שוק הכרמל התחדש לאחרונה בדוכן שמציע גרסה מושחתת בהרבה מהטוסט משולשים שגדלתם עליו - גריל צ'יז סנדוויץ מפוצץ חמאה, גבינה ואם תרצו, גם קציצת המבורגר. וזה נפלא, אבל אנחנו נצטרך עוד כמה דרינקים לפני שבאמת נרגיש איתו בנוח
טוסט הוא חלק מהותי מההוויה הישראלית. כל כך הרבה שבתות ישראליות נפתחו בריחה המדבק של גבינה מותכת, כל כך הרבה תנורים צבאיים נהרסו משומן נוטף, כל כך הרבה סניפי בתי קפה הרוויחו הון קטן על מפלצות טוסט יקרות. מבלי לשים לב, שילוב הלחם-גבנ"צ-לחם-טוסטר הפך לחלק כה מרכזי בתרבות הישראלית עד שעצם צירוף המילים "טוסטר משולשים" מסוגל לגרום לכל תושב מקומי לצחקק בנוסטלגיה.
ובכל זאת, היחס לטוסט בישראל, עם כל מעמדו, הוא כאל אוכל זניח. אם אפשר להכין את זה בבית, כנראה שזה לא שווה את הכסף. אבל לטוסטים יש צד נוסף, כזה שבמדינה בה פסגת הטוסט הוא לעלות לדרגת פרנצ' טוסט, כמעט ולא מכירים – גריל צ'יז סנדוויץ'. זה כבר לא סתם "טוסט", אלא סנדוויץ' עם גבינה על הגריל. כבר מפתה פי כמה, וכשרואים את להיט הדיינרים הקלאסי הזה, אפשר גם להבין את השינוי ביחס – כשהגריל צ'יז סנדוויץ בשיאו הוא נוטף גבינה, עמוס רכיבים ומתהדר בצבע שזוף מרהיב שמשפיל את המשולשים הלחוצים והבהיר שלנו.
לאחרונה תל אביב התחדשה בדוכן גריל צ'יז חדש – Cheese Bar, שנולד כפוד טראק אזור הכרמל – כלומר, פוד טראק אמיתי שיכול להתנייד, לא כמוהפוד-טראק התל אביבי שממוסמר למקומו– ולבסוף הגיע למקום שבו אפילו אופניים לא יכולות להתנייד, הכרמל הפרטי שלנו, שוק הכרמל. שם, על הדלפק שמול "הולשטיין בורגר" ממנו צמח בעבר דוכן הטאקוס "לה אסקינה", עומדת המסעדנית טל בר (אריא, מאנטה ריי) עם גריל לוהט, שלושה כריכים בתפריט וחיוך גדול. יש קארמה טובה בפינה הזו, באזור מוצל בסמטת הקצבים, שהפכה להיות דלת הכניסה האחורית לשוק.
כמו בקלישאה על בית הכלא, בדוכן קטן שכזה אני אוהב לבחור את המנה הכי גדולה ולתת לה אגרוף. במקרה הזה מדובר במנת האול אין (58 ש"ח) – קציצת המבורגר (בחסות הולשטיין, החבר ממול) שמפורקת על הפלאנצ'ה עם בצל, גבינה מותכת, חמאה ומלפפון מוחמץ בלחם מחמצת. ויתרתי על המלפפון (עניין של טעם) ואחרי דקות מעוטות של צליל 'טסססס' יפה, הוגשו לי שני חצאי טוסט גדולים, שמנמנים ובעיקר שמנוניים. גם נייר העטיפה שארז אותם לא הצליח לבודד את החום או השומן, והייתי צריך להמתין כמה רגעים לפני שיכלתי באמת לנגוס בו מבלי לחטוף את כוויית הטוסט הנודעת לשמצה. בנתיים, נהניתי מצרור הענבים שצורף לידו, סוג של מרענן חיך שעוזר לרפד את הבטן לקראת השמנוניות שתבוא עליו לטובה.
אחרי שטיפה התקרר, סוף סוף נגסתי בתרכובת שמפתיעה בטעמה – זה לא בדיוק טוסט, אפילו לא גריל צ'יז, בטח לא המבורגר ובעיקר לובש צורה של מאנצ' חדש שמשלב בין כל החלקים הנ"ל למפלצת שמנונית ומושחתת במיוחד. לרגעים זה נפלא (במיוחד עם הרוטב שמוגש לצד, על בסיס שמנת חמוצה), ולרגעים זה קצת מבלבל – הבחירה בלחם מחמצת בתור הפחמימה מעניינת, ומוסיפה טעם חמצמץ קל, אבל בסנדוויץ' גריל שכזה רצוי לחם שסופג יותר טוב את השמנוניות, כמו לחם קסטן (שבאמת היה אופציה לבחירה בימי הטראק של הצ'יז בר). הבשר מעורבב פנימה באופן נהדר, מפורק על הפלנצ'ה לפני ונקצץ לתוך תערובת הגבינות והבצל, כך שאין תחושה של גבינה-על-בשר, אלא תערובת הומוגנית שמאחדת בין כל החלקים, כולל בייקון שהוספתי בעלות של 15 ש"ח. חתיכות הגבינה השרופה שבצד הגריל צ'יז, כיאה למסורת, הן השיא ובאמת שעלתה בי התהיה הקלישאתית של "למה לא לעשות דוכן שמוקדש רק לחתיכות גבינה שרופות".
עם זאת, זה מרגיש קצת קינקי לשלם כמעט 60 שקל לטוסט. סליחה, לגריל צ'יז סנדוויץ', אבל להגנת התמחור אגיד שזה באמת מזון קינקי. חומרי הגלם באמת מעולים וזה מאנצ' נפלא בכל סטנדרט, אבל זה סכומים שאני מעדיף לשלם רק כשאני שיכור. עם ההבנה הזו קלטתי את הבעיה העיקרית של הדוכן – הלוקיישן. זה לא שהפינה הזו לא מהנה, אלא שאוכל מהסוג הזה רואה את שיאו בעיקר בשעות הלא לגיטימיות של הלילה בתפקיד ספוג לכמות אלכוהול לא מבוטלת. אם היה ממוקם במרכז בילויים דוגמת אלנבי-יהודה הלוי הוא היה יכול להיות מקום מפלט לבלייניי הלילה. לקחתי עוד חצי טוסט פופאי (29 ש"ח), שבנוי על מחמצת, חמאה, גבינות, תרד בחמאה וביצה. הוא היה אפילו יותר טעים מקודמו, אבל זה עדיין היה רק טוסט וחצי, כך שגם אם שבעתי, זה היה רק אחרי ארוחה של 100 ש"ח (כולל הבייקון). אני צריך כמה דרינקים לפני שזה מרגיש לי ממש טוב.
Cheese Bar, יום טוב 17, ב'-ה' 11:00-21:00, ו' 10:00-16:00
