Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
כשהסטנדרטים גבוהים, לא מספיק לעמוד בהם – צריך להעלות את הרף. זה בדיוק מה שהיה בהשקת גיליון 700 של Time Out ביום רביעי ה־31.3. האירוע, שנערך בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות, קיבץ מאות אורחים שבאו להתרגש ולחגוג איתנו את הדור הבא של המגזין – בהם אנשי תרבות, קולינריה, לילה, תקשורת, אופנה, שהשיקו איתנו כוסות לרגל השדרוג של המגזין.
נותני החסות
פרייה
מים מינרליים מוגזים.
בלוגה
וודקה סופר פרימיום
תודות
לסמסונג ו־HOOP על המשקפיים וסרטי המציאות המדומה, לגבריץ על האוכל המשובח, לסי־בר על השתייה, ל"וועדת קישוט" על העיצוב המדויק, לדור ציפורי ונרקיס טפלר על המוזיקה, לאריאל סמל על הסרטון, ל־VJוRay-v ול"דורון מסכים" על ההקרנה, ל"פרטים הקטנים" על ההגברה והתאורה ולשי פרנקו על סטודיו הצילום באירוע. תודה מיוחדת למוזיאון תל אביב לאמנות ולמנהל האירועים דודי פלג שאפשרו לנו לקיים את האירוע בביתן הלנה רובינשטיין.
טעימה מהאירוע
מבלים במסיבת גיליון ה־700 של Time Outנלי תגר במסיבת גיליון ה־700 של Time Outזיו קורן במסיבת גיליון ה־700 של Time Outנסטיה ליסנסקי במסיבת גיליון ה־700 של Time Outאסף גרניט במסיבת גיליון ה־700 של Time Outשלומי שבן ודיויד פרנקל במסיבת גיליון ה־700 של Time Outמיכל אנסקי במסיבת גיליון ה־700 של Time Out
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
זה כבר כמה ימים שהטלוויזיה הישראלית לוקה בברברת קשה. רוב המידע בקשר לפרשת החטיפה שהפכה למבצע "שובו אחים" כבר נחשף ביום שישי, אבל לתקשורת אין ברירה אלא להמשיך לעסוק בו. לדבר על שום דבר, לחטט בעמודי הפייסבוק של החטופים בתקווה לסטטוס שאפשר להוציא מהקשר ולפרסם עם מילים כמו "מצמרר". וכמו בכל מצב חירום, קרנבל המומחים שמתייצב באולפני הטלוויזיה גברי ברובו. כולם יודעים שנשים לא מבינות בביטחון, תפקידן בעיתות משבר שכאלה הוא להזדעזע ברגשנות, ואם את לא אמא או בת זוג של מישהו, אין סיבה שנראה את הרגשנות הזו בטלוויזיה. "כדי שגבר יקבל זכות כניסה לאולפני טלוויזיה כדי לומר בהרבה מילים שהוא לא יודע כלום, מספיק שהייתה לו פעם (לא חשוב מתי) דרגה על הכתפיים", כפי שהגדירה זאת ענת סרגוסטי בעמוד הפייסבוק שלה, "כדי שאישה תקבל זכות כניסה לאולפנים היא צריכה את המומחיות המדוייקת, המסוימת, הצרה, עם נפח הידע המתאים, ושתהיה מספיק מוכרת, ושתהיה שייכת לאוניברסיטה מסוימת. רק אז. או, שהיא יכולה להביא את הזווית האנושית: האימהית, הדואגת".
ביממה האחרונה מסתובבת באינטרנט רשימת"מומחיות לענייני השעה": עשרות נשים שעשויות להתאים כמרואיינות לפאנלי החירום, לשימוש העורכים והתחקירנים. ברשימה אפשר למצוא חברות כנסת בדימוס ובהווה, בכירות בצה"ל, במשרד הביטחון ובמשטרה, מרצות, פרופסוריות, שגרירות, חוקרות, משפטניות ועוד מומחיות בתחומים שונים ומגוונים, וגם אם לא כולן יוכלו להביא זווית חדשה ומעניינת על הנושא, אין ספק שכמה מהן בהחלט כן. הרשימה הזו היא לא הראשונה מסוגה – חברות תא העיתונאיות נאבקות כבר כמה חודשים בפאנלים הכל-גבריים, בין היתר בעזרת רשימות שכאלה, בעוד עמוד הפייסבוק"אלבום הפאנלים הגבריים הגדול"אוסף צילומי מסך של פאנלים עתירי טוסטסטרון, ואף קורא לנשים "ללכת לעשות פאנלים". שיר נוסצקי, שמפעילה את העמוד, סיפרה: "ברגע שאת שמה את המשקפיים המגדריות את פשוט רואה את זה בכל מקום, כמה המציאות שלנו מעוותת לחלוטין ואנחנו מקבלות את זה כמצב נתון ונורמלי. אם יש שוויון אחד בכלי התקשורת הישראלים הוא שכולם שווים אחד לשני בהדרת נשים. זה די מדהים איך אין עיתון, אתר או ערוץ שלא תפתחי ברגע נתון ולא תראי בו רוב גברי מובהק, גם תוכניות ומדורים בעלי עורכת אשה. הכי נפוצה התגובה המיתממת – זה קרה במקרה, ללא כוונת מכוון. לא שאני חושבת שיושבת מועצת גברים אפלה, מחככת ידיים, ואומרת בוא נחשוב איך נדיר את הנשים, אבל מקריות שכזאת, שמתרחשת שוב ושוב, היא ממש נס מתמטי".
"אני הגבר שהמציא את הגלגל ובנה את מגדל אייפל" – מתוך "והרי החדשות"
"באמצעות העמוד אני מקווה להעלאות את המודעות, גם של מארגנים פאנלים או עורכים, אבל קודם כל של הקורא בבית", אומרה נוסצקי. "יש עוד המון פעילות שמתקיימת במקביל – גם של תא עיתונאיות, גם של נעמ"ת וגם של נשים נוספות, אחת מהן למשל עובדת בימים אלה על מאגר מומחיות לפאנלים בתחומים שונים. וכבר אנחנו רואות שינוי. למשל בעמוד הדעות של וואי נט אחוז הכותבות קפץ מ5% לכמעט 40% ויש לא מעט מארגני פאנלים שכבר פונים אלינו ומבקשים עזרה באיתור נשים".
מקומן של נשים תמיד מוטל בספק כאשר מדברים על נושאים "רציניים", לא רק בישראל ובטח שלא רק בתקשורת. ראוי להיאבק בכך, אבל נדמה שאולי היעדרן של הנשים במקרה הספציפי הזה מייצג בעיה תקשורתית נוספת מלבד האפליה המגדרית – עצלנות. נדמה שדווקא ברגעים שבהם חברות החדשות או תוכניות האירוח נדרשות לעבודה עיתונאית יצירתית ומאומצת יותר, נשלפים מהארכיון המרואיינים המשעממים ביותר, הפרשנים הכי פחות רלוונטיים ושאר שומרי מסך. המטרה היא לא למסור מידע חדש ומעניין, אלא למרוח את הזמן, להשאיר את הצופים לבהות במסך לכמה שיותר זמן, במחשבה שאולי עכשיו יגידו משהו שלא ידענו עדיין. גם אם הפאנלים האינסופיים הללו היו מקפידים על שילוב של 50 אחוז נשים במסגרתן, אפילו אם היו מאוישים ע"י נשים בלבד, התוצאה כנראה הייתה זהה: ברברת לא רלוונטית לשמירת סף החרדה על מקסימום.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
האימייל הבטיח שמעצב האופנה הבינלאומי "אלון ליבנה" ישיק את קולקציית הכלות החדשה שלו בתצוגת מסלול ייחודית של כ-25 דגמים מרהיבים בעיצובו, רגע לפני ההשקה בניו יורק. לא משהו שאפשר לוותר עליו, במילים אחרות. זה הרי לא סתם איזה אלון ליבנה שעיצב שמלות כלה. זה "אלון ליבנה". והוא בדרך לניו יורק.
הילדה (אחרי טקס שבועות בבית-ספר, לפני חוג התעמלות קרקע) לקחה בכניסה את החוברת "בקרוב אצלי" שחולקה לנכנסים. "אבא, זה למלא כל מיני טפסים," דיווחה אחרי דפדוף בחוברת הפרסומית למתחתן ומתחתנת. נעצרתי מול פסלון של חתן-כלה על שולחן קוקטייל. "בסוף האירוע נגנוב אחד כזה," הבטחתי לבתי. "די אבא," רטנה.
אלון ליבנה ומוטי רייף. צילום: ראובן שניידר
לפני השמלות, קוקטייל: בעיקר נשים, רובן גבוהות ממני (אני מטר שמונים ואחת), כמה אנשים מדרג א' כמו איזו דוגמנית ותיקה שאני לא זוכר את שמה ובחור עם משקפי שמש שמתנהג כמו חשוב ומתראיין למצלמת וידאו.
מלבד הגובה, הקהל בקוקטייל קשה לאבחון. המוזיקה לא מפוענחת. השיחות של האנשים לא ברורות. ניסיתי לברר בדוכן תיאום הפגישות לכלות. "יש פה כלות, כן," אישרה לי המתאמת. הנה לדוגמה דורית ואילון, שבאו מירושלים. הם זכו בהזמנה לתצוגה מ"וואלה! מזל טוב", אחרי שפרסמו באתר את סיפור הפגישה שלהם.
"אז מה הסיפור?"
"הוא היה בשבדיה, חברה משותפת שלחה לו תמונה שלי והוא ראה אותה בסופר ונפלו לו השקיות מהידיים. הוא ביקש ליצור קשר אבל אני באותו הזמן רציתי מישהו שומר שבת אז לא עניין אותי. אחרי תשעה חודשים היינו שנינו בחתונה של החברה. כל הערב הוא נעץ בי מבטים מפחידים. בסוף שאלתי אותו משהו. הוא אמר, 'אנחנו מכירים, אני אילון, משבדיה'. אמרתי, 'אין מצב'. באותו הערב הוא הציע לי נישואין".
התופינים המתוקים, מסודרים בקומות סביב עוגת חתונה תלת קומתית, איכותיים. אחר כך, כשהילדה סיפרה על כל החוויה, התחוור שמה שהותיר עליה את הרושם הגדול ביותר היתה כוסית עשויה שוקולד שבתוכה כפית עשויה שוקולד ובתוכה עוד שוקולד. וריבה.
מתוך תצוגת קולקציית הכלות של אלון לבנה. צילום: ראובן שניידר
אולם התצוגה רחב ידיים, מעומעם אורות, שורות של כסאות לאורכו משני הצדדים. מוזיקת נשמה איטית מתנחשלת. המושבים מלאים. ציפייה דרוכה. זה מרגיש כמו הקולוסיאם לפני קרב גלדיאטורים. או גלדיאטורות. לא שהייתי בקרב גלדיאטורים. אבל גם בתצוגת אופנה לא הייתי. "חתונה לבנה" של בילי איידול בוקע בגרסה איטית. הטלפונים שלופים על מצלמה. הקצב של הפסנתר מתגבר. הכרוזה מכריזה.
"אבא, הם כבר התחתנו או לא?"
והנה הן באות, השדות הלבנות: הדוגמניות זהות באורך הרגליים, היקף המותניים וההבעה הדיכאונית, נבדלות בצבע השיער וכתובות הקעקוע. והשמלות: רגל חשופה. מחשוף עמוק. מכנסיים שקופים. משולש פתוח בגב. לפי הקומוניקט, הקולקציה "מפארת את מלאכת היד המורכבת, עושה שימוש בתחרות ורקמות עדינות ומשובצת באבני סברובסקי ופנינים – מה שקורה כשרומנטיקה וגלאם נפגשים".
"מה את אומרת?" מרפקתי את הילדה.
"יפה."
אבל זאת שלידי לוחשת לחברתה שהכובע הלבן המחודד על ראש אחת הדוגמניות "נראה כמו KKK".
אם הייתי כלה, לא הייתי יודעת לבחור מכל השמלות, הנצנצים, התחרות והשקוף. אולי את השמלה האחרונה, חושפנית ומתנפנפת כמו מרילין.
בסוף, אחרי שהגנבתי פסלון חתן-כלה לתיק, קלטתי את אילון מצלם את דורית אשתו לעתיד לצד מישהי, אולי מפורסמת. רציתי לשאול באיזו שמלה הם בחרו, אבל לא שאלתי.
ספרו האחרון של אסף גברון, "הגבעה", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
