• Facebook
• Twitter
• Email

גד שץ פלום

הוא נולד להורים ניצולי שואה וגדל ברחוב אלכסנדר ינאי. כבר כנער נחשב למנהיג כנופיית מילאנו ולפרצוף הכי קשוח בצפון העיר (לפני שזה הפך לאזור יוקרתי). המעצר הראשון שלו היה על גנבת אופנוע, הוא ישב במעצר 24 שעות והבטיח לכל מי שרק רצה לשמוע שזאת ההסתבכות האחרונה שלו. ב־1969 נשדד סניף של בנק דיסקונט באבן גבירול. אחד העצורים, ניסים (סיבוני) כהן, הפך לעד מדינה והפליל את פלום שנשלח לשש שנות מאסר.

זמן קצר לאחר ששוחרר פלום נרצח סיבוני בפיצוץ מכוניתו – רמז לכל מי שיעז להתעסק עם פלום מעתה. לאחר שמיצה את ישראל החליט פלום, כמו אחרון ההיפסטרים, לעבור לגרמניה. לא בשביל לעבוד על האמנות שלו אלא כדי להשתלט על סצנת ההימורים, הסמים והזנות בפרנקפורט. הוא נשלח לכלא הגרמני לאחר שהורשע ברצח וריצה מאסר ממושך. כשחזר לישראל ניסה לכבוש מחדש את מקומו בסצנה ושמו נקשר כמעט לכל פרשת רצח בעולם התחתון. ב־31 באוקטובר 1995, בזמן שישב בבר המנזר, הוא נורה על ידי רוכב אופנוע. הוא היה בן 51 במותו.

יחזקאל אסלן

אסלן, שנרצח ב־1993 בעודו בן 45 בלבד, נחשב למלך של שכונת התקווה. "העולם לא יהיה אותו דבר בלעדיך", ספדה לו חברתו מרגלית צנעני אחרי מותו. אסלן החזיק במסעדת שיפודי התקווה ובבוטיקים רבים, אולם את עיקר הפרסום שלו השיג בזכות היותו מנהיג ללא חת של אחד מארגוני הפשע הגדולים שפעלו בישראל בשנות ה־80. אסלן, שאהב את החיים הטובים וכיכב במועדוני העיר ובמדורי הרכילות, החליט בתחילת שנות ה־90 לפרוש מחיי הפשע ולהתמקד בעולם העסקים.

ב־24 בפברואר 1993 יצא אסלן ממסעדת מזל דגים ברחוב החשמונאים עם ידידתו נורית (טקילה) מזרחי. אלמוני הגיח מהחשכה, ירה צרור לעבר אסלן והוא מת במקום. החשד נפל על יריבו המר של אסלן – זאב רוזנשטיין, המרצה כיום מאסר על סחר בסמים ונחשב לפני מאסרו כיעד מספר 1 של המשטרה. הטרגדיה של משפחת אסלן נמשכה: כעבור שלוש שנים מתנקש חיסל ביריות את אשתו של אסלן, שושנה, לעיני בנה בן ה־10. שנה מאוחר יותר חוסל גם אילן, אחיו של אסלן. את הנהגת המשפחה תפס הבן הבכור, מני שכעבור שנים היה אף הוא יעד לחיסול שנכשל.

הרצל אביטן

העבריין הנועז והמסוכן ביותר בעולם הפשע הישראלי. אביטן – ה־13 מבין 17 אחים במשפחה משכונת נווה שרת – החל את העימות שלו עם מערכת החוק בגיל 10, בשפת הים בתל ברוך, שם נעצר באשמת גנבת סנדלים. מאז עד למותו ביוני 2001 מדום לב הספיק אביטן להיות מעורב במעשי שוד אלימים והורשע בשלושה מעשי רצח: ב־1981 רצח את רוני ניצן, מפקד בית המעצר הקרוי היום על שמו. אביטן ירה 22 כדורי עוזי לעבר ניצן ממרחק של שני מטרים. כמה חודשים לאחר מכן השתתף בשוד מזוין במפעל תכשיטים ברמת גן שבמהלכו נפצע שומר המפעל דוד אשורי שמת לאחר מכן מפצעיו. אביטן נידון לשני מאסרי עולם אבל גם זה לא עצר אותו. בכלא הוא רצח יחד עם חברו שמעיה אנג'ל את האסיר חיים שושן ב־131 דקירות סכין.

אביטן הצליח להימלט פעמיים מהכלא: הפעם הראשונה הייתה כשהיה כלוא ברמלה. בעת ביקור אצל אביו החולה הצליח אביטן להשתחל ולברוח דרך החלון. באוגוסט 1988 ברח אביטן מכלא באר שבע לאחר שלקח סוהר כבן ערובה בעזרת אקדח שהוברח לתאו. הוא השתלט על דירת מגורים בבאר שבע וכפה על בני המשפחה להסיעו לאזור תל אביב. לאחר מכן נסע לבית אחותו בהוד השרון, שם נתפס. ממש לפני מותו הקים בנו אתר אינטרנט שנועד לשפר את תדמיתו של האדם המסוכן בישראל. "שמי הרצל אביטן ובוודאי שנתקלת בשם זה כאשר קראת עיתון או צפית בטלוויזיה", נכתב בפתח האתר. "כל חברה מצטיינת לעתים במסעי דמוניזציה של אינדיבידואלים חריגים בתוכה. שירות בתי הסוהר וממשלת ישראל היטיבו להשתמש בכלי התקשורת כדי ליצור לי תדמית די מפחידה".

• תל אביב
• הצד האפל של תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

הרצח בגן מאיר

"אימא", הספיק לזעוק דניאל פקטורי רגע לפני שהתמוטט בפתח בית אימו ברחוב בוגרשוב 62. האם מיהרה להתקשר למד"א וכשאלו הגיעו הם מצאו את פקטורי, צעיר בן 25, מוטל על הרצפה כשהוא סובל משטף דם חמור במוח. הם מיהרו לפנות אותו לבית החולים אבל פקטורי נפטר יום למחרת. באותו הזמן הובאה למחלקה הכירורגית של בית החולים הדסה צעירה בת 22 בשם נעמי שטיין כשהיא מגואלת בדם ופצועה בראשה. לאחר בדיקה קצרה התברר שנאנסה באכזריות.

הלילה שבין 21 ל־22 באוגוסט 1949 שינה את פניה של תל אביב לעד. רחובות העיר כבר לא יהיו בטוחים יותר וייקחו שנים עד שתושבי העיר יעזו להסתובב בגן מאיר בלילות. באותו הלילה התבודדו להם פקטורי, מוזיקאי ומלחין מקיבוץ שמואל ושטיין בגן מאיר. הם היו אח ואחות מאותו האב, עורך דין נודע בשם מרדכי שטיין, שהקים את תנועת השמאל הקיצוני הטרוצקיסטית "תנועת הכוח השלישי". הם גילו זה על קיומו של זה רק שלושה שבועות קודם לכן וזאת הייתה (ככל הנראה) פגישתם הראשונה.

על פי עדותה של שטיין בפני חוקר המשטרה, היא ופקטורי קיימו מגע מיני חלקי כאשר בשלב מסוים הגיח אדם מאחוריהם, הכה את פקטורי ואז אותה. מי שהתקשר למשטרה והודיע כי ראה בגן מאיר נערה פצועה, הוא אדם בשם דוד יעקובוביץ', שומר לילה ב"בית חינוך לילדי עובדים" הנמצא בצדו השני של הגן. ב־26 באוגוסט, כשהיא עדיין שוכבת במיטה בבית החולים העירוני בתל אביב, הוצגו לפני שטיין במין מסדר זיהוי מאולתר עשרה גברים צעירים. "לאור עמום של מנורה, בתאורה שדמתה לתנאי האפלה ששררה בליל המקרה – עברה הצעירה הפצועה כשהיא מוטלת על מיטה לאורך שורה של עשרה גברים צעירים, שהסתדרו בחדר הרופאים הארוך במחלקה הכירורגית בבית החולים העירוני בתל אביב", דיווח 'הארץ' בזמנו. "מבין העשרה שהשתתפו במסדר הזיהוי הדרמטי הזה נמצא גם החשוד דוד יעקובוביץ'… זוג עיניים בוערות בלט מבין התחבושות, שכיסו את ראשה של הצעירה, כשהיא בודקת במבט מאומץ את פני כל אחד ואחד מהמשתתפים במסדר. בהתקרבה ליעקובוביץ, מששה בזהירות את שערות ראשו ואחרי כן הצביעה: זה הוא!".

ב־23 בנובמבר 1950 מצא בית המשפט המחוזי את יעקובוביץ' אשם ברצח דניאל פקטורי וגזר עליו עונש מוות, זאת למרות שהשופטים קיבלו את טענת יעקובוביץ שלפיה הוא לא התכוון להרוג את פקטורי אלא רק לסלקו לבל יפריע למעשה האונס. יעקובוביץ' ערער לבית המשפט העליון, וזה המיר את עונש המוות ב־15 שנות מאסר תוך כדי שהוא קובע כי יש לבטל את הרשעתו של יעקובוביץ' ברצח ולהמירה בעבירה של הריגה. היה זה תקדים בתחום המשפט הפלילי בישראל.

בחלוף השנים הלכו והתרבו הטענות שלפיהן יעקובוביץ' כלל אינו האשם בפרשה. "יעקובוביץ' היה אדם תימהוני משהו, לא יציב. חי לבד, לא היו לו חברים, הוא היה מהשוליים. והאנשים הללו מאוד פגיעים לעיוותי דין. הוא נעצר, הוא הורשע ברצח, הוא נידון למאסר עולם. הוא לא ביצע את זה", הפתיע עורך הדין אביגדור פלדמן בראיון לאילנה דיין ב"עובדה" בשנת 2008. "הזרע לא שלו, לא נמצאו עליו כתמי דם, הזיהוי שלו לא היה זיהוי, אבל בית המפשט חיפש אשם. הרצח הזה היה רצח שהסעיר את תל אביב. פתאום העיר החביבה, הנחמדה, החמימה, פתאום חודר לתוכה כוח זדוני. חיפשו רוצח, מצאו את יעקובוביץ', הרשיעו אותו. עשרות עמודים על ההלכה המשפטית, תשומת לב מינימלית לעובדות. והעובדות הן שהוא אכן לא ביצע את הרצח".

ההיעלמות של עדי יעקובי

ביום שישי 13 בדצמבר 1996 יצאה עדי יעקובי, צעירה תל אביבית בת 17 מביתה ומעולם לא חזרה. בפעם האחרונה נראתה עדי באותו יום בשעה 19:00, מנסה לתפוס טרמפ בפינת הרחובות קינג ג'ורג' והנביאים. לאחותה התאומה שרית סיפרה שהיא מתכוונת לנסוע לנתניה לפגוש חברה. האם היא נחטפה? האם היא ברחה? האם היעלמותה היא חלק מפרשה גדולה יותר? כמה ימים לאחר היעלמותה של עדי ניסה מכר שלה להתאבד בקפיצה מגג דיזנגוף סנטר. על כתפו גילו הרופאים קעקוע עם הספרות 666 ונבדק חשד שלפיו ההיעלמות קשורה לכת השטן. כיוון החקירה הזה לא העלה דבר.

בראיון למעריב לפני שנה סיפר יוסי, אביה של עדי, כי שנתיים אחרי ההיעלמות של עדי נעצר עורך דין, מכר של המשפחה. אישתו הקנדית התלוננה כי הוא הכה אותה ואמר לה שהוא יעשה לה את מה שעשה לעדי יעקובי ו"אף אחד לא ימצא אותך". הוא נחקר ושוחרר לאחר שלא נמצאו כל ראיות נגדו. כיוון נוסף שנבדק הוא האפשרות שעדי נחטפה והועברה לשטחים. אימא של עדי, בטי (שנפטרה לפני שנתיים מסרטן), אף נפגשה עם גורמים פלסטיניים במטרה לדלות מידע על גורל בתה – ללא הצלחה. לפני שש שנים הבחין ידיד המשפחה בשמה של עדי יעקובי מרוסס בשחור על קיר בחדר מדרגות של בניין מוזנח ברחוב העבודה בבת ים. האם לגרפיטי יש קשר להיעלמות? גם במקרה הזה הובילה חקירת המשטרה למבוי סתום. עדי גדלה בתל אביב ברחוב הרמן הכהן, למדה בבית הספר היסודי גבריאלי, ולאחר מכן עברה ללמוד במגמת הספורט בתיכון עירוני א'. כשהיתה בת 15 נפרדו הוריה. הכינוי שלה היה פומיקי, והכתובת על הקיר בחדרה "פומיקי פה, פומיקי שם, לא תמצאו אותי לעולם. חה, חה, חה…", קיבלה לאחר היעלמותה משמעות מצמררת. כמעט 18 שנה חלפו מאז נעלמה עדי ולמשטרה עדיין אין קצה חוט. תיק מספר 15/96 של הנעדרת עדי יעקבי עדיין פתוח.

כל מי שיודע דבר על היעדרותה מתבקש להתקשר למספר הטלפון 5428198־02

שוד הכספות הגדול בבנק דיסקונט

לפני קצת יותר משנה הבטיחו הפרומואים של "כלבוטק" שהנה, בוקי נאה הגדול עומד לחשוף מי עומד מאחורי השוד המקצועי והמתוחכם ביותר שנעשה בישראל – שוד הכספות הגדול בבנק דיסקונט בתל אביב, שהתרחש ב־2002. "החשיפה" של נאה בסופו של דבר הייתה מאכזבת וכללה רק הבטחה – לטענת נאה, בתוך ימים, מקסימום כמה שבועות, תכנס צמרת המשטרה מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה תחשוף מי הכנופיה שאחראית לכך שבמהלך יממה נפרצו 454 כספות ונשדדו כסף ותכשיטים בשווי 25 מיליון דולר. הימים חלפו, גם השבועות, ומשטרת ישראל עדיין לא הצליחה לפענח מה אירע בבנק בין שישי בצהריים לשבת אחר הצהריים, 19־20 ביולי 2002.

לפי מה שכן ידוע על הפרשה, השודדים נכנסו דרך סמטה צדדית הצמודה לסניף הבנק, הרימו את לוחות הפלדה של חדר מיזוג האוויר והחליקו לחלל תת קרקעי גדול המרושת בצינורות מיזוג האוויר. מתוכו קדחו השודדים חור בקיר חדר הכספות באמצעות מקדחה. הם דחפו לחור אבן ענקית בגודל של 50 על 60 ס"מ ובעזרתה פילסו את דרכם לתוך חדר הכספות. ארבעה שומרים שנכחו באותה שעה בבנק לא שמעו דבר. 12 שנים מאוחר יותר, ולמשטרה אין עדיין רמז מי עומד מאחורי השוד המתוחכם והמסעיר בתולדות העיר תל אביב.

רצח פרופסור ניב

כבר שבע שנים שהתיק המכונה "כאב לב" פתוח במחוז תל אביב של המשטרה. במהלך השנים הללו היו בטוחים במשטרה לא פעם ולא פעמיים שהנה הם הצליחו לשים את ידם על רוצחיו של פרופסור דוד ניב, מנהל היחידה לטיפול בכאב בבית החולים איכילוב ובעל שם עולמי בתחום, אולם תמיד ברגע האמת לא הצליחו לספק את ההוכחות הנחוצות.

1:30 אחרי חצות. 5 בפברואר 2007. פרופסור ניב, בן 57 ואב לשלושה ילדים, מסיים עוד יום עבודה, נכנס לב־מ־וו המפוארת שלו ונוסע לכיוון ביתו שבסביון. ברחוב אלוף שדה נורים לעבר מכוניתו מספר רב של כדורי אקדח. הוא מאבד שליטה על רכבו ומתנגש באי תנועה. צוותי הרפואה מגיעים במהירות למקום, פותחים את דלת הרכב ומגלים את גופתו של ניב עם פצעי ירי רבים. לאף אחד אין ספק שמדובר בהתנקשות. השאלה שנשאלת היא – למה? מדוע שמישהו ירצה להתנקש בחייו של פרופסור לרפואה, שככל הידוע אין לו אויבים ואינו מסוכסך עם אף אחד?

שלושה חודשים אחרי הרצח נטלו גדודי חללי אל אקצה אחריות לרצח. הם טענו שהרצח בוצע בשוגג והם בכלל תכננו להתנקש בחייו של חבר כנסת ישראלי שנהג ברכב דומה לזה של פרופסור ניב. קצין הכנסת דאז, יצחק שד"ר, אף שיגר 120 מכתבים לכל חברי הכנסת שבו הם התבקשו להודיע לו האם הם נוהגים ברכב מסוג ב־מ־וו בצבע אפור. למרות לקיחת האחריות, המשטרה מעולם לא הצליחה להשיג הוכחה שהמניע לרצח אכן היה לאומני.

שנה מאוחר יותר, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע למשטרה, החלה חקירה סמויה שהופנתה כלפי חברי כנופיה מרמלה ומלוד. לאחר חצי שנה של מעקבים והאזנות נעצרו ארבעה חשודים, לגבי אחד מהם נטען שהוא סובל מכאב כרוני ונעזר בתרופות ובמכשור מיוחד. על שאר פרטי החקירה הוטל צו איסור פרסום שלא הוסר עד היום. החשודים הכחישו את האשמות, שתקו בחקירות, ושוחררו אחרי מעצר של שבועיים. במשטרה ניסו לפנות לבית המשפט העליון אולם גם שם נדחו. לאחר הדיון, סינן קצין המשטרה שהיה באולם: "עוד רוצח בדרך הביתה".

• תל אביב
• הצד האפל של תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

"לילה, סערה, 11 בדצמבר/ נשארתי במשרד עד מאוחר, כי אני גבר/ כוס שיכר, ביד סיגר, שלט מזל טוב על הדלת/ גם כן יום הולדת". במונולוג הפנימי הזה נפתחת ההיפ־אופרה הנוארית "העיר הזאת", המחזמר הבלשי של חברי "המופע של ויקטור ג'קסון". יש בה את כל המאפיינים שהייתם מצפים לקבל מפילם נואר סטנדרטי – בלש פגום אופי, פאם פטאל אדומת שמלה, עיר שחורה ומושחתת לשחק בה וקונספירציה גדולה מהחיים. וראפ. יש שם גם ראפ.

השילוב התמוה הזה, ילד כלאיים של ראפ בעברית, תיאטרון, קומדיה ופילם נואר, הפך ללהיט. הצגת הפרינג' שהחלה בתיאטרון האינקובטור הירושלמי רצה כבר שנתיים ועדיין ממלאת אולמות ומפתיעה צופים, כי – נו באמת, מי מצפה שזה יישמע כל כך טוב? יוסף סירטיש (עמית אולמן), איציק פצצתי (עומר מור) וג'ימבו ג'יי (עומר הברון) כותבים ויוצרים היפ הופ כל כך מוצלח שהוא מצליח להשכיח אפילו את הצל. יחד עם השחקנים דורית ליליין ורוני אראל, השלישייה הרימה מחזמר שמהווה מחווה ופארודיה כאחד לז'אנר הנואר.

אם תשאלו את ג'ימבו (שמשחק בהצגה את עוזרו של הבלש ג'ק ודמות מסתורית נוספת), החיבור בין הז'אנר הכל כך אמריקאי הזה לחום הכל כך ישראלי ולקצב הכל כל שחור אינו מוזר בכלל. "המטרה שלנו היא ליצוק תוכן מקומי לתבניות כלליות", מספר הראפר. "בקטעי הראפ למשל, אנחנו לא שרים על יריות ברחובות כי אצלנו לא יורים ברחובות. אנחנו לא בקומפטון. ואם אנחנו עושים פילם נואר, אז יהיו בו רמיזות לישראל. השילובים האלה בין עולמות שלא בהכרח נראים קשורים זה לזה, מאוד בסיסיים בפוסטמודרניזם. למקם את התרחשות המחזה בניו יורק של שנות ה־40 הרגיש פחות טבעי עבורנו".

אוקי, אז סימנתם וי על הישראליות, אבל מה הקשר בין ראפ לסרטי נואר?

"הז'אנר שהתעסקנו בו הוא 'הבלש האפל', שממנו צמחו סרטי הנואר. הגישה של הבלש בז'אנר הזה מאוד ראפרית באופייה. יש דמיון מסוים בין הציניות והקשיחות של הבלש לבין הגישה הראפרית, זו שמלאה באגו ובחשיבות עצמית. בשני המקרים מדובר באנשים שיכולים לדרוס אחד את השני בלי חשבון, והכל במסגרת חוקי המשחק".

ההצגה הפכה לרלוונטית יותר בעיניך בצל אווירת טרום מלחמת האחים בישראל?

"בנט (הפאם פטאל, מ"ש), שרה בהצגה: 'כמה שנאה/ קיתונות של בוז וטינה/ נשפכים הלילה/ כמה אהבה יש בעולם/ הרבה פחות משנאת חינם'. המילים הפכו פתאום מאוד רלוונטיות. אבל זאת לא חוכמה, אפשר לקשר אירועים במציאות לכל טקסט שהוא מעט כללי באופיו".

יש קשר בין העיר המושחתת שאתם מתארים בהצגה לבין תל אביב?

"לא חשבנו על ישראל בכלל כשכתבנו את המחזה. הושפענו ישירות מפילם נואר. הטקסט של 'העיר הזאת' מקבל הרבה משמעות דווקא ביחס לאדינבורו, שבה אנחנו נמצאים כעת. כתבנו על עיר מגעילה, דוחה, מושחתת ורעה. כשאנחנו שרים את השירים האלה פה הם מתקשרים למצב ולמקום באופן טבעי".

יש סיבה לכך שאדינבורו זוכה לאותם קיתונות של בוז. עם הצלחת ההצגה בישראל הבינו היוצרים שיש להם משהו גדול בידיים. המחזמר תורגם לאנגלית ולפתע הפילם נואר והראפ חזרו לשפת המקור שלהם. אחרי מספר הופעות גישוש בצ'כיה הגיעה הבשורה כי הם זכו למקום מכובד באדינבורו פרינג' פסטיבל עם מספר נאה של הופעות בסקוטלנד לאורך חודש אוגוסט. הפסטיבל, שמארח מדי שנה מגוון הצגות פרינג' מרחבי העולם ובו מבקרים שלל סוכני תיאטרון, היה אמור להיות המקפצה המשמעותית להצגה הצעירה והמבטיחה. ואז החל צוק איתן.

כמו אמנים ישראלים רבים, גם חברי "המופע של ויקטור ג'קסון" גילו שכשהתותחים רועמים, המוזות לא שותקות מיוזמתן, אלא מושתקות. כך קרה עם "העיר הזאת", שהורדה מהבמות באדינבורו לאחר הצגה רשמית אחת בלבד. הם לא עשו עבודה רעה, למעשה התגובות מהקהל היו נהדרות, אבל הם כן היו, איך לומר זאת, ישראלים. פעילים פרו־פלסטינים הפגינו מחוץ להצגה בטענה שכל הצגה שמקבלת מימון מגורם ישראלי רשמי ראויה להיכלל במועדון הכבר לא ממש אקסקלוסיבי של החרם התרבותי על ישראל. ההצגה, שבדומה להצגות ולאמנים רבים הפועלים מחוץ לישראל, מקבלת מימון חלקי ממשרד החוץ, עובדה שעשתה הרבה רעש ברגע שהתגלתה. אותו רעש הרתיע את בעלי אולמות התיאטרון, וכך אחרי הופעה אחת בלבד איבדו חברי ההצגה את מקומם ונאלצו להתחיל לחפש מיקום חלופי למופע, שמגיע קומפלט עם שק של צרות שאף מארגן לא רוצה.

"זאת תחושה מאוד קשה", מספר ג'ימבו. "ביטלו לנו הרבה הופעות, תיאטרון האינקובטור הפסיד כסף. פתאום מה שמגדיר אותי זה שאני יהודי וישראלי, דברים שבארץ אני בכלל לא מתייחס אליהם. זו אווירה כבדה. מעולם לא היינו במצב כזה, אפילו לא ממש דיברנו בינינו על פוליטיקה קודם לכן".

ואולי הדעות שלכם בנוגע למבצע לא כל כך שונות מאלה של המפגינים.

"יש מספר דעות שונות בתוך הקבוצה. חלקנו יותר שמאלנים, חלקנו יותר ימנים, אבל מה שהצלחנו להסכים עליו זה שלא היינו מבטלים הופעה באף מדינה בעולם. אין שום סיבה שבישראל לא יופיעו אמנים פלסטינים או צפון קוריאנים. לא צריך להיכנס למחלוקת פוליטית כדי להבין שהזכות להופיע היא דבר מאוד בסיסי שנלקח מאיתנו".

היית אומר שהמפגינים הצליחו במשימתם?

"בטח. הם הוכיחו שכל קבוצה קטנה שתפגין נגד משהו יכולה לגרום לכך שיורידו הצגה. אני חושב שזה קשור גם לשנאה הכללית שיש פה כלפי ישראל. אם הייתה מגיעה לכאן קבוצה מכל מדינה אחרת שהיו מפגינים נגדה, אני בספק אם הסקוטים היו אומרים 'טוב, זה קצת יותר מדי בלגן, בואו לא ניתן לחבורה הזו להופיע'. התאים להם להוריד את ההצגה כי כרגע יש רגשות שליליים כלפי ישראל, או לפחות ככה זה מרגיש מפה. במקרה הזה אני דווקא יכול להבין את האדם הפשוט. הרי אתה כנראה בעד טיבט במאבק שלה מול סין, גם אם אתה לא בהכרח יודע מה באמת קורה שם. אתה יודע שהטיבטים מסכנים כי זה מה שאמרו לך. וזה גם הסיפור שמספרים פה. אין סיבה שמי שלא בקיא בסיפור לא יחשוב 'חמאס דואגים לפלסטינים וישראל כותשת אותם'".

הייתה בכלל הידברות ביניכם לבין המפגינים?

"בסוף ההפגנה דיברנו איתם מעט, אבל זה לא היה פורה במיוחד כי אי אפשר להגיע אליהם. הם חושבים למשל שהיינו צריכים לחתום על מסמך שבו נכתב שאנחנו מגבים את עמדות הממשלה רק כי אנחנו מקבלים ממנה כסף. הם חושבים שישראל היא מדינה מאוד חשוכה, כי זה מה שסיפרו להם. אמרנו להם שאין לנו בעיה שיפגינו, אבל שיתנו לנו במקביל להעלות את ההצגה. שיעמדו כל יום מחוץ לאולם ויפגינו, אבל שיתנו לציבור הרחב להחליט אם הוא רוצה לצפות בהצגה או לא".

עכשיו דממה

צהריים באדינבורו, יום שמשי, תשעה באוגוסט. הפעם לא ניתן לשמוע את המונולוג הפנימי של ג'ו, הבלש הקשוח שפותח את המחזה. לא שומעים אותו משום שהמחזה מבוצע במלואו ללא קול, ממש מול המקום שבו חברי "העיר הזאת" היו אמורים להופיע. זו הייתה הדרך שלהם להפגין נגד סתימת הפיות ובשם חופש הדיבור. הצליל היחיד שנשמע ברחוב הוא קולות המגפונים של המפגינים הפרו־פלסטינים שהגיעו למקום, מייצרים מחזה ביזארי של סו־קולד לוחמי חופש שדורשים להחרים אמנות, מול להקה המביעה את כאב ההשתקה שלהם באמצעות השתיקה עצמה.

"זה היה מצמרר. חשבנו איך כדאי להפגין מול מפגינים מקצועיים, והחלטנו להעלות את ההצגה ללא קול. זה הפך לעוד יותר עוצמתי כשהגיעו להפגין מולנו. באותה מידה זה יכול היה להיות אירוע סמלי בלבד מול 20 מהתומכים שלנו, וזה הפך למיצג מטורף שהרבה אנשים הגיעו לראות. חמישה אנשים עושים כאילו עם השפתיים, הגיטרה והתופים ומולם עשרות צועקים עליהם 'כמה תינוקות הרגתם היום?'".

יש תקווה שיצא משהו טוב מהסיפור?

"אני מאמין שכן. אף קמפיין פרסומי לא היה יכול לקנות לנו כל כך הרבה אזכורים בכל כך הרבה מקומות. ההצגות שלנו בארץ גם ככה מלאות לרוב, ואני מקווה שעכשיו הן יתמלאו אף יותר. אנחנו מקבלים הרבה תמיכה מהארץ וזה משמח מאוד. כשאנחנו נמצאים באדינבורו קל לשכוח שזו הצגה מצליחה. גרמו לנו להרגיש שזה עניין קיקיוני שקל לבעוט אותו החוצה. כיף לדעת שיש לנו לאן לחזור ושיש מקום שבו כן רוצים לראות את ההצגה".

אולי בסופו של דבר תל אביב היא המקום הכי טוב עבור הפילם נואר.

"חסר בה קצת גשם ואפרוריות, וגם חוף הים לא ממש עוזר. אם כבר, לפתח תקווה יש אחלה פוטנציאל".

• תל אביב
• הצד האפל של תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אתגר קרת

"צריך להיכנס באימ־אימא שלהם", אומר השמן עם הסיגריה. "להיכנס פנימה שכונה־שכונה ולנקות את כל עזה, שילמדו לקח פעם אחת ולתמיד". "אלה לא ילמדו כלום", אומר המזוקן שעומד לידו ונוגס בארטיק קרח. "כמו חמור אלה. תרביץ לחמור ילמד? צריך פשוט להרוג אותם ודי". "וואלה", אומר הסיגריה ופונה למוכר בפיצוצייה בזמן שהוא לוקח את העודף. "ומה אתה חושב?". "למה?" שואל המוכר. "סתם", אומר הסיגריה. "ראיתי אתה שקט כזה אז חשבתי אולי אתה שמאלני". "הבן שלי שם", אומר המוכר, "כבר שבוע שאני לא מצליח לישון מרוב דאגה". "גולני?", שואל המזוקן בתקווה. "גבעתי", עונה המוכר בלי חשק. "אל תדאג אח שלי", אומר לו הסיגריה. "שום דבר לא יקרה לו. ידפוק איזה כמה ויחזור מחייך. הלוואי ואני הייתי יכול להיות שם ולזיין אותם". ולמזוקן הוא זורק "תביא ביס". "אם הייתי יכול הייתי מתחלף איתו", אומר המוכר כמעט בלי קול. "כל פעם שאני קורא ב־ynet על חייל שמת אני נחנק. אשכרה, לא נכנס לי האוויר". "איזה אהבל יצאתי, הא, ציון?", אומר הסיגריה למזוקן וטופח למוכר בחוזקה על השכם, "ואני עוד חשבתי שאתה שמאלני".

ג'וליה פרמנטו

ללכת לבד בשדרות הר ציון זאת לא צורה. איזה צורה יש לזה? ואני, שאין לי שום צורה, צועדת בשדרה. וזה הרבה אחרי אחת בלילה. את הכניסה לבניין חוסמת מכונית, ועוד איזו, סובארו אימפרזה בגוון בונבוניירה. את כל הכניסה היא חוסמת. בסדר, זה לא בניין מגורים, זה רק אזור תעשייה. ואז בלי כוונה זה מגיע לי לאוזן: "אה, אה, אה". ברך שזופה מתחככת במכסה המנוע. רואים רק קצה של שמלה, זה ורוד־מטאלי מעורר קנאה. פתאום קפיצה. "מה את עושה?" היא מתחממת. בעל הרכב נסוג לאחור.
"מה? אני גרה כאן, בסאבלט. תראי, נכון שאין לזה צורה".
"נו, את מתחפפת?" היא צועקת כמו גבר ואני נאלמת כמו אישה. היא מושכת למטה את הוורוד־מטאלי ומתקרבת אליי מצח למצח. בעל הרכב ממתין, אם הגברת לא תגמור את עניינה הוא בעצמו יתחפף.
ואני יש לי דמעות בגרון, דמעות בטעם מגרש משחקים של בית ספר יסודי.
אני נוקשת על הכפתור של המעלית, עוד אדום, עוד אדום, מחכה לצרימה התעשייתית שתרד.
"אני אומרת לך תעופי מפה, מה את קשורה?". ואיך אני אסביר לה שאני בין דירות, שאני בין דירות ואין לי איפה להיות.

גיא עד

זה היה מזמן. שישי בלילה. בדיוק חזרתי ממשמרת מלצרות בבוננזה, הסרחתי מצ'יפס וסיגריות, התקרצפתי ונכנסתי למיטה. נרדמתי בשניות. כשהטלפון צלצל ראיתי שהשעה ארבע לפנות בוקר. חבר טוב שלי היה מעבר לקו."אימא שלי נעלמה", הוא אמר לי. "היא התקשרה היום ולא הייתי נחמד אליה", הוא סיפר כשנכנסתי לדירה שלה, ברחוב שלום עליכם, שם קבענו. "ובלילה היא לא ענתה, אז הגעתי מיד". הייתה היסטוריה. הוא לא משוגע. "הדלת הייתה פתוחה. היה אור בכל הדירה, הארנק כאן. כאילו ירדה לרגע". הוא ישב קפוא על המיטה שלה ועכשיו הצטנף על הכרית. ניגשתי לחלונות והצצתי למטה. קומה שלישית. חושך. ירדתי עם פנס. התחלתי לחפש מסביב, אבל היא לא נמרחה על שום שיח. היא פשוט התפוגגה. אחר כך התיישבתי בפינת האוכל והתקשרתי לחדרי מיון, אבל כלום.

בשמונה בבוקר הגיעה מונית. היא יצאה ממנה, עם הנהג, שליווה אותה למעלה. קראתי בהתרגשות לחבר שלי. הוא הגיח מיד מהחדר, הוציא שטר מהכיס ונתן לנהג. אימא שלו חיבקה אותו ואמרה שהיא רעבה.

לביא תדהר

מישהו ניסה להרוג אותי מאז שחזרתי לארץ. חמש בבוקר. יריות. בחוץ הבהבו האורות הכחולים של ניידות המשטרה. "מה זה, עוד פעם?". יצאנו החוצה. רחוב התקומה, יפו. משאית עולה באש.

בין בלומפילד לתיאטרון אלהמברה. כבר חודשים המקום בבנייה: התיאטרון הנטוש הופך לאטו למפקדת הסיינטולוגיה בישראל. "מה זה הפעם?". גם בפעם שעברה התעוררנו מאש. מישהו ניסה להצית את הבניין. פועלים פלסטינים ישנו בקומה מעל אך נמלטו בשלום.

אנחנו גרנו ליד, בשרידיו של בית קולנוע ערבי, חולקים חצר עם שף, רקדנית בטן, קבוצת פועלים פיליפינים ושני רוסים מובטלים. ישראל, 2010. "יש לכם מזל, הבניין היה מלא במכלי דלק. במשאית היה מספיק חומר נפץ להרים את כל המבנה, כולל אתכם". מישהו ניסה להרוג אותנו כבר יותר לשנה.

"תגידו, נהיה בחדשות?". "עזוב אותך, זה יפו". חזרנו לישון. "ערבים, זה תמיד ערבים". בסוף תפסו אותו, את הפינקלשטיין הזה, אבל אנחנו כבר לא גרנו שם.

גון בן ארי

ילדות בכפר חקלאי בן 70 משפחות גרמה לכך שכשעברתי לתל אביב עשיתי את זה מתוך תיאבון מביך לריגושים. הייתי בן 19 ועדיין לא השכלתי לפתח תיאבון משלי, כך שהתיאבון שלי היה ציות עצלני לדיבר ההוליוודי: באתי לעיר כדי לחיות "חיים מלאים" או משהו בסגנון. המטרה: עונג אינסופי.

יום אחד, בדירה שלי ברחוב פרנקל, התעוררתי לקול אנחות. כשהסתכלתי מהחלון לרחבה המוארת־בקושי מאחורי הבניין ראיתי שמונה גברים רזים מזריקים זה לזה הרואין בתחת ומוצצים אחד לשני. זה נמשך שלושה שבועות, כל לילה. ניסיתי להמשיך לישון, אבל כמו בכי, אנחות עונג הן צליל שהמוח האנושי מתוכנת לא להתעלם ממנו. מה גם שנראה שהן מצביעות על טעות בסיסית בתיאבון שלי: כשהסתכלתי החוצה ראיתי את הפְּנִים. מכסה המנוע של השאיפה לעונג הורם ומתחתיו רחשה השאיפה המקורית, הבוערת, אל המוות. אנשים שרצים לכיוון עונג אינסופי, התברר, לא חיים "חיים מלאים". הם מגיעים הנה, עירומים ומחוררים בחצר אחורית של מישהו אחר. לקחתי משהו לשתות ויצאתי למרפסת לראות יותר טוב.

מתן חרמוני

זה לא היה רגע אפל, אלא רגע מופז ומואר, ועוד מכל המקומות – בבריכת גורדון, בשש בערב, עם לא מעט מתרחצים, חלקם אנשים ידועים למדי, מה שנקרא סלבס. במסלול לצדי שחה שחקן־זמר־חקיין מפורסם. הוא שחיין מצוין ועבר אותי בקלות, למרות שאני עצמי שחיין די טוב – בשנות ה־80 זכיתי בכמה מדליות כסף וארד באליפויות הנגב השונות; בזהב מעולם לא זכיתי.

בעקבות השחקן־זמר־חקיין השחיין מיהרה אישה שחיינית. גם היא הייתה שחיינית טובה, אפילו טובה מדי, כלומר, ניכר בה שהיא בת גיל מופלג, אבל היא שחתה מהר מאוד, אמנם עם הראש מעל המים כדרך נשים זקנות, אבל במהירות גבוהה במיוחד. וככל שניסיתי אני לשחות מהר יותר – אני שחיתי חתירה והיא חזה – ככה הגבירה גם היא את הקצב והדביקה אותי. היא חייכה. מה שלומך, היא שאלה.

הייתה לי פעם דודה, ב־1973 היא התאבדה. לא בדיוק דודה אלא בת משפחה רחוקה. אמרו לי שהיא נפלה ושברה את הראש, אבל האמת היא שהיא תלתה את עצמה. זו הייתה הדודה הזו ששחתה במסלול לידי. חשבתי שטעיתי, שזה היה מה שנקרא חזיון תעתועים או מקסם שווא. אלא שלמחרת, בבן יהודה פינת ז'בוטינסקי, פגשתי את בעלה. הוא מת עוד לפני שנולדתי.

גדי טאוב

שלוש וחצי לפנות בוקר בערך, שנת 2005. עמדתי עם עומר, חבר ואח, מחוץ לאחד המועדונים של אלנבי. בחורה קטנה, שיער קצוץ קוצים, לורי אנדרסון סטייל, צבוע בבלונד, יצאה מהמועדון. דם על הפנים. עיניים חצי עצומות, מתנדנדת. היא ירקה שברי שיניים של עצמה לתוך כף היד. שלולית קטנה על כף היד, במקום שבו צריך להיות פרפר נחמד: דם, רוק, רסיסי שן.

בתקופה ההיא, לפני שבעלי המועדונים התארגנו והביאו ניידת משטרה שתחנה שם בסופי שבוע, הייתה הרבה אלימות. לא היה מי שישמור על הסדר חוץ מהשומרים, והשומרים, כל אחד צוק איתן בפני עצמו, ניהלו מלחמה נגד ערב רב של בליינים, עבריינים, פסיכופתים, מיואשים וגברברים נעלבים שחיפשו דרכים להחזיר לעצמם כבוד שהם איבדו בגלל בחורה, בגלל קללה, בגלל שלא נתנו להם להיכנס.

אבל שבחורה תחטוף ככה, דבר כזה לא ראו אפילו אז. עומר טס למשרד של המועדון, איתר תוך דקה את האירוע על הבאק־לוג של מצלמות האבטחה. האירוע הפך לפתיחה של "אלנבי". במציאות התוקף נמסר לטיפולה של משטרת ישראל. עד היום יש לי פייל על המחשב, סרטון באור הרפאים האינפרה אדום של מצלמות האבטחה. דחיפה אחת, שלושה אגרופים לפרצוף. חושך. אנשים מסביב לא שמו לב, המשיכו לרקוד.

יואב כ"ץ

הרופא במוקד ביגאל אלון קרא את הא־ק־ג ואמר שאני בהתקף לב. פחדתי לשאול מה זה אומר, והוא כבר הלך להביא אספירין לדלל את הדם. קודם לכן המתנתי דקות ארוכות מול הדלת הסגורה עד שהלחץ בחזה הכריע את הנימוס. דפקתי על הדלת ולא פתחו. פותחים בשבע, ועכשיו עשרה ל־. דפקתי בכוח. עובד ניקיון פתח וכשראה את פניי קרא לרופא. השכיבו אותי, חיברו מכשיר, התקשרו לאמבולנס. נטלי הגיעו מהר, הם על דרך השלום. עברתי לכיסא־אלונקה, התעוקה בסרעפת הפריעה לנשום. הפרמדיק חיבר אלקטרודות ואמר שהסירנה זה לא בגלל מצבי, אלא בגלל הפקקים. מבעד לחלון ראיתי את עזריאלי, ניסיתי להבין דרך איפה אנחנו נוסעים לאיכילוב, ניסיתי לחשוב על דברים משמעותיים, מילים אחרונות, הראש היה ריק. פחדתי. דינת סימסה שהילדות אצל הורי בויצמן והיא בדרך. סימסתי נשיקות. אוהב אתכן. במיון בקושי הייתה מיטה פנויה. אח ערבי חיבר אותי שוב. הוא הסתכל ואמר שלדעתו זה לא התקף לב והכול בסדר, אתה צעיר. כאב לי פחות.

תנועת מגש / דקלה קידר

1.

– סיימתי שבוע כפיקולו. אפשר כבר לקחת שולחן?
– תתעמקי בתפריט, נחליט בשבוע הבא.
– זה… גם… השבוע יהיה בלי תשלום…?
– את בהתלמדות.
– אימא שלי שואלת אם יש… החזר אולי על האוטובוס… כי אני באה מהמושב לתל אביב.
– אז אולי לא כדאי לי להעסיק ילדה בת 17 במסעדת שף.

2.

– עברו שבועיים. אני מקבלת היום שולחן , נכון?
– מה זה רוטב ביארנז?
– ברנייז…
– בי־אר־נז. מצרפתית.
– בי־אר־נז. חמאה. חלמונים…
– וטרגון! אלוהים אדירים!
– טרגון. כן.
– שמת לב מי יושב בשולחן חמש?
– כן. זיהיתי.
– ואת חושבת שאת בשלה לשרת אותו?

3.

– כבר שלושה שבועות אני כל יום כאן עד אחת בלילה. אפשר בבקשה לקבל שולחן, רק לניסיון?
– בואי נראה את תנועת המגש שלך.
– מה?
– תצעדי עם המגש עד שולחן 11.
– איך הייתי?
– כפופה.
– ועכשיו?
– המגש רעד.
– ועכשיו?
– איפה החיוך?
– הנה. איך?
– לא, לא דמעות.
– אני רק רוצה שולחן.
– צר לי. עוד אין לך תנועת מגש. נדבר עוד שבוע.

• תל אביב
• הצד האפל של תל אביב
• עירוני