונה צדדית כזאת, לכן אין לי כל כך חוויות ילדות ממרכז העיר. אני לא יודעת אם אני אגדל את הילדים שלי בתל אביב, אבל היה לי כיף לגדול פה. אני מצטערת, אין לי רשמים טראומטיים מפה. הכל היה ממש טוב".

שום דבר?

"טראומה? פעם, בכיתה ג', ילדה פתחה לי את הדלת על הרגל ועד היום יש לי צלקת".

איך תפסו אותך בשנים האלה?

"הטייטל שלי היה…", היא מהססת. "אדם חביב".

מה?

"הייתי בן אדם אהוב, כן. מגמת דרמה מכיתה א', שרה בכל הטקסים, בכל האירועים, מופיעה, מצחיקה, משתתפת בכל ההצגות. קלאסי כזה. באמת, היה לי סבבה. הנה, פה חדר המורים. תמיד חלמתי לעשות פה נס".

החלום שלה קרוב יותר משהיא חושבת. בדיוק כשהיא שוקעת בחלומות הקפה שלה, מעבר לפינה מגיחה ורד, המנהלת של בית הספר. "מתוקה!", היא אומרת ברגע שהיא רואה את דישי, ומשתלטת על הריאיון. "היא הייתה מאוד חמודה, מאוד מאוד חמודה", היא מעידה, "ילדה מהממת. הרעיון היה שהיא תחזור ללמד פה משחק, אני לא מבינה למה זה עדיין לא קרה".

"אני רק מחכה", עונה דישי.

"נו?", שואלת המנהלת. "תבואי, רק תדברי איתנו".

"אין לי אומץ", היא מודה. "אבל נדבר על זה. תפסתי אותך במילה".

רצינית? באמת תבואי ללמד פה?

"ברור. הייתי חוזרת לפה בשנייה, גם בתור מורה וגם בתור תלמידה".

אז את הולכת להיות מורה לתיאטרון.

"אבל לא כיתות א'. לכיתות ט'".

את מתה על המערכת!

"אני בן אדם מאוד מאוד מערכתי, אני הכי אוהבת מסגרות. למה, זו כתבה על אנשים לא מערכתיים?"

• תל אביב
• אלמה דישי
• תל אביב, שעת אפס
• עירוני