העיר תל אביב הולכת ומתפתחת לכיוונים שונים, אבל ההתפתחות המשמעותית והמסקרנת ביותר בשנים האחרונות היא זו שקורית בדרום החדש של העיר. שכונות כמו קרית שלום, שפירא, גבעת הרצל, תל כביר ונווה שאנן הולכות ומצטרפות לשכונות השכנות פלורנטין, מתחם נגה וגן החשמל, ומתמלאות במוקדי תרבות, בילוי וחינוך. במקביל, היתרון הגדול ביותר באזורים הללו הוא כנראה השטחים הירוקים הנרחבים שכמעט ולא קיימים באזורים אחרים בעיר.

מאז פתיחתו לקהל של פארק החורשות הנרחב, הולך האזור ומתמלא גם בפרוייקטי מגורים, שמאפשרים למשפחות, לצעירים ולצעירים ברוחם ליהנות מכל היתרונות שיש באזורים הללו; בסמוך לתחבורה ציבורית נגישה ולצירים הראשיים למרכז העיר.

בימים אלה נבניתפלורה, שכונה חדשה סמוך לפארק החורשות, שהפך לאחד הספוטים האהובים בעיר. מלבד הפארק הסמוך, השכונה עצמה תכיל עוד ריאה ירוקה שלמה בשטח של 30 דונם.

לטובת מי ששוקל לעבור לגור באזור, וגם לטובת כל מי שרק רוצה לבלות בו מדי פעם, מיפינו עבורכם את המקומות הכי שווים בדרום החדש ואת הסיבות המרכזיות שבזכותן מדובר באזור הלוהט בעיר.

תרבות, אמנות ומוזיקה

דרום העיר היתה מאז ומעולם שם נרדף למוסדות תרבות ואמנות, אבל בשנים האחרונות גם מרכזים תרבותיים שעד כה היינו מוצאים בעיקר במרכזה – העתיקו את מקומם דרומה.

קריית המלאכה היא אולי הדוגמה הכי מובהקת לעניין: מתחם של בלוקים תעשייתיים ששוכן בין רחוב שוקן במערב לשדרות הר ציון במזרח, ומכיל ברדיוס הקטן ביותר את מספר הגלריות וחללי התצוגה הגדול ביותר בארץ של אמנות עכשווית. בקריית המלאכה גם סטודיואים של יוצרים ויוצרות מכל הסוגים: אמנים.ות, צלמים.ות, מעצבי.ות אופנה, קרמיקאים.ות ועוד, לצד חדרי חזרות ובתי מלאכה ותיקים שיחד הופכים את המתחם למיוחד במינו.

מאז סוף העשור הראשון של שנות ה-2000, כשהחלו להיפתח בו גלריות וחללי תצוגה, הפך המתחם של קריית המלאכה לכזה שהוא שם נרדף ל"אמנות עכשווית". הוא כולל כמה עשרות חללי תצוגה – גלריות מסחריות, שיתופיות, חללים של עמותות ועוד; שבהם מוצגים כדרך קבע תערוכות מתחלפות של האמנות הישראלית הכי עדכנית ובועטת. ביניהם אפשר למצוא, בין השאר, את בית בנימיני, ארטפורט, גלריה רוזנפלד, גלריה רו ארט, גלריה חנינא, גלריה בנימין, מקום לאמנות ועוד ועוד ועוד.

בשנים האחרונות נוספו למתחם כמה תוספות מרגשות: חלל המופעים המרץ2 שבו ההופעות הכי מסקרנות בעיר; סטודיו אנט למוזיקה קלאסית; קיר הטיפוס הבלוק שמושך אליו מטפסים ומטפסות מקצועניים וחובבים, וגם מקומות כיפיים לשבת לאכול או לשתות בהם: מסעדת א-לה רמפה, מסעדת לה-מעלה המקסיקנית ובית הקפה הנהדר קופי-לאב.

כל הסצנה הזו חורגת מהגבולות הרשמיים של קריית המלאכה וממשיכה גם ברחובות הסמוכים בשכונת גבעת הרצל, שבה פועל, לדוגמה, התואר השני באמנות של האקדמיה בצלאל, המתחם החדש מבצר שכולל בית קפה, מועדון לילה, חלל לתערוכות והופעות מוזיקליות, ועוד.

בבית פנורמה הגדול שבשכונת תל כביר השכנה פועל תיאטרון הפרינג' הוותיק – תיאטרון החנות – עם תכנית של מופעים והצגות למבוגרים ולכל המשפחה, כולל הצגות הילדים הכי חמודות בארץ.

בשכונה הצפונית מעט יותר, נווה שאנן, פועלת גלריה צימבליסטה החדשה שהושקה לפני שנה בלבד, וקירות של מבנים רבים מתהדרים בציורי קיר של מיטב אמני ואמניות הרחוב העכשוויים במסגרת פרויקט "הקירות המצויירים של נווה שאנן" של המחלקה לאמנות בעיריית ת"א-יפו – מה שהופך אותה במובנים מסוימים לגלריה חיה 24/7. ואם כבר מדברים על 24/7, במרכז השכונה, לצד קפה זוהר המתוק שנפתח השנה, פועלת גלריית בית המשאבות – גלריית חלון שמציגה אמנות כל יום, כל היום.

בעתיד הלא רחוק בכלל עתיד להיפתח בנווה שאנן גם הקמפוס החדש של להקת המחול הבינלאומית בת שבע, שיהפוך את מגרש הרציפים ההיסטורי של התחנה המרכזית הישנה בנווה שאנן לכיכר תרבות ציבורית ירוקה.

היהלום שבכתר התרבותי שבדרום החדש הוא כמובן מתחם 3426 ובית רדיקל – שהפכו מאז פתיחתם לפני כשנתיים וחצי לאחד ממקומות הבילוי החביבים על תל אביביים (וגם על אורחים מבחוץ). את המתחם, שממוקם במה שהיה בעבר שוק הדגים הסיטונאי ברחוב התחייה, הפכו האדריכלים אביטל גורארי ונתנאל אלפסי, בעלי משרד האדריכלים AN+, לכזה שמשלב יצירתיות, חינוך וקיימות. הוא כולל את בית רדיקל – אופרציה נרחבת שכוללת הוצאת ספרים, אירועים, הרצאות, הקרנות סרטים וכל מה שרלוונטי או יכול להיות רלוונטי לאנשים חושבים; לצד בית קפה, גינה פסטורלית, חלל גלריה, סטודיואים, חברות סטרט-אפ ועוד.

טבע עירוני

פארק החורשות, שכבר הזכרנו, הוא אחד הפארקים הגדולים בעיר בפרט ובאזור המרכז בכלל. הוא משתרע על פני שטח של כ-80 מ"ר. הוא מבוסס על חורשות נרחבות שנטעו בראשית שנות ה-50, וכולל בתוכו לצד מתחם הכנסייה הרוסית (שהמבנה היפהפה שלה בולט לעין כמעט מכל מקום באזור) גם את בית הספר לטבע, סביבה וחברה וגני הטבע או בשמם העממי – הגן הבוטני.

הגן הבוטני כולל סוגים של צמחים, שיחים, פרחים, עצים ומדי פעם גם פירות. יש בו שבילים, פינות שקטות לפיקניק, שילוט המסביר על הצומח ובריכות קטנות עם דגים.

בשנת 2024 נפתח לציבור חלק חדש בפארק שמרחיב את שטחו ומשדרג אותו דרומה בכיוון נווה עופר. התוספת לפארק מגדילה את שטחו עם מרחבים קהילתיים ירוקים, מתקן משחק חול ומים שילכלך היטב ילדים מכל הגילאים, פינת משחק יפהפיה לפעוטות, גינת כלבים מדוגמת, מדשאות חדשות, תאורה משודרגת, 225 עצים חדשים, וגם פרויקט נאה במסגרתו הועתקו לתוך הפארק עצי הפיקוס הוותיקים מאזור הבנייה הסמוך של הרכבת הקלה, ובונוס אמנותי: פסל סביבתי חדש – פסלו של האמן אוהד מרומי, "ביכורים".

בנובמבר 2025 קיבל הפארק תוספת משמעותית – "מצפור" – בית קפה, תרבות וקהילה בתוך הפארק עם אגמון צמוד, רחש ציפורים מצייצות והיצע אוכל שכולל פיצות וסמאשבורגרים. במהלך שעות היום והערב מתקיימות בו הקרנת סרטים על מסך גדול, הופעות, הרצאות, סדנאות לילדים ומבוגרים, ושיעורי יוגה. הכל תחת כיפת השמיים.

פארק החורשות הפך במהלך השנים גם לקרקע פוריה למסגרות חינוך – פורמליות ואלטרנטיביות. בסמוך אליו פועל בית הספר לטבע הוותיק, מדרום לו שוכן תיכון פרס להייטק ואמנויות שהושק לפני חמש שנים והוא כנראה אחד מבתי הספר היפים בעיר. במרחק לא גדול ממנו נמצא גם בית הספר השכונתי שפירא שפועל מזה שבע שנים במתכונת ייחודית, ובמתחם הפארק עצמו פועלים כמה גני יער במודלים שונים.

בשכונת שפירא הסמוכה פועל גם מרכז קהילתי פורה גם מגוון חוגים ופעילויות למבוגרים וילדים, והספוט הכי משפחתי להיות בו הוא ביום שישי בבוקר ברחבה של קפה שפירא, על מחצלת עם חברים, ילדים ומשפחות רבות אחרות שחשות קצת בקיבוץ – בתוך העיר.

ההיילייט של שכונת קריית שלום עצמה הוא כמובן הקאנטרי הקהילתי גורן-גולדשטיין, שמושך אליו קהל גם מאזורים אחרים בעיר ולא רק מדרומה. בשנים האחרונות הפך הקאנטרי לאחד המוצלחים בעיר, במחירים מסובסדים חסרי תקדים לתושבי האזור. הוא כולל מרכז ספורט, בריכות וחוגים תוסס, מתקנים חדשים ומשוכללים מהטובים בארץ, בריכה מקורה ומחוממת חצי אולימפית, סאונה רטובה ויבשה, בריכה קייצית ובריכת פעוטות מהחמודות בעיר, מכון כושר ענק ומאובזר, חדרי סטודיו איכותיים, אולם ספורט, מגרשי כדורסל, טניס וקט רגל, וגם אודיטוריום חדיש המכיל 300 מקומות ישיבה ומשמש במה להופעות והצגות.

קולינריה

גם מבחינה קולינרית הולך הדרום החדש ומתמלא, ונותן פייט לפלורנטין על שלל מוסדות הקפה והלילה שבה. בתוך פארק החורשות עצמו, כאמור, פועל קפה מצפור עם תפריט משתנה לכל המשפחה, נשנושים ודרינקים.

במתחם קריית המלאכה פועלת א-לה רמפה הוותיקה, הצמחונית הכי כיפית בעיר; וגם לה-מעלה המקסיקנית שמופעלת על ידי אותם הבעלים שכל ביקור בה הוא חגיגה. באחד המבנים הסמוכים שוכן משכנה הנוכחי של ג'וז ולוז, אחד המוסדות התל אביביים האהובים בכל הזמנים, עם עיצוב ואווירה שאין בשומקום אחר והכי חשוב – אתם מחליטים כמה לשלם. בגזרת הקפה פועל בה הקופי לאב, אחד מבתי הקלייה הכיפיים שניחוחות הקפה שבו יכולים רק הם לעורר ולשלוח אתכם להתחיל לעבוד.

בשכונת שפירא פועלת חנן מרגילן האייקונית, המסעדה הבוכרית שמכל הארץ נוהרים לעבר מרק הדושפרה שלה (גם בקיץ); קפה גרגר הטרנדי שבו נכתבו כמה מהתסריטים של הסדרות הכי מצליחות בשנים האחרונות; קפה שפירא שהוא בעצם המרכז האמיתי של השכונה, וגם סוד שמור למביני עניין: האטלס בר.

בשכונת נווה שאנן תוכלו למצוא קולינריה בשלל סגנונות, אבל על אמת – מסעדות הודיות, תאילנדיות, סיניות, סודניות ועוד – כולן הכי אותנטיות שיש. גם נווה שאנן זכתה לא מזמן לקפה חדש ועכשווי משלה – קפה זוהר הקטן והחמוד (אח לקפה גרגר משכונת שפירא).

תחבורה

ברכב פרטי, בתחבורה ציבורית, באופניים ואפילו ברגל: הגישה משכונות הדרום החדש למרכז העיר ולאיילון היא קלה ונוחה. ממזרח נמצאת צומת חולון שתוציא אתכם אל מחוץ לעיר (וגם קניון קטן – מגה אור וולפסון, למקרה הצורך). באותה הצומת ממש פועלת תחנה של רכבת ישראל; ובמרחק לא גדול נמצאות תחנות הרכבת הקלה של יפו. ובעתיד הקרוב הבא עלינו (בתקווה רבה) לטובה, כשיתחיל לפעול הקו הירוק של הרכבת הקלה – היא תגיע אפילו קרוב יותר. יש למה לחכות.

>> פרויקט פלורה בדרום העיר

• הבועה
• ❤ תרבות
• טבע עירוני
• חינוך
• אמנות
• מוזיקה
• משפחה
• תחבורה
• עם הילדים
• פארק החורשות
• דרום העיר
• קרית שלום
• קריית המלאכה
• גבעת הרצל
• נווה שאנן
• שכונת שפירא
• תל כביר
• קאנטרי גורן גולדשטיין
• בית רדיקל
• מסעדות
• בתי קפה
• פלורה

בעוד החיילים האמיצים שלנו עושים כמיטב יכולתם כדי להילחם בבסיג' האיראני, יש מי שמנסים להקים כוח בסיג' ישראלי שמטרתו להטיל אימה על מתנגדי משטר ותומכי אופוזיציה. בחודשים האחרונים ניתן לראות אותם מטרידים אזרחים בהפגנות, פוגעים בחופש התנועה שלהם, ואף מגיעים לביתם של מתנגדי נתניהו ומייצרים נוכחות מאיימת ורוויית קללות ואיחולי מוות. כעת מאיימים הבסיג'-וואנאבי על בית רדיקל, שם אמורה להתקיים הערב הופעתו של הפעיל הפוליטי וזמר החאפלות ברק כהן.

>> גם לצופים נמאס: דרישה לסיקור לא מיליטריסטי של המלחמה
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

בפוסט שפורסם באינסטגרםקראו אנשי בית רדיקל לציבור לבוא ולעמוד יחד מול הביריונים: "לקראת ההופעה של ברק כהן אצלנו מחר, רועי סטאר החל לתקוף את רדיקל והזמין את העוקבים שלו לעשות אותו דבר. איומים. השמצות. ניסיונות להפחיד", כך נכתב. "אבל אנחנו לא נכנעים לאיומים. אנחנו ממשיכים לפעול בכל הכוח למען העתיד של המדינה יחד עם האנשים שמאמינים שאפשר לבנות כאן משהו טוב יותר. גם לכם הם לא באים טוב? מעולה. תמיד יש מקום לחברים חדשים. אנחנו לא מוותרים.שתפו והצטרפו כחברים".

רועי סטאר, למי שהחמיץ, הוא ממובילי כנופיות בריוני המשטר שהבליחו בחודשים האחרונים ברשתות וברחוב, בעל עבר פלילי וקריירה מקרטעת כמוזיקאי. ברק כהן, מהבולטים שבאקטיביסטים המתנגדים למשטר נתניהו הדיקטטורי, החל לפעול לעצירת התופעה עם הסלוגן "לא יהיה פה בסיג'", בסדרת סרטונים שלועגים להם, בהגשת קובלנות פליליות ובקריאה לביטול הופעותיו של סטאר במועדונים, שאכן הובילה לרצף ביטולים כאלה.

בית רדיקל, הממוקם בפאתי אזור התעשייה של בלומפילד, הפך מאז הקמתו למוקד תרבותי-חברתי של השמאל האינטלקטואלי הצעיר בתל אביב, כוללחלל ההופעות החדש שהושק השבוע, "המרתף", ובו תתקיים החפלה הפוליטית של כהן, המורכבת ברובה משירי מחאה שמחים ומרימים נגד השלטון ושליחיו. זה ממש הזמן לעמוד לצידם בכל דרך לא אלימה שאפשרית, כדי שבאמת לא יהיה פה בסיג'.
>> ברק כהן ולהקתו בחפלה פוליטית, חמישי 19.3 20:30, בית רדיקל, התחייה פינת הרצל.עוד פרטים כאן

• הבועה
• בית רדיקל
• ברק כהן
• מלחמת איראן

די מהר מאז היום בו החלו ליפול פה טילים נכנסו למעיין שגרה מוזרה במיוחד, במהלכה אנחנו מעמדים פנים שהכל נורמלי, אבל בעצם שום דבר לא. לקח כמה ימים, אבל הרחובות שוב זורמים באנשים, המסעדות חזרו כבר לפעול במתכונות כאלה ואחרות וכולם מנסים להדחיק את הצורך למצוא מחסה כל כמה שעות. עם זאת, יש חוסר אחד שקשה מאוד להתעלם ממנו – מוזיקה חיה. הופעות חיות מבוטלות על ימין ועל שמאל, ולנו אין אפיק להשתחרר ולפרוק בלייב.

לכן שמחנו מאוד לגלות שדווקא בתקופה הדפוקה הזו, המתנ"ס למבוגרים האהוב עלינו בית רדיקל השיקו חלל הופעות חדש ומסקרן מאוד, ולא רק כי הוא ממוקם במרחב מוגן (אבל לגמרי יש לידו גם מקלט תת קרקעי תקני). למקום החדש קוראים "המרתף", וזו בעצם הפעם הראשונה שבית רדיקל משמיש את החלל המדובר, שמתאים לכ-250 איש, יפעל כרגע במתכונת מצומצמת בהתאמה למצב. העבודות לקראת הכנתו התקיימו עוד לפני המלחמה, בשיתוף מתחם 3426 ובהובלת נתנאל אלפסי ואביטל גורארי ביחד עם בית רדיקל, והגיעו ובתזמון נהדר (עד כמה שאפשר לקרוא לתקופה הזו "נהדר") בדיוק לעת המלחמה, לספק לנו מוזיקה חיה וגם בטוחה.

יודעי דבר (שזה אנחנו) שמו לב שבמוצאי שבת האחרונה כבר התקיימה במקום מסיבה עם תקלוטים של נדב רביד ונועה ארגוב, ועוד לפני כן מסיבות עם נדב אוטרקי שפיגל ואורן קיי – אבל עכשיו מתחיל להיסגר ליינאפ הופעות קדימה שיתחילו כבר מחר עם הופעה של עיליי אשדות (70 ש"ח, 65 ש"ח לחברי רדיקל, 80 ש"ח במקום,לרכישה), וביום חמישי הקרוב (19.3) האקטיביסט הנפלא ברק כהן ולהקתו יקיימו במקום חפלה פוליטית (90 ש"ח, 85 ש"ח לחברי רדיקל, 105 ש"ח במקום,לרכישה), על אפו וחמתו של רועי סטאר. בהמשך יקבעו עוד הופעות, אז מומלץ בחום לעקוב אחרעמוד האינסטגרם, ולצאת להינות קצת ממוזיקה חיה מבלי להילחץ מתי תתחיל אזעקה.
"המרתף" בבית רדיקל, מתחם 3426, התחייה 27, תל אביב

• ❤ תרבות
• בית רדיקל
• מתחם 3426
• הופעות

>> עד ה-7.10 רונן וודלינגר היה עורך וכותב בטלוויזיה, אבל אז הכל השתנה – הוא התגייס למילואים, כתב את הספר “הטנקים כאן" על לוחמי חטיבה 188 ב־7 באוקטובר, התחיל לנהל את התוכן של מוזיאון ההנצחה הדיגיטלי "כאן 360", וכעת מעביר הרצאות וכותב ספר נוסף – נו מה, על המלחמה. חוץ מזה,כבר כמה שנים שהוא עושה יין. זו העיר שלו.

>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב. העיר של דן יואל
>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> ילדה קטנה עם שניצל ענק וספוט לשקיעה // העיר של שירי ברוק-שגיא

1. בוק שוק

לצד יין, ספרים זה כנראה סעיף ההוצאה הכי גדול שלי. אני קורא הרבה, ופשוט להיות במחיצת החפץ הזה עם הכריכה והדפים, אם כי אני מודה בצער שאני קונה הרבה יותר משאני קורא. 'קורא למגירה', אני קורא לזה. השנה, לראשונה בחיי, אני גם מחפש בחנויות את הספר שכתבתי – "הטנקים כאן", על לוחמי חטיבה 188 ב-7 באוקטובר. אני מוודא שהוא מונח יפה ושואל אם הוא נמכר. אחת החנויות הקבועות שלי כבר המון שנים היא בוק שוק ברמת אביב – חנות יד שנייה קטנה וחמודה, עם מדפים שמטפסים עד לתקרה הגבוהה. מסוג המקומות שאני לא יכול לצאת מהם בלי ספר אחד. לפחות.
ברודצקי 15, תל אביב

2. בית רדיקל

מאז שסיימתי את התואר השני בפילוסופיה, העיסוק ברעיונות ובמחשבות מאוד חסר לי. מתישהו במהלך המלחמה הגעתי לבית רדיקל, ומצאתי את מה שחיפשתי. זה מתחיל במקום היפיפה – מבנה ברוטליסטי, שהיה פעם שוק הדגים הסיטונאי של תל אביב, ושופץ באלגנטיות, וממשיך בתוכן המעולה שנמצא בפנים. בקיצור: איפה שפעם מכרו ערימות של לוקוסים אפשר לשמוע עכשיו, על כוס יין, את ג'רמי פוגל מדבר על האסכולה הסטואית. ערב מושלם מבחינתי.
התחייה 27, תל אביב

3. אזולי בר

הקטע של קינג ג'ורג', בין הסנטר לכיכר מסריק, הוא כנראה קטע הרחוב האהוב עלי בעיר. אולי בגלל הכיכר, אולי בגלל שגרנו כמה שנים ממש ליד, ואולי בגלל שתמיד יש שם מקומות שאני אוהב. בתקופה האחרונה זה אזולי, בר של שלושה אחים (אזולי זה שם המשפחה שלהם) שבתחילת המלחמה נקראו למילואים, והנשים שלהן תפעלו את המקום. כבר סיבה לאהוב אותם. חוץ מזה האווירה מעולה, הצוות מקסים ויש מנה אחת של מיני לחוח עם בשר מפורק שהיא הצגה.
שדרות מסריק 16, תל אביב

4. קולנוע לב

יצא לי לאחרונה להיות פעמיים בסרט בלב, באולם כמעט ריק. פעם אחת ריק לגמרי. רק אנחנו והמסך. וזה העציב אותי מאוד. אני לא מוכן שגם לב יעלה לגן העדן של בתי הקולנוע ויצטרף למקומות כמו גת והוד ודיזנגוף ותל אביב. את רוב הסרטים שראיתי בחיים ראיתי שם, מבלוקבאסטרים ועד סרטים קטנים בהצגה יומית. אכלתי שם כמה שדות של תירס, שתיתי גלונים של קולה ומבחינתי לב זה שם נרדף לקולנוע. עשו טובה – אם יש לכם בחירה בינו לבין אחד מקניוני הקולנוע בפרברים – לכו ללב.
דיזנגוף 50, תל אביב

5. מול הים

יש לי מדד אישי לבחינת מקומות בתל אביב, והוא – האם כשבנות הדודות שלי יבואו סוף סוף לביקור בארץ (הן ארגנטינאיות ומעולם לא היו כאן), אני אקח אותן לשם? ויש נקודה אחת שברור לי שממנה יתחיל הסיור המתוכנן הזה: היא נמצאת כשנוסעים דרומה על הירקון, עוברים מתחת לכיכר אתרים, המלונות חולפים מימין, ואז, מול רחוב גורדון, במכה אחת – הנוף נפתח, הים נפרש עד האופק ונמל יפו יושב לו שם בקצה. הספוט הזה מזכיר לי כל פעם באיזו עיר מהממת אנחנו חיים.

מקום לא אהוב בעיר:

כבר כמה שנים שחלקים עצומים מהעיר נראים זוועה, אבל לפחות זה משהו שאמור להסתיים יום אחד (ב-2040 ומשהו, אבל למה להתקטנן?). הבעיה שלי היא יותר עם הבניה שהולכת להישאר איתנו גם הרבה אחרי, ובעיקר עם המגדלים, ובעיקר עם אלה שממש בתוך העיר. בפינה של אבן גבירול וארלוזורוב, למשל, בונים עכשיו כמה מפלצות של 40 ו-50 קומות ויש בהם משהו שמעיק עלי כשאני עובר לידם. אני מבין שאין מקום ואין ברירה ומישהו רוצה לעשות מזה כסף, אבל כמו בסיפור על מגדל בבל, יש משהו במגדלים שפשוט נראה לי לא נכון, חסר פרופורציות.

השאלון:

אירוע תרבות מהזמן האחרון שסידר את הראש או פתח לך את הלב?
שנים חפרתי לאנשים על היצירה "החור" של בת שבע. נהגתי לספר איך בקטע האחרון – מי שראה יודע על מה אני מדבר – הדמעות התחילו לזרום ממני בלי שליטה. זה לא שבכיתי – בנים כידוע לא עושים את זה – זה פשוט הציף אותי רגשית ברמה כזו שפתחה לי את כל הסכרים. לפני כמה חודשים הלכנו שוב ושוב זה קרה. יצירת אמנות מופתית שבלי מילים מצליחה לגעת עמוק ומדויק בנשמה.

יצירה שנתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
יש וידאו מהופעה של הג'ירפות בבארבי שנקרא "אריה מנגן דידג'", שבו גלעד כהנא פשוט מדבר במשך דקות אל לוחם אגוז במילואים שנפצע אנוש בעזה, יושב שם בכסא גלגלים ומנגן, ואין מילים לתאר כמה שזה אנושי ויפה. רק דמעות וצמרמורת. וטרי יותר – גימבו ג'יי הוציא עכשיו תקליט שכולו ניסיון חסר סיכוי לתאר את הרגע הדפוק הזה בזמן שבו אנחנו חיים, ומה שהכי מדהים זה שהוא גם מצליח, אשף המילים הזה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש תחושה שהמלחמה נגמרה – לפחות סוג של – ושהגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל יש עשרות אלפי חיילים שממשיכים לסחוב איתם את מה שקרה, שלא יכולים פשוט להמשיך. אחד המקומות שבהם הבנתי את זה הוא פרויקט מדהים של עמותת ברק, עמותת החיילים והבוגרים של חטיבה 188, פרויקט שמלווה לוחמים ולוחמות של חיל השיריון, סדירניקים ומילואימניקים, ואת בני המשפחות שלהם, ונותן להם ליווי נפשי במשך שנה, בחינם. מי שהקימה את המיזם זו מיה, האמא המופלאה של סרן יהל גזית היפה והמוכשר שנפל ברצועה בתחילת המלחמה, והפרויקט נקרא על שמו – "אור כי יהל". עד היום טופלו ומטופלים בפרויקט יותר מ-760 חיילים, באמצעות מאות מטפלות ומטפלים מתנדבים מתחומי בריאות הנפש. המימון למיזם הכל כך חשוב הזה מגיע מתרומות ואני חושב שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי להחזיר ללוחמים האלה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מאד אוהב לשתות יין, להכין יין. אני הרבה פחות אוהב את זה שהיין בארץ מאד יקר. אז בהקשר הזה בא לי להרים לאסף ויסמן מהחנות MIVINO, שמביא לארץ יינות טובים ובעיקר לא יקרים, כולם מאזור אחד בספרד, והוא גם מוכר יין בקופסאות אטומות שאפשר לשתות במשך שבועות, שזה מגניב, ואת כל זה הוא עושה מאהבת יין ומאהבת ספרד ומתוך אמונה שיין לא חייב להיות אירוע – למרות שלפעמים כיף שהוא כזה – אלא יכול להיות גם תענוג יומיומי.

מה יהיה?
יש אלפי סיבות להיות פסימיים, אבל גם כמה סיבות להיות אופטימיים, והסיבות האלה קשורות בעיקר להרבה מהאנשים שחיים כאן. הדברים שאני עושה בשנתיים וחצי האחרונות – המילואים, ההרצאות שאני מעביר, אפילו הכנת היין – לוקחים אותי כמעט לכל מקום בארץ. אני פוגש המון א.נשים מעניינים וחכמים וטובי לב ואני תמיד חוזר מהמפגשים האלה קצת יותר מלא וטיפה יותר אופטימי שאם זה יהיה תלוי בהם ופחות בפוליטיקאים וברשתות ובתקשורת, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

• העיר שלי
• קולנוע לב
• בית רדיקל
• אזולי בר

>> ג'אי דמיין היא אוצרת ואמנית שחיה בתל אביב, מנהלת את גלריה "סלון כנפיים לאמנות" ביפו (אלעזר בן עזריה 11) ואוצרת בארגון "כנפיים – בזכות האמנות" שמציג תערוכות חדשות, מופעים מוזיקליים ובכורות להצגות חדשות במסגרת אירועישבוע המודעות לבריאות הנפש. מחרתיים (5.12) תיפתח התערוכה הקבוצתית "אלטר אגו – האני האחר" אותה אצרה יחד עם אורי רוזנטל, המציגה את עבודותיהם של אמני "כנפיים" מסטודיו האמנות, בליווי הכנופייה, הרכב המוזיקה מבית "כנפיים".אתם רוצים להיות שם.

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה // העיר של הדס גלזר
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. מתחם ברחוב הרצל

זה מתחם שנוצר באזור בית מרס, שהעירייה הסבה לסטודיואים לאומנות, בתי ספר לאומנות ומרכזי אומנות. הספסלים בחוץ הפכו למעין קמפוס אליו מגיעים תלמידי אומנות ואומנים יוצרים, ומשמאל לבניינים נמצא גם בית רדיקל וישנה תחושה של מחבוא כזה של אומנים במהלך עבודתם האמנותית.
בית מרס, הרצל 158 תל אביב // בית רדיקל, התחיה 27 יפו

2. הרחובות של שכונת נגה

הרחובות שמאחורי מתחם נגה משנים צורה בכל פעם: לפעמים ישנה תחושה שהגעת לאזור תעשייה של בתי מלאכה קטנים, אך ישנם ימים בהם ללא כל אזהרה המקום הופך להייפ, ופתאום הגלריה שברחוב היא זאת שבולטת בנוף, חנויות הבגדים השוות ועוד.

3. ⁠סלון כנפיים לאומנות

בגלריה מציגים אומנים שלא ממש שייכים למלייה האומנות של תל אביב, קצת כמו סלון הדחויים של המאה הקודמת בה הציגו האקספרסיוניסטים הראשונים. בגלריה אפשר למצוא אומנות איכותית, קצת Outsider Art מעניין ושווה ומתחלף כל הזמן.
אלעזר בן עזריה 11 יפו

4. משק ברזילי // אנסטסיה

המעדניות הטבעוניות ששומרות לי על הלהבה ועל הגאווה להיות טבעונית. תמיד כשאני מארחת בבית וקונה את העוגות, הסלטים והתבשילים שלהם, ההתלהבות תמיד מגיעה בצורת המשפט "עם אוכל כזה אני בהחלט יכולה להיות טבעונית".
משק ברזילי / אחד העם 6 תל אביב (נווה צדק) // אנסטסיה / פרישמן 54 תל אביב

5. שכונת שפירא

אני גרה בה בפעם הראשונה אחרי שנים רבות של מגורים בתל אביב. היא מאפשרת לי להרגיש ולהיות לא מנותקת בגלל מגוון האוכלוסיה הגדול.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. דחוף דחוף! למרות שהוא מכיל אוכלוסייה מוחלשת ולעירייה אין עניין באוכלוסיות שאין להן קול תרתי משמע, בבקשה שהעירייה תטפל. בסוף זה אפילו ישתלם לה. למקום הזה יש את הפוטנציאל להפוך לאחד המקומות המעניינים והמגניבים בתל אביב. אפילו את המבנה, שנחשב למכוער במבני תל אביב, עם השקעה נכונה אפשר לממש את הפוטנציאל הברוטליסטי שלו ולהפוך אותו למעניין ומרשים. קצת אלתור, עיצוב וארכיטקטורה חכמות, וזו תהיה פנינה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כשהיינו בעיצומה של המלחמה שכחתי בכלל למה אני כאן, למה פעם אהבתי את המקום הזה בכלל, מה לי ולמי שחיים כאן ואיזה שפה משותפת יש לי ו"להם". בדרך כלל המוזיקה שאני שומעת היא רוק, אינדי, היפ הופ ו-rnb, ואז התחילו טיפין טיפין להישמע שירים ישראלים של פעם, מימים שבהם הכל היה תמים יותר, עד לשיא: "שיר לשלום", שלא שמעתי שנים על גבי שנים ושכחתי את קיומו, ופתאום שוב הרגשתי את השייכות את המשהו הזה של פעם שאהבתי במקום הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"נדודים" של הסופרת אולגה טוקרצ'וק– שלמרות הרצון העז לברוח בלי אפילו לדעת לאן, השאירה אותי כאן ואפשרה לי לנדוד תוך כדי קריאה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתרום ולהתנדב ולסייע ליצורים הכי אומללים על כדור הארץ: החיות המדהימות שבני האדם מגדלים על מנת לאכול, ללבוש ולקחת להם את החלב שבו הם מניקים את הצאצאים, שנשלחים עוד כתינוקות לשחיטה. ובמיוחד ל"חוות החופש"שמצליחה להציל את חלקם מהגורל האכזר, וכשמתנדבים שם אפשר לחבק תרנגולי הודו שהם הכי הכי רגישים ומתוקים, להסתלבט עם החזירים המקסימים ולנשק פרות על המצח ולהתבונן בעיניים הכל כך חכמות ורגישות שלהם ולהרגיש שמותר לבכות איתן על הכל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חיים חננאל. הוא צייר והוא חדש בתל אביב, וכשמסתכלים על העבודות שלו רוצים שוב להתחבק ולאהוב, כי עוד יש כאלה ששווה להמשיך להתקיים במחיצתם.

מה יהיה?
יהיה טוב.לאחרונה שמעתי בכמה הזדמנויות את המשפט "אופטימיות כבחירה מוסרית", ואכן מדובר בבחירה מוסרית נעלה נעלה, כי באמצעותה נוכל להציל הרבה שאיבדו את הרצון להמשיך.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• בית רדיקל
• שכונת נגה
• גלריות
• משק ברזילי
• אנסטסיה
• שכונת שפירא
• תחנה מרכזית תל אביב