>> דנה ספיר היא יוצרת רב־תחומית, במאית וכוריאוגרפית זוכת פרסים, שתעלה ב-7 וב-8 בספטמבר את Dance in Peace 107 במוזיאון תל אביב – מופע שנולד מתוך מציאות ה־7 באוקטובר וממשיך עד לעצם היום הזה. המופע משלב מחול, שירה, מוזיקה חיה, פלמנקו, אופנה, וידאו־ארט ואמנות אווירית ומציע חוויה אמנותית־קהילתית של איחוי ותקווה. שזה בול מה שאנחנו צריכים עכשיו.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

1. רחובות העיר של ימי שישי

אחרי תרגול יוגה קבוע אני הולכת בדרך כלל לשוק לוינסקי לשיטוט חסר תכלית של השראה שבו אני סופגת ריחות, צבעים ואנשים שמקבלים את הסופ״ש. קלישאתי ככל שזה יהיה, יש משהו בדחיסות הישראלית של לפני השבת, שמראה לי שגם בזמנים קשים חשוב לנו ללכת להביא פרחים הביתה. אם אני רוצה בראנץ׳ מיוחד שמרגיש על גבול הסודי, אני אוהבת מאוד את קפה סוסייטי שפתוח רק בשישי – מקום קטן של גרוב, ג׳אז ואווירה של מחוץ לזמן רק שהוא באמצע השוק.
>> קפה סוסייטי, זבולון 13 תל אביב

2. מסעדת בטשון

מקום אחד ויחיד של אוכל מקומי, מהדייג לצלחת. מצליח להיות מעולה, יצירתי וטעים ועדיין להשאר בגובה העיניים ובמחירים נגישים שמתעקשים לא להשתנות עם מה שקורה בחוץ. השף הצנוע שעומד מאחורי הבר ומבשל עם הטבחים הוא אלכס מאוס, האיש של תאומתי וגיסי ומכאן שהמקום הוא בית. אבל זה לא משנה כי כותבים עליו כל כך הרבה מבקרי מסעדות שזה יהיה שקר להשמיט אותו מכאן מטעמי קרבה.
>> קרליבך 29 תל אביב

3. מוזיאון תל אביב // ת"א תרבות דה וינצ'י

בגזרת האמנות יש שני מקומות, ברוח יציבה של פעם וברוח האמנות החדשה.
מוזיאון תל אביב, שבו גם עולים המופעים הקרובים של Dance in peace 107 ונותן לנו בית לתקופת העבודה – יש במוזיאון משהו צח של אמנות, כאילו נותן לה כבוד שרק בשבילו שווה להעביר שם רגע. צמוד אלינו לאולם רקאנטי יש תערוכה שהיא כמו סוד הגן הנעלם בתוך מבנה, ממליצה ללכת שם לאיבוד.
ותא תרבות דה וינצ׳י – ברוח הדור החדש של התרבות המקומית והמקום השני שבו אנחנו עובדים על היצירה – יש בו אווירה של אמנים במסדרונות שעוסקים בפיצוח, שוברים את הראש וחיים אמנות. אני אוהבת את הצוות, את חדוות העשייה ואת הנסיון להביא משהו שהוא אחר, שמקדש תהליכי יצירה ולא תוצר.
>> שאול המלך 29 תל אביב // דה וינצ'י 14 תל אביב

4. גלישה בחוף הצוק

על הנייר זה תל אביב והחוף הכי קרוב לבית שהביא אותי לגור בתל אביב אחרי שנים במושב, בשביל הים. בשביל להסתכל על הקו של האופק ולהיזכר. זה מקום של להיות בעיר אבל לא – שם אני פוגשת אנשים עם נשמה של מושב שדופקים בדלת כשהם רוצים חצי כוס סוכר וחברים שפותחים גם בלי לדפוק. לשם אני הולכת לגלוש, לנקות את הראש והרעש ולתת להכל להיספג לתוך המים.

5. שחר אבנט // Petit Pois

בגזרת האופנה, שידועה כקרובה לליבי, יש את החנות של Shahar Avnet, שיחד אנחנו הולכות דרך אמנותית ממושכת. החנות מלאה בדמיון וצבע חסר גבולות, שלא מתכופפת לאופנה המקומית של ג׳ינס וטי שירט. בהמשך הרחוב יש את Noon, שהרומנטיקה והפרחים שלה אצלי חזק במלתחה ומה אכפת לי גם לספר על Petit Pois בנווה צדק כדי להרים למעצבות מקומיות שממשיכות למרות הכל לעשות כאן יופי.
>> שחר אבנט / שינקין 26 תל אביב // Noon / שינקין 43 תל אביב // פטי פואה / שבזי 33 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

מה שחסר בעיני בעיר הוא מרחב נגיש לתרבות עצמאית. אמנים ויוצרים רבים שרוצים להתפתח ולהביע את עצמם נתקלים בקשיים – החל מהוצאות גבוהות שמצריכות משאבים שאין לכולם, ועד לצורך לעבור דרך גופים ממסדיים או מסגרות רשמיות כדי לזכות בבמה. גם כאשר כבר מתקבלים ליוזמה קיימת או לפסטיבל, לרוב התקציבים המוקצים מצומצמים ולא מאפשרים ליצור חוויה מלאה או לממש את הפוטנציאל האמנותי, שלא נדבר על לשלם לאמנים.

חשוב לומר שתל אביב נחשבת לעיר שמשקיעה בתרבות, אך במציאות האמן העצמאי כמעט ואינו חש את התמיכה הזו באופן ישיר. במצב כזה התרבות העצמאית מתקשה לפרוח, ולעיתים היוזמות מתממשות רק כאשר היוצרים לוקחים הכל על עצמם. נדמה לי שיש כאן הזדמנות גדולה לעיר לתמוך, להקל ולאפשר יצירה מגוונת וחיה, שתעשיר את המרקם התרבותי של תל אביב ותפתח אותו בפני קהלים רחבים יותר.
כמו כן, מה נסגר עם מחירי חניה וחניונים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בתוכי מתקיים משחק משיכה בחבל של שני קולות. אחת שרוצה לבחור לברוח לאיפה שטוב, והשנייה בצידו השני של החבל שבוחרת להשאר ולהאבק למען מה שטוב פה. הקרע הזה בין מצוי, לרצוי המדומיין ולפנטסטי, הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהיצירה שלי, ומכאן שלכל אחת מהן יש תשובה אחרת לשאלה.

עם האני שצוללת לתוך אמנות כדרך חיים, אבחר בסרט החדש על בוב דילן או בסרטים של ווס אנדרסון – שהזכירו לי שוב שלאמנות אין חוקים ואת החוקים שאנשים אחרים לומדים, הם לומדים כי מישהו דבק והלך עד הסוף עם האמת שלו. אם תשאלו את האמנית החברתית והאקטיביסטית שבי – אבחר בסרט דוקו המחול Puppet Party של איתמר גלינה, שרוקד ביצירה שלי, שנוגע במורכבות הרגשית של התמודדות עם טראומה, ובדואט המחול Ah …I see של יוסי דניאל, שגם רוקד ביצירה שלי, שפשוט נגע לי בלב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כל שיר של נינה סימון בדגש תקופתי על Wild Is the Wind, הספר "שירת סרטני הנהר" שאפשר לי להעלם לתוך עולם דימויים עשיר ואחד מהקטעים בו אפילו מצא את דרכו לתוך היצירה. ולצדם, יש לי אוסף טקסטים שנאסף במשך שנים – עמוד התווך של שיעורי היוגה שאני מלמדת. מושיב אותי עמוק בתוך השבר המקומי, ובו בזמן פותח שוב ושוב דלת אל התקווה. זה האחרון שמצאתי:

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר:
״לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב".
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם
וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף
וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל.
אֲבָל מֵעַל לַכֹּל
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל
לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה.
לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים, עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת.
(יהודה עמיחי)

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המונח התנדבות בתקופות כאלו מקבל הרבה פנים. בעיני כל מי שעומד לצד משפחות החטופים כל ערב או פעם בשבוע בקפלן הוא מתנדב. אין שום דבר יותר דחוף או חשוב, מהחזרת כל החטופים והחטופות, כולם הביתה. לתפיסתי, בית זה מקום שחוזרים אליו. אם אי אפשר לחזור, זהו לא בית – אז אני ממליצה להתנדב בזה ללא לאות ולחזק את המשפחות בכל דרך.

אני ממליצה שנתנדב כולנו בלשקם את הפצע הישראלי כל אחד דרך ערוץ שעובד לו, האמת שלי היא שאנימתנדבת מאז אוקטובר ב Heartivism, תנועה תרבותית-אמנותית-חברתית שהקמתי שבה כל המשאבים הולכים לטובת הנושאים האלו, ככה שאם אמנות ותרבות הם ערוצי ההשפעה שלכם – אתם מוזמנים לפעול איתנו. ליבי גם עם מתמודדי טראומה ופוסט טראומה, קשישים וניצולי שואה, אנשים שאיבדו את ביתם – לא חסר. בתוך שבר כזה גדול אנחנו נדרשים להתייצב בסדר גודל של אנשים שפעם נקראו לבנות כאן מדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מי שנשאר.
מי שמתמודד, חולם על מציאות אחרת ופועל למענה. מי שבוחר לא לצפצף למרות שהרמזור כתום.
בספציפי מרימה לרעות ענברשהתוכן הפוליטי והחברתי שלה ישיר, לא מתנצל ומדבר לכולנו בגובה העיניים.

מה יהיה?
מה שנעשה שיהיה. אם לא, הלך עלינו. להתייאש זה פריווילגי.
לתחושתי השבר יעמיק עוד ועוד, כל פעם שאנחנו חושבים שאי אפשר עוד, אנחנו מגלים שאפשר, ונדרשים לנוע עם מה שיש – ואז יהיה רגע שנהיה מוכרחים להבין שאין טעם לברוח מהמציאות כי היא תמיד שם ושהדרך היחידה החוצה היא לעבור דרך. אני רוצה להאמין שנישיר מבט ונסכים ללמוד מהמציאות הזאת, ביחד. אין ברירה. שנפעל בעוז כדי לעבור דרך הסדקים – עד שנצא מהצד השני מנצחים. לא במלחמות, אלא כאנשים שמאמינים שאפשר ליצור כאן משהו חדש וטוב. שלא נחכה לתקווה אלא נעשה למענה ונגלה שצדקנו לאורך כל הדרך – שמספיקים כמה אנשים אמיצים כדי לחולל שינוי ושאנחנו בעצם הרוב.

• העיר שלי
• מחול
• פרפורמנס
• שוק לוינסקי
• בטשון דגים
• מוזיאון תל אביב
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• חוף הצוק
• שחר אבנט

בזמן שעל שכונות צפון העיר עוברת תנופת התחדשות קולינרית, חוף הצוק נשאר במקום. למי שאינו מתגורר במקום היו לאורך השנים רק שתי סיבות להגיע לגוש הבניינים שבגבול הרצליה: סיטארה וטורקיז, מוסדות אוכל ותיקים עם קהל לקוחות אמיד ונאמן. סיטארה נסגרה לפני כמעט שנה לצורך שיפוץ לכאורה, וההיצע הקולינרי שלא היה עשיר במיוחד מלכתחילה נחתך בחצי.
>>רק מתחלפים: סניף של מאפיית ג'ורנו בשרונה מרקט ממשיך מסורת טעימה

קפה פלור אינו מתיימר למלא את החלל, אלא רק להוסיף לו. במקום סושי מעוטר בעלי מיקרו ומנות בתמחור לאלפיון העליון, בית האוכל החדש במלון Play (לשעבר West) מספק צורך בסיסי בקפה ומאפה, אך גם ארוחות בוקר וצהריים לתושבי המתחם ולמי שמזדמן לאזור. כן כן, גם בדרך בחזרה מהים. רק תסתכלו על האווירה ותגידו שלא בא לכם להגיע לאיזה כוס קפה ו/או מלפוף בתנור.

קפה פלור הגיע למרכז מצפון הארץ. הבעלים מאור סהר עבר לגבעתיים לנהל את הקפה בכצנלסון, בעוד שותפו עידן שמו ממשיך להוביל את סניף קרית מוצקין. למלון בחוף הצוק הם הגיעו די במקרה. "זה קרה כמו בסרטים. מנכ"ל קנדה ישראל נכנס לסניף בקרית מוצקין, טעם כמה דברים והתאהב, והציע לנו לעשות פיילוט באחד ממלונות החברה. עבורנו זאת קפיצת מדרגה והצעה של פעם בחיים", הם אומרים על החיבור עם רשת המלונות והנדל"ן, שלפני מספר חודשים רכשה את מלונות בראון.

אבל מה שעובד בגבעתיים וקרית מוצקין לא ממש עבד בחוף הצוק. "התחלנו בקונספט המוכר שלנו, אבל האורחים ביקשו שירות מלא והמקום דחף אותנו לכיוון מסעדה". ויטרינת מאפים וכריכים, שייקים ועוגיות, ומקרר גראב אנד גואו עדיין זמינים למי שרוצה בכך – בעיקר אורחי המלון בבגד ים שתופסים משהו לנשנש וחוזרים לבריכה (בא לנו בריכה) – אך בשעה 12:00 בצהריים, קפה פלור יוצא מאזור הנוחות שלו והופך לראשונה למסעדה, ואופציות האוכל מתרחבות עד לשעות הערב.

התפריט החלבי-דגי שהרכיב שף אליאור אברהם נפתח במנות ראשונות מכל קצות הסקאלה הקולינרית: מלפוף שרוף בתנור על לאבנה עם שמן זית וחמאת כמהין (62 ש"ח), סביצ'ה דג לבן ופרי העונה (62 ש"ח), פאני פורי במילוי טרטר טונה אדומה ואבוקדו (64 ש"ח) ופיצה בוראטה עם חריפים, קונפי שום ובלסמי (76 ש"ח). באגף הסלטים תמצאו סלט יווני וסלט ניסואז, סלט פנצנלה וסלט פלור – ירקות, פטריות מוקפצות וקציצות ירק אפויות (52-69 ש"ח).

אגף העיקריות מציע מנות פסטה ודגים, למשל לינגוויני עם עגבניות שרי צלויות, שום קונפי ופלפלים צלויים (87 ש"ח) ולברק צלוי על הפלנצ'ה עם ריזוטו פטריות וכמהין (134 ש"ח). לילדים מציעים כאן פסטה ברוטב רוזה/שמנת/עגבניות (52 ש"ח) ופיצה מרגריטה עם טופינגז לבחירה (59 ש"ח) – לטרוף בזריזות ולחזור לבריכה. בא לנו בריכה. בבוקר שבת (07:30-11:00) מוגשת ארוחת בוקר לאורחי המלון, שפתוחה גם לאורחים מבחוץ – מזנון עשיר במחיר 120 ש"ח לאדם.

למרות מצב התיירות המג'עג'ע, רוב השולחנות בקפה פלור תפוסים, בחלל הפנימי ובמרפסת. המיקום בתוך מלון, שחלקו מלון דירות, יוצר תנועת לקוחות רציפה גם בתקופות שבתי אוכל אחרים נלחמים על כל אורח. בזמן המלחמה עם איראן בית הקפה המשיך לעבוד. "בהתחלה חשבנו שהמצב ישפיע לרעה, אבל מכיוון שאנחנו מחויבים לספק ארוחות בוקר לאורחי המלון, המשכנו לעבוד. ואז הגיעו הרבה לקוחות חדשים", מסכם סהר. "אמנם אין כאן הרבה תחרות, אבל זה לא אומר שאפשר להוריד את הרגל מהגז. להיפך, אנחנו מתאמצים עוד יותר כדי להוכיח את עצמנו".
הרצל רוזנבלום 12 (מלון Play), ראשון-חמישי 07:00-21:30, שישי 07:00-15:30, שבת סגור

• אוכלים שותים
• חוף הצוק
• בתי קפה
• בתי קפה בתל אביב

אנחנו לא בני אדם של טבע. כמעט כל תל אביבי.ת יעידו כך על על עצמםן. זה חלק מהזהות שלנו. אנחנו יצורים אורבניים בעיניי עצמנו, חיה מסוג חדש שאינה זקוקה למרחבי טבע והירוק שלה מגיע בשקיות של 10 גרם. זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו. זה שקר כמובן. הניתוק מהטבע מאמלל אותנו, וכדי להצדיק ולהדחיק אותו אנחנו מספרים סיפור מגניב על לייף סטייל עירוני. זה אחלה נראטיב ורוב הזמן הוא מחזיק מעמד, אבל הוא מתנפץ בכל מפגש מחודש עם מרחבים ירוקים. מקומות כמו טיילת הפארק החופי פשוט מרסקים אותו.

>> מה שיותר ירוק: דירוג הפארקים שאנחנו הכי אוהבים בתל אביב
>> הפינה הירוקה שלי: היתרון של פארק המסילה הוא שזה לא פארק

הפארק החופי הוא נס בקצה הצפוני של תל אביב, פרויקט אקולוגי מרשים שהצליח לבצר ולשמר עבור הציבור פיסת טבע יפהפיה, נדיבה ונדירה על קו החוף ועוד יתפתח בשנים הבאות. זה קורה בתוך כל הטירוף הנדל"ני שמתרגם כל מ"ר לעשרות אלפי ש"ח, זה מאוד לא מובן מאליו, ויש בזה משהו מרגש ברמה האידיאולוגית. טיילת הפארק החופי נמתחת למעשה מרידינג ועד חוף הצוק הצפוני, והיא יצירת מופת של השתלבות בטופוגרפיה ושל עיצוב סביבתי עדין ואלגנטי, עם אפס מסחור ולכלוך עירוני ומקסימום ספייס פתוח לתועלת הציבור. זה ניצחון גדול לתושבי העיר.

אבל כל זה הוא רק ניסיון שכלתני להתמודד עם התחושה המשונה שמשתלטת על הגוף כשצועדים סתם כך בטיילת הזאת, מתבשמים מהנוף ומאוויר הים, וכל תא ועצב מתמלאים בידיעה שהיינו צריכים את המקום הזה. היינו צריכים אותו מאוד. לא פארק מסודר וגזום היטב עם מתקנים ובית קפה, אלא חתיכת טבע פתוחה ופראית שנשמרת כזאת, עם הים התיכון מצד אחד, דיונות עם תנים ודורבנים מהצד השני, ומינימום מגע עם העיר עצמה. זה לא מרגיש כמו חלק מתל אביב, אבל זה חייב להיות חלק מתל אביב אם היא לא רוצה למות מחנק עצמי.

וזה כל כך יפה. זה פשוט וזה יפה. זה פשוט כל כך יפה. הפארק החופי מלא בספוטים נפלאים ומרחיבי לב, ולפחות כרגע הוא עדיין פארק בתולי למדי שמרבית תושבי העיר טרם גילו. אפילו בשבתות די נעים שם. בעוד עשור הוא כבר יוצף מן הסתם בתושבי רובע שדה דב החדש שיהפכו אותו בוודאי לזירת ג'וגינג וקרוספיט, אבל עד שזה יקרה מציע הפארק חוויה מושלמת של יציאה מחוץ לעיר בלי לצאת מחוץ לעיר, הלייף-האק התל אביבי המושלם. רק אל תגידו שאתם לא בני אדם של טבע. אתם פשוט לא בני אדם של לצאת מהעיר.

• ❤ תל אביב
• טיילת הפארק החופי
• חוף הצוק
• ריאות ירוקות בתל אביב
• שטחים ירוקים
• טבע עירוני

>> 27 ארוחות סילבסטר ונובי גוד שתוכלו לחגוג בהן עד השנה הבאה
>> בירת האימפריה: מקדש הבירות של תל אביב משתדרג בדרך ללב שלכם

1. חוף הצוק הצפוני

כשהייתי ילדה חשבתי שבכל מדינה השמש שוקעת בים. רק כשגדלתי הבנתי שזה חקוק בהוויה הישראלית שלי. אה, וזה שזה טעות. החיבור שלי לים קשור מאוד בטרגדיות המלחמה ובצורך שלי לייצר מקום מפלט בטבע. משהו שייתן רוגע ואוויר לעומת הלחץ של האזעקות והמתח שסגר עליי. באיזשהו מקום, חשבתי לעצמי שבמקרה של שני צדדים שנלחמים אחד בשני ואנשים יורים מכל הכיוונים, ויש פחד מפריצת מחבלים לבתים ואין ספור חששות, הים הוא אולי המקום הכי בטוח שיש. האוויר הטוב שיש לים להציע, הדשא הירוק שכפות רגליי מרגישות והנוף שממלא לי את הלב, במיוחד בשקיעות, עזרו לי לעבור את השנה וקצת האחרונות יותר מכל דבר אחר. הייתי לוקחת איתי לשקיעות כל פעם חבר.ה אחרים והיינו עושים כזה שיחה על איזה מהמם יהיה כשהכל יעבור, סוג של מניפסטינג הדדי שכזה. ים ומדיטציה זה המתכון לשפיות לדעתי. ואיזה כיף לנו שתל אביב זוכה לראות את השקיעה מהים, זה מדהים בעיניי. בעתיד אני לגמרי רואה את עצמי פותחת קבוצה בשקיעה אפילו יש לי שם: Sunset Club. תודו שזה חמודי.

2. בית חנה הרבי

פינת עבודה, ספורט ומסעדה שכיף לעבוד ממנה ולהיתקע יום שלם. אם הייתי יכולה הייתי גרה במקום. חלק מהפלא של פלורנטין, באופן אירוני, זה שהיא שכונה קצת מלוכלכת ומאוד מרעישה, אבל אם נכנסים למרחב של בית חנה הרבי מגלים מטמון אינסטגרמי שכולו מקדש ל-well being. זה התחיל בתור סטודיו לאימונים, ומפה לשם הצטרפו אליו בית קפה הרבי החמוד והלא מתיימר ומרחבי עבודה בכל הבניין – חדר ישיבות ופינת עבודה שקטה (פתוח למי שמנוי). תענוג לבקר שם ולהעביר כמה שעות טובות של עבודה שכוללות אימון וארוחה. ישבתי יום שלם עם האני, הכלבה השועלה שלי, והרגשתי כל כך בבית.
הרבי מבכרך 6

3. שוק התקווה

ה-שוק של העיר בעיני. ה-אס של כל שווקי האוכל בתל אביב. בגדול, התקווה זה אזור שנמצא בין לבין, תקוע בין עבר לעתיד, בין שכונה במושב לעיר, בין עוני ואוכלוסיות מוחלשות להיפסטרים ואמנים, בין גזענות לבין רוב של להטבפאקים. יש בתקווה קסם כזה שקשה למצוא כבר בתל אביב. מיקס שברוב השכונות נעלם או לא נמצא באיזון הנכון. יש משהו גולמי, גם בבתים וגם באנשים. כשגרתי בתקווה ולימדתי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, הייתי הולכת לשוק כל שישי, תמיד עם עגלה כזאת של זקנים, מנווטת בין האנשים. מבחינתי השוק הזה הכי מדהים שיש ומכיל בתוכו את כל מה שטוב בעולם. פירות וירקות הכי טעימים, מעדניות, קצביות וחנויות דגים, חנויות תבלין, אין דבר שאי אפשר למצוא בשוק. אווירה מעולה ותחושה של שכונה. התחושה הזאת שהרוכלים כבר מכירים אותי, אומרים לי שלום, נותנים לי לטעום מאיזה פרי שחתכו, שיש מוזיקה והחיוכים זורמים גורמת לי חום בלב. כל כך מתגעגעת לזה. פחות מתגעגעת לצפיפות, אבל בשביל זה באים בשעות אסטרטגיות, לפני שהשוק נסגר.

4. אמירה

בית הקפה של דודו טסה ביד אליהו.פנינה כזאת מתוקה, צנועה ובול בפוני. חברה טובה המליצה לי וזה אחלה של מקום עם אווירה נעימה, לא רועשת וקלילה. הכי כיף לשבת לכתוב שם, לעבוד עם המחשב או סתם לעשות הפסקה קטנה עם איזה קפה וטוסט עם חברים. יש באמירה איזו פשטות כזאת, האוכל והתחושה הכללית לא מתנשאים עליך.
הפלמ"ח 28

5. הנילוס

קודם כל, בקומה העליונה בנילוס חגגו לי במסיבת הפתעה את יום ההולדת ה-30 שלי, אז ברור שתהיה לי חיבה יתרה למקום והרבה זכרונות ממנו. הרבה מערבי היציאות שלי התחילו שם וזרמו לאיזה מועדון (הרבה לפני המלחמה והעצב ששורר בעיר). אבל כן, וואלה, חייבים להודות שהנילוס מכיל בתוכו את כל מה שצריך בשביל להיות בר תל אביבי ראוי: מיקום עם אדג' (כרגע צופה לקיר בנייה לעוד קו של הרכבת הקלה, לפחות מקשטים שם קצת), מוחשך בדיוק במידה, שירותים גדולים (למבינים), תפריט מעולה וקליל שבא בטוב ובעיקר אחלה של אווירה. מזכיר לי את התקופה שבה הייתי נוהגת לסיים את הערב בבוקר 🙂
אלנבי 33

מקום לא אהוב בעיר

אחד האזורים הכי מפוספסים כרגע בעיר זה ברצועת טיילת החוף שמסיימת את תל אביב ומתחילה את יפו העתיקה, דרומית לצ'ארלס קלור. זה הפך לאזור בנייה חסום בקטע אלים ומגושם לניווט. איזה פספוס. זאת נקודה אסטרטגית תרבותית בעיניי, שצריכה להיות גשר פתוח בין עזות המצח והעסיסיות התל אביבית לבין הקסם הקדום והתפילות עם רבעי הטונים של יפו העתיקה. אני כולי תפילה שיעשו שם פארק עם חנייה חינם ומרחבי דשא יפים ובתי קפה שימשיכו את ההרמוניה התרבותית של צ׳ארלס קלור. לא ברור מה בונים שם, אבל זה נראה עוד מבנים ומקומות שיסתירו את הנוף של הים ויחסמו את העיר מהטבע היחיד שנשאר לה – ים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "צ'ילבות", שכתב עומר קרן ומשחקים בה הרבה משחקנים.ות היותר אדירים שיש בעיר, הזכירה לי את כל מה שאני אוהבת ושונאת בלהיות שחקנית תיאטרון. יש להצגה הזאת כל כך הרבה הומור ורגישות. היא מציגה מערכות יחסים בצורה מאוד מרגשת. יצאתי דומעת מההצגה, עם טעם של געגוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במלחמה יש כל כך הרבה חוסר שליטה, שהבנתי די מהר שאני צריכה לשלוט בעיקר על המחשבות, האנרגיה והבריאות שלי עצמי. תובנה שאומרת שאין לי ספציפית באמת איך לתרום כרגע, אז להישאר בוייב טוב וחזקה יהיה אולי הכי חכם וייתן השראה וכוח לסובבים אותי. חלק מזה זה לפקוח עיניים לגבי מה אנחנו מכניסים לגוף ותהליכים פוליטיים שעובר המזון שלנו. הספר"הפוליטיקה של האוכל" מאת אורי מאיר צ'יזיקשופך הרבה אור ועוזר להחליט החלטות טובות יותר לעולם טוב יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל תרומה היא טובה בעיניי. אני בעד ננו-תרומות, זה תמיד מרגיש שצריך כאלה. אפילו להכין סיר לחבר שחזר ממילואים שבחיים לא יהיה לו אומץ לבקש, או להתקשר יותר ולשים לב. לשמור על חיה או על ילדים ופשוט להיות שם, כל עוד אפשרי. לתת יד בין אדם לחברו. לשכנים. קהילתיות זה המפתח.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש כל כך הרבה. בתל אביב יש הרבה מאוד יזמים.ות, אמנים.ות שמגיע להם את תואר הכבוד והרמות של הביוקר. אבל באופן אישי אני רוצה להרים לרותם סוויסה שבימים כתיקונם מנהלת הצגה ("כראמל" בתיאטרון אורנה פורת) ומפיקה ובשנה האחרונה עסקה בעיקר במילואים ובאיך לתרום למדינה. באותה שנה שבה היא מתחתנת עם זוגתה והרבה שינויים אישיים, היא גם הצליחה לשמור על אחרים ולנחם ולעזור לכל כך הרבה פצועים ופצועות, משפחות שחיכו שאהוביהן יחלימו מפגיעות המלחמה. היא ישבה לצד מיטות פצועים ועזרה למשפחות רבות בחוסר האונים הזה. מעוררת הרבה גאווה ונותנת תקווה לנו בתור עם. שאפו ענקי. ואני מחכה כבר לראות אותה עם היוזמות שהיא מבשלת, בשגרה החדשה, ואת המלחמה מסתיימת.

מה יהיה?
שאלה גדולה. מאמינה שיהיה טוב, שצריך לכוון את הלב ואת המחשבות כל הזמן – להזכיר לעצמנו ולאחרים לאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת. באופן אישי משתדלת להתאמן בזה באופן יומיומי, להקרין אור ולשדר עסקים כרגיל. זה הניצחון הכי חשוב שיהיה לנו על המלחמה הזאת או כל מלחמה שתבוא עלינו.

• העיר שלי
• תיאטרון המשולש
• בית חנה הרבי
• הנילוס
• קפה אמירה
• חוף הצוק
• שוק התקווה

בין אם תרצו או לא, בתי הקולנוע הולכים ומדממים. עוד מוקדם כמובן להכריז על מותם, אבל לא צריך להביט רחוק מדי כדי לראות איך כמות בתי הקולנוע בעיר הצטמצמה ל-2 סניפי קולנוע מסחרי במרחק 250 מ' אחד מהשני, קולנוע אינדי בודד ביפו והסינמטק. הטלוויזיה גרמה להם לחשוש, קלטות הווידאו הפחידו אותם, הורדות בלתי חוקיות הלחיצו אותם, רשתות הסטרימינג קרעו אותם ולבסוף הגיעה הקורונה כדי לבעוט בהם כשהם על הרצפה הדביקה – אבל אולמות הקולנוע עדיין כאן. ובהיעדר מונופול על הזכות להקרין סרטי קולנוע (כי עוד חודשיים הם גם ככה יגיעו לסטרימינג), כל מה שנותר להם כדי להביא את הצופה הם שני דברים – ראשוניות בהקרנת הסרטים, וחווית צפייה.קולנוע מובילנד החדש, שנפתח בחודש שעבר בצפון העיר, מנסה להחזיר אותנו לקולנוע.

>>יש כבוד: הפעם נהנינו מ"קזבלן" כמו שלא נהנינו ממנו מעולם

המעבר של הצופה מכיסאות הלֶבֶד של הקולנוע לספה הנוחה של הבית היה בלתי נמנע. לקולנוע אין תחרות בתחומי הנוחות, העלות והעצלנות, אז הוא הגיב עם הסינמה סיטי והיס פלאנט, קומפלקסי קולנוע ענקיים שמתמקדים בהכל חוץ מבקולנוע – צבעים זוהרים, פסלים של דמויות, מבצעי פופקורן והמון רעש וצלצולים. לכן פתיחתו של מובילנד היה בשורה מעניינת – לא מבנה רב זעטוטים, לא בית קולנוע מטעם חברת הפצה, אלא פשוט רשת קולנוע חדשה ששואפת לספק חוויית צפייה משודרגת, כמעט בוטיקית. בתרגום לעברית זה אומר שבמקום כיסאות יש ספות, ושבהודעות היח"צ הבטיחו לנו "חווית בילוי אולטימטיבית".

בית הקולנוע החדש התמקם במתחם מלון מנדרין – המתחם ששימש בעבר את קולנוע לב מנדרין. למי שלא יודע איפה זה לעזאזל, שזה אני בעיקרון, אז מדובר בחוף הצוק, שזה כמה מטרים מצומת גלילות מערב. כן, עבדו עלינו – זה לא עוד קולנוע בתל אביב, זה פשוט עוד קולנוע שצריך לנסוע אליו במיוחד. הרבה יותר סינמה סיטי מקולנוע לב. אבל ניחא, לא נתקטנן, גם אם להגיע לחלקת הבנייה הזו על החוף דרש מאיתנו להצפין יותר מביקור באזורי חן, וגם אם לחפש את הכניסה למבנה בערב שישי הרגיש יותר כמו לחפש זוגות מתמזמזים על החוף – העיקר שהגענו.

ההבטחות על בר יין שיושק במבנה כנראה יוגשמו רק בעתיד, כי כשהגענו למבנה המוזר (זה קניון? בניין משרדים? קליניקה של ד"ר קליין?) רק הקולנוע היה פתוח, ולמען האמת הציג היכל כניסה די אנמי, שהרגיש יותר כמו חלל VIP באולם כנסים. דוכן החטיפים שוריין בחומרי הבסיס – הלוא היא מכונת פופקורן באמת ריחנית (לא הזמנתי, כואבת לי השן), כמה פחיות בלו בטעמים שונים, מכונת קפה וגלידות בן&ג'ריז אישיות. לצידם עמד דוכן חטיפים עם מלא שקיות צ'יפס מהסוג היקר (30 ש"ח לשקית), קצת חטיפי נשנוש – קופסת מיני-אוריאו ב-19 ש"ח, חטיפי מארס, סניקרס וטוויקס ב-11 ש"ח, או קליק כריות ב-14 ש"ח. מחירים כאוטים לתקופה כאוטית.

עם זאת, יש להיט אחד שכנראה ידליק את הישראלים – כוס שתיה ב-23 ש"ח. סליחה, הכוונה לכוס שתייה עם ריפיל ב-23 ש"ח. זה אומר שכל משקאות המוגזים, וגם ברד (שעבד חלקית כשהיינו), זמינים עבורכם לאורך כל הסרט למילוי מחדש, כמה שרק תוכלו לשתות. זה אולי הדבר הכי משתלם שאי פעם קניתי מדוכן חטיפים בבית קולנוע, ורק לבדו מצדיק ביקור בקולנוע, ואז ביקור בשירותים באמצע הסרט.

הלהיט השני הוא, באופן צפוי, הספות. לא מדובר בספות מי יודע מה מרשימות, ותחושת בד הלֶבֶד קצת נשמרת – אבל עצם האפשרות להתרווח על ספה זוגית תוך כדי צפייה היא פיצ'ר מפתה מספיק בפני עצמו, והספות בסך הכל היו נוחות. ה"שולחנות האישיים" שמציעים הם לא יותר ממשענת שמתאימה לכוס ואולי קופסת פופקורן, אבל בכנות לא צריך יותר מזה. בבירור הושקעה פה מחשבה שמכוונת לנוחות, ולמרות שזה לא הבית, אני בספק אם היה מישהו באולם שלא הרגיש בנוח להוריד נעליים.

רגע מצחיק מאוד התרחש בזמן שהוקרנו הטריילרים, כי אז קלטו כמה רוכשי כרטיסים שהאופן שבו הוצגו הספות באתר לא תאם למספור – כלומר, אדם שקנה כרטיסים לספה זוגית שמספריה הם 5 ו-6, מצא שבפועל 5 נמצא בספה אחת, ו-6 בספה אחרת. למעשה, כל השורה הראשונה והשנייה ראו זאת, ופשוט זזו מושב אחד הצידה, אבל בסוף נשאר לקוח אחד מבואס שנזרק לספת יחיד. אבל אפשר להניח שמדובר בחבלי לידה סתמיים שיטופלו בהמשך. בעיה אחרת שהתגלתה בשל הנוחות והספות היא שאנשים מרגישים כמו בבית, ולכן גם מדברים טיפה יותר, אבל המרווח אחד מהשני והאינטימיות היחסית של הספות גורם לזה לעבור בשקט.

אני בטוח שלא אפתיע אף אחד כשאספר שלהישפך על ספה בשניים הרבה יותר כיף מלהתמודד עם הידית באמצע. המרחב הנוסף בהחלט משפיע על הנוחות, ומדובר בפורמט מושלם לדייטים בכל הרמות, כמו גם למשפחות – בין היתר כי הוא לא מזמין עבור חבורות ילדים שבאה ביחד (גם הלוקיישן המנותק עוזר), אז יש סבירות נמוכה יותר שיהיה רעש ופופקורן מתעופף במהלך הסרט. על פי הסיפורים מנתניה, כרמיאל וחיפה, לא קל לשמור על רמת הניקיון של הספות סביב כל הפופקורן הזה, אבל אם יצליחו לנקות פה בתדירות מדובר באלטרנטיבה מוצלחת מאוד לצפייה בקולנוע. אתם לא תחסכו יותר מדי במחיר, ועדיין תצטרכו לנסוע עד צומת גלילות בשביל התענוג. "גלדיאטור 2" בהחלטלא היה שווה את הנסיעה, אבל כל השאר דווקא כן. לפחות עד שיהיה דביק מדי.
מובילנד, יוניצמן 21

• בתי קולנוע
• המסך
• קולנוע
• חוף הצוק