בינואר 2023, כשקיבלנו את העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו", התנחמנו שגם עם שאריות מימי הסגר של הקורונה ועם הפיכה משטרית משלנו, לפחות מצבנו לא גרוע כמו זה של ג'ואל ואלי, הצמד חמד (חחח) שבלב הסדרה. ובכן, שנתיים פלוס אחר כך, ואנחנו לא לגמרי בטוחים שזה עדיין מנחם, אבל כבר התמכרנו לסדרת המופת הזו, ובהתחשב במצבנו אנחנו מסתפקים גם בנחמות הקטנות ביותר. והגעת העונה השנייה של "האחרונים מבינינו" היא הרבה יותר מנחמה קטנה. ויש מצב שעם כמה שהיא צפויה להיות אכזרית, נחזור לראות את החיים שלנו כרגועים בהשוואה.

>>הו שושנה: כוכבת "ממזרים חסרי כבוד" תשחק בעונה 5 של "פאודה"

"האחרונים מבינינו" הצליחה לעשות את הלא יאמן, ועיבדה משחק מחשב בצורה שאשכרה גם מרצה את המעריצים, וגם מסברת פנים לצופים שלא הרימו שלט קונסולה מימיהם. כנראה שכל מה שהיה צריך כדי לצלוח את האתגר זה סיפור מעולה, שחקנים נהדרים, הפקה של HBO ומעורבות של היוצר המקורי – ישראלי לשעבר שהשתמש, בין היתר, בטראומות שספג בישראל כדי לייצר את האווירה התמיד-כאוטית של המשחק, ובהתאם, גם הסדרה. במהלך העונה הראשונה נדבקנו למסך מול הסיפור של ג'ואל (פדרו פסקל), ששומר על הנערה אלי (בלה רמזי) מפני הרעות החולות של אפוקליפסת זומבית מבוססת פטריות, כי היא כנראה המפתח לתרופה.

העונה השנייה מבוססת על משחק ההמשך, שיצא ב-2020, ואם אי פעם דיברתם על העונה הראשונה של הסדרה עם מישהו ששיחק במשחק הזה, בטח קיבלתם מבט של "אוהו, אתם לא יודעים מה מצפה לכם". ובכן, אנחנו מתכננים להשאיר את זה כך ולגלות בעצמנו, אבל כן נספר ששמענו שהעונה הזו מתקיימת 5 שנים אחרי סיום הקודמת, אחרי שג'ואל ואלי התמקמו בעיירה ג'קסון, אליה הגיעו לקראת סוף העונה. היא גם צפויה להיות כואבת ואכזרית יותר מקודמתה, כאשר את מרכז הפוקוס יקבלו גם דמויות חדשות (ובראשן אבי, חיילת שכלואה במסע נקמה), וכמובן תחזור לשקר שג'ואל סיפר לאלי בסיום העונה הקודמת. אה, וגם הבטיחו יותר זומבים (בסדר נו, "נגועים"), כך שיהיה יותר אקשן. לנו זה נשמע כמו יותר מכל מה שהיה טוב בעונה הקודמת, אז איזה כיף, נקווה שנרגיש יותר טוב עם המצב שלנו אחר כך.
"האחרונים מבינינו", פרק 1 עונה 2, זמין ב-Hot ,Yes וסלקום TV

• מה רואים הלילה
• המסך
• האחרונים מבינינו
• זומבי

• Facebook
• Twitter
• Email

ואז הוא דחף אותי, בלי לקחת תנופה אפילו, פשוט הושיט את שתי ידיו קדימה ודחף אותי, וכבר כעסנו אחד על השני בעבר, חברים טובים ממש עוברים מדי פעם תקופות של ברוגז, חבר טוב זה כמו בת זוג רק שבמקום סקס יש בדיחות מפגרות משותפות, ואמון, וידיעה שאתה יכול להפקיד את חייך בידיו של האדם הזה, אבל ברגע שהאדם הזה כועס עליך עד כדי כך שהוא דוחף אותך באמצע הרחוב, מעיף אותך אחורה ממנו והלאה, אז משהו נשבר,

ואמרתי, לך תזדיין,
והלכתי משם. וחשבתי שזהו, גמרנו, אבל שנינו עדיין פחדנו למצוא את עצמנו, אחרי 15 שנה של חברות, במצב שבו פתאום אנחנו לא מדברים אחד עם השני – זה כמעט בלתי נתפס – זה כמו זוג שמתגרש רק שאין אפילו למי לספר את גודל האובדן, כי החבר היחיד שהיה יכול להבין אותך הוא זה שאיבדת, ורוב האנשים לא יבינו את גודל ההלם, "נו בסדר, אז רבת איתו, יהיה לך חבר אחר" – לא, לא יהיה לי, לא כזה, לא אחד שהכיר אותי מגיל חמש – לא אחד שטיפס איתי על עצים בשכונה – ומה שקרה אחרי הדחיפה זה שהוא התקשר והשאיר לי עוד ועוד הודעות מתנצלות בזו אחר זו, עד שחששתי לשלומה של המזכירה האלקטרונית שלי, שעמדה אפילו באלף ההודעות שגדשו אותה אחרי רצח רבין, בגלל שכתבתי שנים קודם ספר בשם "ביום שבו ירו בראש הממשלה" –

אם כי ראש הממשלה המדובר בזמן שכתבתי אותו היה שמיר, וגם נגדו לא היה לי משהו ספציפי חוץ מהעובדה שהיה אידיוט שמרן ומייאש, שזו בוודאי איננה עילה לרצוח אותו – כמה ראשי ממשלה היו פה שלא היו אידיוטים שמרנים ומייאשים? – אבל הייתי בשוק הכרמל כשהוא עשה סיבוב בחירות של לחיצות ידיים ועבר מטר מולי, עם איש ביטחון אחד שמשתרך מטר מאחוריו, ואני, שלמרות חזותי הנעימה יש לי מוח קרימינלי, מיד חשבתי שמאוד קל להתנקש בו, אבל למרות זאת כל מה שעשיתי זה ללחוץ את ידו ואז להריח את ידי ולומר "איחחח…"

כן אני יודע, אני ילדותי. ספרו לי משהו חדש. אבל זה עבד ושמיר במבוכה הביט בידו ותהה מה גרם לי להגיד את זה, והמשיך הלאה בתמיהה והרגע שהיה בינינו חלף – לא שזה מפתיע; רגעים עובדים בלחלוף –

אבל הלכתי הביתה עם משפט בראש, "ביום שבו ירו בראש הממשלה הלכתי לחפש דירה ולא ידעתי מזה כלום", וידעתי שיש לי סיפור, ולא שיערתי בעצמו שיום יבוא והמזכירה האלקטרונית שלי תתמלא בהודעות שיחקרו את יכולתי הנבואית,

ועכשיו היא התמלאה שוב, אז בסוף עניתי ודיברנו דברים רכים ומפייסים למרות שידענו שזה כבר נגמר, ואפילו קבענו ללכת בערב להופעה של מאיר אריאל בתיאטרון הסמטה ביפו, וזו היתה אחת ההופעות הכי יפות שראיתי בחיי, כי מאיר אריאל היה באותו לילה בשיא קסמו, עם רעמת שערו המאפיר וחיוכו הכובש ואשד המילים החכמות והמתחכמות, ואשד המנגינות המכושפות והלא ממש מוזיקליות שנבעו מהגיטרה הלא מכוונת שלו,

ובסוף הערב נפרדנו ליד ביתי, והוא אמר שיתקשר אלי מחר, ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי "עזוב", והוא הביט בעיני לשניה ואז הסתובב והלך, ואני נתתי לו, ראיתי את הגב שלו מתרחק וגם אחרי שכבר נעלם מעבר לפינה נשארתי עוד לעמוד שם כמו זומבי,

ואז עליתי הביתה ונתתי לעצמי ליפול על הספה ופתחתי את הטלוויזיה על משהו שנקרא "ערוץ הספורט", שלא הכרתי כי רק יום קודם עשיתי כבלים לראשונה בחיי, וראיתי שלוש שעות רצופות של כדורעף חופים, גרג נגד ג'וני, שני בלונדינים שזופים על חוף בקליפורניה בתחרות שעניינה אותי פחות מסרט טבע על חיי המין של נמלים, אבל תוך זמן קצר מצאתי את עצמי אוהד את ג'וני ושוטם את גרג – שבשביל להבדיל ביניהם היית צריך ממש להתקרב לטלוויזיה או, לחלופין, להיות מומחה בניואנסים של שיזוף קליפורני,

אבל להתהפנט זה מה שרציתי, וזה מה שעשיתי, ולפחות לא חשבתי על מה שקרה שלוש שעות, עד שגרג ניצח וחזרתי להרגיש סוג של פחד. או ג'וני? יכול להיות שזה היה ג'וני.

• אנשים
• זומבי
• אובדן
• חברות
• שמיר
• טורים אישיים ובלוגים
• מאיר אריאל
• יצחק רבין
• ספורט