• Facebook
• Twitter
• Email

יש נחמה מיידית ב"Disenchantment" (מילולית משהו כמו "סוף לאשליות" או "אכזבה", אבל גם "ההיפך מקסם"), הסדרה החדשה שיצרלנטפליקסמאט גריינינג, האבא המיתולוגי של "הסימפסונס" ו"פיוצ'רמה". היא נמצאת בסגנון הוויזואלי הכל כך מזוהה של גריינינג, שקופץ לעין מיד גם אם אף אחד לא צהוב: העיניים הגדולות עם האישונים הפיציים, קווצות השיער הקוצניות, הקו העקום של הפה שנפתח ללוע שואג, השיניים הבולטות. כשאתה מאט גריינינג, כלומר יוצר האנימציה הכי חשוב בטלוויזיה מאז 1989 (חוץ מכמה שנים בהן אלו היו טריי פארקר ומאט סטון עם "סאות'פארק") – יש לך את הפריבילגיה הזאת. אתה יכול לשגר צופים לעולם שלך, או לכל אחד מהעולמות שלך, בפריים אחד.

הצופים, בתורם, יודעים שלכל הפחות יהיה כיף ומצחיק, גם אם ברור בשלב הזה שהברק החד פעמי של תור הזהב של "הסימפסונס" (מה שבגדול אפשר לתחום בעונות 10-3 שלה – איזו סדרה יכולה לרשום לעצמה הישג שכזה?) כבר לא יחזור. אבל האם זה בכלל הוגן למדוד באותם כלים, בלית ברירה, את "דיסאנצ'נטמנט", כפי שנשפטו גם "פיוצ'רמה" (שהיו לה עונות מבריקות לא פחות, גם אם היא מעולם לא הגיעה לשאת את אותו מטען תרבותי) או עונות אחרות של "הסימפסונס"? הרי הברק הזה היה לא רק עניין של הגאונות של גריינינג, המכנה המשותף לשלוש הסדרות, הוא היה גם שילוב נדיר של תעוזה, חוצפה, חדר כותבים חד פעמי (קונאן או'בריאן!) תזמון קומי ותזמון תרבותי. "הסימפסונס" בתור הזהב שלה הייתה האמירה השלמה ביותר על ארצות הברית (ומעבר לה) בניינטיז. "דיסאנצ'נטמנט" היא, במקרה הטוב, האמירה השלמה ביותר על ממלכה קסומה בארץ רחוקה אי שם בתחילת ימי הביניים.

עוד כתבות מעניינות:
נטפליקס: הדברים הכי שווים שעולים החודש
איך לעזאזל "חברים" זה עדיין קטע?
למה כולם עפים על "פטריק מלרוז"?

עולם הפנטזיה הרחב של "דיסאנצ'נטמנט" (שיש בו במידה שווה השפעות מטולקין ומ"טוב טוב הגמד") הופך אותה למעין יצירה משלימה לעולם המדע הבדיוני של "פיוצ'רמה". בתקופה בה הומור הופך לעתים יותר ויותר תכופות לכלי פוליטי, הבחירה הזאת דווקא משחררת אותה מכל הקשר עכשווי או מציאותי. זאת למרות שהגיבורה הראשית – הנסיכה הפרועה והאלכוהוליסטית בין (בדיבוב מוצלח מאוד של אבי ג'ייקובסון מ"ברוד סיטי", שמביאה לדמות דווקא משהו מהטרוריסטיות החיננית של השותפה שלה לסדרה, אילנה גלייזר) – היא אחלה גיבורה נשית לימינו, גם אם ארכיטיפ הנסיכה המורדת הוא לא בדיוק טרי. מלווים אותה השטן המסית הפרטי שלה, לוצי (אריק אנדרה, שמקבל את שורות הדיאלוג הטובות ביותר בסדרה אבל לרוב לא מצליח להתרומם מעל להגשה הצפויה שלהן) והאלף הנאיבי אלפו, שהמצפן המוסרי שלו הרבה יותר חלש משהוא חושב (נט פקסון, שעושה עבודה מדהימה עם דמות נהדרת).

מלכוד נטפליקס

אין הרבה טעם לתאר את המהלך העונתי של "דיסאנצ'נטמנט". הוא לא חשוב לצופה, בטח לא לתסריטאים. הכיף בה הוא מה שכיף בכל פרק טוב שיצא מהמפעל של גריינינג – בדיחות הרקע הקטנות, שורות דיאלוג חותכות, משחקי מילים שלא שורדים את התרגום לעברית. מה שכיף בה הוא המסירות של גריינינג לאיך שהיו עושים קומדיה פעם, ממש לא מזמן: בלי טיפה של חשיבות עצמית ואחריות חברתית, רק עם בדיחות. לכל אורכה וכמעט בלי הפסקה, "דיסאנצ'נטמנט" היא כיפית ומצחיקה (להוציא כמה שטחים מתים בפרק הראשון), והיא חפה לגמרי מהיומרות והטרחנות של "ריק ומורטי" לדוגמא, שבעונה האחרונה שלה הפכה להיות מתישה בדיוק כמו המעריצים שלה.

אז למה היא בכל זאת זכתה לקבלת פנים צוננת מהמבקרים? להוציא הנטייה האוטומטית להעדיף חדשנות על פני בדיחות כתובות היטב, הסיבה יכולה להיות גם זיכרון קצר. כאמור, ל"סימפסונס" לקח שלוש עונות להיכנס לתור הזהב שלה וגם העונה הראשונה של "פיוצ'רמה" הייתה מבולבלת. גם שיטת שחרור התוכן של נטפליקס לא בהכרח עושה טוב לסגנון של גריינינג, שמעדיף תמיד להרחיב את העולם ודמויות הרקע מאשר לחפור בפסיכולוגיה של הדמויות שלו; את "דיסאנצ'נטמנט" עדיף שלא לראות בבינג', שהולכת ומתבהרת כשיטת צפייה מזיקה ואנטי-תסריטאית. קל לשכוח את זה כשמסתכלים על מסת היצירה של גריינינג, אבל במובנים מסוימים הוא יוצר מאוד איטי, שאמנם אחראי לסדרה שתיכנס בעוד חודש לעונה ה-30 שלה, אבל למעשה עושה בממוצע סדרה אחת לעשור (את שורשי הרעיון של "דיסאנצ'נטמנט", לדבריו, הוא נטע לפני 20 שנה).

אם "דיסאנצ'נטמנט" תזכה לרוץ עוד מספר עונות – ואין סיבה לחשוב אחרת – היא תזכה לצמוח לממדים האמיתיים שלה, בינוניים או גדולים ככל שיהיו. לא רק הצופים עוברים תהליך עם דמויות חדשות, אלא גם הכותבים, שעדיין לא מכירים את בין, לוצי ואלפו כפי שהם יכירו אותם בחדר הכותבים של העונה השלישית. סבלנות היא אמנם לא מאפיין של צריכת טלוויזיה בתקופה הנוכחית, אבל לתהליכים האלו אין קיצורי דרך, לא משנה כמה מקצוען אתה. אפילו אם אתה מאט גריינינג. "דיסאנצ'נטמנט" מצחיקה מאוד, קולחת וכיפית לצפייה כבר היום. היא אולי לא תזכה את גריינינג במעריצים חדשים, אבל בבוא הזמן היא עוד תבריק ותפתיע.

← "Disenchantment",כל העונה בנטפליקס

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• נטפליקס
• הסימפסונס
• משפחת סימפסון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

פסטיבל האנימציה, הקומיקס והקריקטורה – שקיצר לפני כמה שנים את שמו לפסטיבל אנימיקס, תודה לאל – ייפתח ביום שלישי בפעם ה־16. הפסטיבל מתקיים בעיקר בסינמטק תל אביב ובמכללה הישראלית לאנימציה הממוקמת כמה צעדים ממנו, ונוסף על הקרנות סרטים, מפגשי אמן וסדנאות, הוא יכלול גם את יריד הקומיקס המסורתי ברחבת הסינמטק.

כמה אורחים מחו"ל יכבדו בנוכחותם את הפסטיבל ובהם קלאוס ג'נסון, אמן קומיקס ותיק שצייר את כל הדמויות הגדולות של די.סי ומארוול; ניקולא גריבל הצרפתי, סוכן ומו"ל של קומיקס ורומנים גרפיים; וסבסטיאן אנומו, מפיק בחברת ההפקה הצרפתית Les Films d'Ici. אנומו יציג בפסטיבל שלושה סרטי אנימציה באורך מלא הנמצאים בשלבי הפקה ועוסקים בנושאים פוליטיים וחברתיים, בדומה ל"ואלס עם באשיר" שהופק גם הוא בסיוע החברה. אורח ישראלי ומפתיע בפסטיבל יהיה דני סנדרסון, שבעקבות תערוכת האיורים "כוורת מצוירת" יתייחס להיסטוריה המאוירת של הלהקה. בכיר האורחים באנימיקס יהיה התסריטאי והמפיק מייק רייס, מבכירי הכותבים של "משפחת סימפסון" ומיוצרי "The Critic" (והנה ריאיון איתו). רייס יעביר בפסטיבל הרצאה אחת על המוטיבים היהודיים ב"משפחת סימפסון" והרצאה נוספת בשם "הסודות של הסימפסונים", וכן יקיים מפגש אמן במסגרת סמינר של איגוד תסריטאי הטלוויזיה והקולנוע.

תוכנית האנימציה כוללת השנה בעיקר סרטים אמנותיים ופחות קונבנציונליים, בהם "ביצים!" ו"הצב האדום" שהוקרנו לאחרונה בפסטיבל ירושלים, שניהם מופלאים בדרכם המוזרה. סרטים נוספים הם "חטיפה אחרונה", דוקו מצויר על פיראטים סומלים; "אנומליסה" של דיוק ג'ונסון וצ'רלי קאופמן שהוקרן בבתי הקולנוע בישראל השנה; דרמת המלחמה הקצרה "מקק"; "בדד בים" המסופר ללא דיאלוג מדובר ובעזרת בלוני טקסט קומיקסיים; עיבוד בלגי חדש ל"הדבורה מאיה"; ו"השטות של היטלר", מוקומנטרי מטורלל של האנימטור ביל פלימפטון המדמיין עולם שבו הצורר דבק בשאיפותיו האמנותיות. כדאי לשים לב גם למפגש המוזיקלי עם איה כורם בעקבות הרומן הגרפי (שחיברה יחד עם כתב Time Out שי רינגל) המלווה את אלבומה החדש, "2023".

פסטיבל אנימיקס
סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב,
שלישי־שבת 2.8־6.8

• מייק רייס
• קריקטורה
• איה כורם
• הסימפסונס
• קומיקס
• אנימציה
• אנימיקס
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"קשה להשתעמם מהדמויות ב'סימפסונס'", מתפלפל מייק רייס, שיתארח השבוע בפסטיבל אנימיקס בסינמטק תל אביב, בטון טיפוסי של יהודי נוירוטי כשהוא נשאל אם 27 שנים בתפקיד תסריטאי ומפיק בסדרה לא שחקו אותו. "הן ארכיטיפים. להגיד שהדמויות ב'סימפסונס' משעממות אותך זה כמו להגיד שהאנושות משעממת אותך".

ובכל זאת, כמעט 600 פרקים זה חתיכת דרך. ב"סאות' פארק" אפילו טבעו את הביטוי "הסימפסונס כבר עשו את זה".
"אני חושב שתמיד נתנו לקהל להחליט מה יקרה לתוכנית. אנחנו עובדים הכי קשה שאנחנו יכולים כדי להשאיר אותה רעננה ומעניינת ואני לא חושב שיגיע שלב שבו נגיד 'הגיע הזמן להפסיק'. לציבור צריך להימאס ממנה ורק אז נפסיק. אני נדהם עד כמה המעריצים נאמנים".

[tmwdfpad]כתבות נוספות שיעניינו אתכם:
צהבת סי: עשינו מרתון של 25 שעות סימפסונס
אסור להשוות: ספרינגפילד Vs. חיפה

ויש לכם מעריצים אינטנסיביים מאוד. אתה מרגיש לפעמים שהם לוחצים עליך?
"הפידבק העיקרי שאנחנו מקבלים הוא מהאינטרנט, וכמו כל דבר אחר באינטרנט רובו פשוט מטונף ומרושע. אבל אם מצליחים לראות מעבר לזה, יש הרבה עצות טובות, ואנחנו מקשיבים. איפשהו באמצע התוכנית הומר הפך לאט לאט לטיפש יותר ויותר ומרושע בהרבה, והמעריצים היו אלו שאמרו שנמאס להם מהומר המניאק, אז הקשבנו להם והחזרנו לו את הלב הטוב שלו".

גם רייס, בתור אדם שהיה עם "משפחת סימפסון" בשיא הצלחתה בניינטיז, מכיר בטענות שהם עברו את ימי הזוהר, שלא לומר גמרו את הסוס. "משפחת סימפסון" הייתה מהפכנית, אבל מאז הגיעו עשרות סדרות אנימציה נושכות יותר ("אהבתי מאוד את 'איש משפחה', אבל בשלב מסוים פשוט נאלצתי להפסיק לצפות בזה כי התחלתי לגנוב בדיחות מהם בטעות"). פתאום המשפחה הצהובה הפכה לפחות רלוונטית והרייטינג פוחת, אף שגם בעונה שעברה דבקו בה כ־5 מיליון אמריקאים.

"באמת עשינו הרבה גימיקים השנה, אבל זה הכל רק כדי שאנחנו נרגיש שזה רענן. זה אף פעם לא היה למען הגימיק או כדי למשוך קהל, אלא ממקום של 'איך אנחנו משאירים את זה מעניין עבורנו ואיך אנחנו עושים דברים שעוד לא עשינו בעבר'. עשינו השנה 'הומר לייב', שבה השתמשנו בטכנולוגית הנפשה חיה כדי לתת להומר לדבר עם מעריצים בשידור חי, ועשינו את זה רק כי מישהו בא ואמר לנו שעכשיו ישנה הטכנולוגיה. הגישה שלנו היא: היי, אם אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו צריכים לעשות את זה".

להיות תסריטאי ב"משפחת סימפסון" זו עבודת החלומות?
"לפעמים כן. זה תמיד היה כיף, אבל בימים הראשונים של 'הסימפסונס' היה קשה. היו רק שישה כותבים והשעות היו איומות וכל מי שיכול היה להתפטר התפטר, אבל כשהתוכנית החלה להצליח נהיה הרבה יותר קל. פתאום שכרנו יותר מדי כותבים: משישה כותבים נהיינו 27. אבל זה מקום עבודה מאוד כיפי. בשלב הזה רוב הכותבים שם כבר עשר שנים לפחות ואנחנו חברים מאוד טובים, אבל תהליך הכתיבה רפטטיבי ואתה מוצא את עצמך עושה אותו הדבר אלפי ואלפי פעמים. זה לפעמים מעייף, אבל מה יכול להיות יותר טוב מלשבת בחדר אחד עם אנשים מצחיקים ולנסות לגרום להם לצחוק בזמן שהם מנסים לגרום לך לצחוק?".

זה לא רק אנשים מצחיקים. מדובר לאורך השנים באחד מחדרי הכותבים המלומדים ביותר בתעשייה. יותר מחצי מהכותבים מחזיקים בתואר מאוניברסיטאות יוקרה, ולעתים העולם האליטיסטי הזה מבזיק גם בסדרה עצמה. רייס למד בהארוורד, אבל הוא ממש לא מסגר את התואר שלו ותלה במשרד.

"בערך חצי מהכותבים שלנו למדו בהארוורד ובייל, ואני לא חושב שיש אחד מהם שמחבב את המוסד הזה. היינו מתים לראות אותו נסגר. כולנו קצת מלומדים מדי וזה פשוט המקום היחיד שבו אפשר באמת לנצל את התואר במדעי הרוח שלנו – להכניס רפרנסים להרמן מלוויל או פרודיה על רומן של תומס הרדי. אם לא היינו יכולים לעשות את זה, התואר שלנו כנראה באמת היה בזבוז זמן. אני לא אוהב להגיד שיש קשר בין קומדיה לאינטליגנציה, אבל כדי ליצור בדיחה אתה צריך לדעת טיפה יותר מהקהל שלך. אתה צריך לדעת מה הם יודעים ואז לדעת איך לסובב את זה. אני חושב שהקסם של 'משפחת סימפסון' זה לקחת את האינטליגנציה הזו ולשלב אותה עם הבדיחות הכי מטופשות שיש".

אין בכם פחד שאתם מנציחים את סטריאוטיפ האמריקאי הטיפש באמצעות דמות כמו הומר?
"באמריקה אוהבים את הסימפסונים, אבל ברוב הארצות אוהבים אותם אפילו עוד יותר. אני די בטוח שבישראל אוהבים את זה יותר, ורוב האנשים לא אומרים 'זו פרודיה על אנשים' אלא 'זו פרודיה על אמריקה'. הבנתי את זה כשראיתי שבכל פעם שהם מבקרים במדינה אחרת, המדינה הזו מתעצבנת ממש. כשהם הלכו לברזיל תבעו אותנו, כשהלכנו ליפן או צרפת ביטלו את השידור שלנו. ברגע שאנחנו נותנים את הטיפול שאמריקה מקבלת בתוכנית למדינות אחרות הם פתאום לא אוהבים את זה. דווקא בישראל מאוד אהבו את הפרק שבו הסימפסונים ביקרו שם. אתם בבירור המדינה עם הכי הרבה חוש הומור, או אולי בעצם מדינה שלמה עם הערכה עצמית נמוכה".

מייק רייס יתארח בפסטיבל אנימיקס לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, סינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב, שני־שבת (2.8־6.8)

• מייק רייס
• סימפסונים
• פסטיבל אנימיקס
• משפחת סימפסון
• הסימפסונס
• המסך
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

• משפחת סימפסון
• הסימפסונס
• אסור להשוות
• תל אביב
• ספרינגפילד
• עירוני
• חיפה

• Facebook
• Twitter
• Email

הומר סימפסון ליווה אותי מאז שהייתי ילד. מימי השידור הלא יציבים של הערוץ הראשון, הצפייה נטולת הכתוביות בערוץ סטאר וורלד, ראשית ימי ההורדות ברשת ועד עידן ה־HD של היום – המשפחה הצהובה מספרינגפילד, ובמיוחד העומד בראשה, שרדו את כולם. הומר תמיד בלט שם. אמנם עברו כמה שנים לפני שהפוקוס עבר מבארט לאביו, אבל הדמות הטיפשה אך המבריקה, הפרודית אך האמיתית והמכעיסה וגם שובת הלב הזו, תמיד משכה את תשומת לבי יותר מכל יתר הדמויות. משפטים כמו "אני לא אדם דתי, אבל אם אתה שם, סופרמן, בבקשה עזור לי", "ניסיון הוא הצעד הראשון בדרך אל הכישלון" או "לחיי האלכוהול – הסיבה, והפתרון, לכל הבעיות בחיים", היו בעיניי מופת קומי של ביקורת, של אירוניה ושל דיוק. הם עזרו לעצב את האופן שבו אני רואה את העולם – מצחיק, וככזה – ראוי שיצחקו עליו.

הסדרה, בדומה אליי, התבגרה. בדצמבר הקרוב היא תחגוג 25 שנים, ולפני כשבוע החלה עונתה ה־26. לעומתי, היא מזמן שברה שיאי פופולריות. במשך השנים היא זכתה במאות פרסים, ביניהם ב־24 פרסי אמי, הוכתרה לסדרה הטובה ביותר במאה ה־20 על ידי מגזין "טיים" בשנת 1999, כבשה את תואר הסדרה הארוכה ביותר בעולם, ובעיקר הפכה למותג ענק שמצליח להביא לקהל הרחב בידור שכרוך בביקורת חברתית חכמה. רבע מאה, 552 פרקים ואינספור בדיחות קורעות זו נקודת מוצא מושלמת למרתון צפייה אימתני, הכולל 25 שעות רצופות (אחת לכל שנה), ספה נוחה יחסית ואידיוט אחד שיסכים לעשות את זה. הנה זה מתחיל.

[tmwdfpad]

19:20 – S01E01 – Simpsons Roasting on an Open Fire

פתחתי את המרתון עם הפרק המלא הראשון של הסדרה. עיכוב הפקתי גרר את השקת הסדרה לדצמבר ובהתאם, נפתחה הסדרה דווקא עם ספישל חג המולד, שהפך עם השנים למסורת אמריקאית עתיקה. רבות מהדמויות המוכרות מופיעות כאן, חלקן עם קול ביזארי ובלתי מגובש, אבל האווירה וההומור הייחודיים של הסדרה נעדרים מהגרסה המוקדמת שלה. ובכל זאת, הפרק מסתיים עם רגע לבבי שמזכיר שה־DNA של "משפחת סימפסון" היה שם מהרגע הראשון.

01:05 – S16E06 – Midnight Rx

שש שעות ו־16 פרקים לתוך המרתון, אני מתחבר להומר הפנימי שבי. הצפייה הרציפה בריבוע המואר, שני בקבוקי הבירה הריקים שעל השולחן והשקע המכובד שיצרתי בספה יעידו על כך. עברתי לצד השני של הספה. את השלב הראשון של הצפייה בחרתי להעביר בפרק אחד מכל עונה, לרוב בזה שזכה לציון הגבוה ביותר ב־IMDB. צפייה רחבה כזו סיפקה פרספקטיבה מעניינת על הסדרה במשך השנים. מהפרק הראשון ששודר לקראת סוף 1989, ועד הפרק הנוכחי מראשית 2005, אפשר לראות את השינוי בדמויות, בקולות ובאופי הכללי של הסדרה. הומר הפך לאקסצנטרי בהרבה, ברנס לרשע בהרבה וקצב הבדיחות לדקה הואץ.

לאורך השנים הושרשה תפיסה שהסימפסונס איבדו מרמתם. אחרי כמעט עשור של שליטה מוחלטת בז'אנר הסדרות המאוירות למבוגרים, היורשים הצעירים של המשפחה הצהובה כמו "סאות' פארק", "איש משפחה" ואפילו אחותה הקטנה "פיוצ'רמה", נאלצו לחפש דרכים חדשות להישאר רלוונטיים. עם המאמץ הקצת מיוזע להצחיק נדמה שהמודעות הפוליטית שאפיינה את הסדרה עוד מראשית הדרך הפכה לחלק משמעותי עוד יותר. הפרק הזה התמקד בכשלי מערכת הבריאות האמריקאית, בערך ארבע שנים לפני שאובמה־קר בכלל עלתה לדיון לראשונה. גם כשזה נראה כבר כמו הבחור המבוגר מדי במסיבה, היוצרים עדיין יודעים מה יהיה הנושא החם הבא ואיך לנעוץ את המסמר בדיוק איפה שכואב.

07:12 -S02E18 – Brush With Greatness

את רצף הפרק־פר־עונה סיימתי לפני שישה פרקים. הספקתי עד כה לראות את הומר כשוטר, כשופט כדורגל, כסטלן, כנהג מונורייל, כמפיק קאנטרי, כאתאיסט, כסוטה מין, כמלאך המוות, וגם זו רשימה חלקית בהחלט. עברתי לצפות בפרקים שזכורים לי מהילדות. הפרק הנוכחי שודר בארצות הברית כשהייתי בן 6, מה שאומר שלפי אזור הזמן של הערוץ הראשון צפיתי בו לראשונה בגיל 8. הדבר היחיד שנחרת אצלי באופן ברור הוא הרגע שבו הומר נתקע במגלשת מים מכיוון שהיה שמן מדי עבורה. זכרתי גם את שלושת הילדים שנתקעו בה אחריו ואת הסיוט החוזר שהיה לי אחרי שראיתי את הפרק לראשונה. בחלומותיי הייתי לסירוגין הילדים המפוחדים שנתקעו בהומר או הומר התקוע עצמו. יש לשער שזה קשור לתנודות המשקל שלי כילד.

הסימפסונס תמיד ידעה להתהלך בדרך מיוחדת במינה בין ילדותיות שטותית לבגרות נבונה. כילד אהבתי את ההומור הפיזי שבה, את הצבעוניות שרק סדרה מצוירת יכולה לספק ואת האדג'יות הפרועה שהצד המבוגר שבה אִפשר. רק בסביבות גיל הנעורים אפשר לפענח את הרבדים הרבים של הסימפסונס, להבין את הבדיחות שעברו מעל הראש ואת שלל הרפרנסים התרבותיים המבריקים שעל גבם התחנכו דורות, כנראה בצורה הרבה יותר מתוחכמת מילדים שצפו בסדרות שכוונו עבורם. זכור לי בבירור שאהבתי את כל פרקי ליל כל הקדושים ובמיוחד את הסיפור עם העורב. עברו שנים עד שגיליתי שבעזרתו הכרתי בעל פה חלקים מ"העורב" של אדגר אלן פו. קטע. היום התברר לי שבפרק עם מגלשות המים מסתתר ציור המדרגות המפורסם של אשר.

13:18 – S07E10 – The Simpsons 138th Episode Spectacular

ההומור המטופש הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר של הסדרה. היכולת להגניב בדיחה מפגרת ממש, אבל כזו שגורמת לגעות בקול רם, היא חלק משמעותי מהקסם של הסימפסונס ודבר שאפשר למצוא בפרקים הגדולים ביותר של הסדרה וגם במיותרים שבהם. מגרפות שפוגעות בסיידשואו בוב, אמירה נלהבת מפיו של הילד הכי אטי בהיסטוריה ראלף וויגהם או יציאה כאילו חכמה של הומר עצמו. או למשל לתת לבארט לכתוב על הלוח "אני לא אחגוג אבני דרך חסרות משמעות" בפתיחת הפרק ה־100, ואז לקיים ספיישל לפרק ה־138, כולל אינספור עובדות שקריות, ביניהן שיוצר הסדרה מחביא בתוכה מסרים ימניים רדיקליים.

20:01 –S26E01 – Clown in the Dumps

62 פרקים של הסימפסונס עברו לנגד עיניי במשך 25 השעות האחרונות. זהו רק מעט יותר מעשרה אחוז מכל הקטלוג העצום של הסדרה, וזה עוד בלי להחשיב את הסרט, את עשרות משחקי המחשב, את מאות הקומיקסים ואת אלפי פריטי המרצ'נדייז. הבחירה לסיים את המרתון בצפייה ראשונה בפרק הטרי ביותר, הפתיח לעונה ה־26 של הסדרה, הייתה נדרשת, והפרק עצמו היה נחמד במקרה הטוב. אבל הוא הכיל את הקוד הגנטי של אותם 552 פרקים שקדמו לו. טיפשיות חיננית, לב ענק, בגרות מהולה בילדותיות.

הומר סימפסון הוא לא גיבור הנעורים שלי. גם לא בארט או ליסה או מילהאוס או אפילו, איידיוס מיו, באמבלבי־מן. זה המקום הזה שקיים מעבר לזמן, שמקפיא דמויות באותו הגיל 25 שנה ועדיין נשאר חייכן באותה המידה. הגיבורים האמיתיים שלי הם חבורת החנונים בראשות היוצר מאט גרונינג שיושבים וכותבים טלוויזיה שרוצה שהצופה שלה יהיה אדם טוב, פתוח, חושב וגם שמח יותר. עובד להם.

• מיוחדים
• קומדיה
• משפחת סימפסון
• הסימפסונס
• אנימציה
• מצחיק
• גיבור נעוריי
• סימפסונים