Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"Blue Jeans and Bloody Tears" הינו פרוייקט מוזיקלי/טכנולוגי מטעמם של ה-SingUlarities – קבוצה המורכבת ממספר אמנים, מוזיקאים, מתכנתים ויזמים. אלו הזינו אל תוך רשת נוירונים מאות שירי אירוויזיון ולאחר מכן, כשהאלגוריתמים פלטו אלפי מלודיות ושורות ליריות חדשות, בחרו מתוכם יחידות מוזיקליות בודדות ש״הולחמו״ לכדי שיר, אותו מבצעים יזהר כהן וקולו הרובוטי של המחשב. האם החברים העירו לחיים מכונה שתעמיד בסכנה את פרנסתו של דורון מדלי, או שמא מדובר בגימיק והמכונה החכמה, אפעס, רק נקלעה לסיטואציה?
נפנה אם כן, למבחן טיורינג, המהווה מדד אפשרי לבחינת מודעות של מכונה. על פי הסופר הבריטי איאן מקדונלד, מכונה החכמה מספיק לעבור אותו, תהיה גם מספיק נבונה על מנת להיכשל בו בכוונה. אולי זה ההסבר לכך שבפעם הראשונה ששמעתי את מילות הפזמון הזועקות, שהן גם שם השיר, צחקתי בקול רם כל כך. המכונה בהחלט נכשלת, אבל כמו דיווה אמיתית – עם קריצה. השורה הזאת באמת לא אומרת כלום, ובכל זאת פותרת בצורה מדוייקת להחריד את המתח הקלוש שנבנה (מלודית וטקסטואלית) עד שהיא מגיעה. היתה לי צמרמורת קלה של רגש. אמיתי. משהו פה עובד באופן דפוק, דווקא בגלל הגיחוך שבו. הרעיון של פופ הוא לייצר אווירה קוהרנטית ולזרוק את המאזין אליה בשניה עם איזה געגוע מתוק לאהבה אבודה או קריאה לבילוי סוער הלילה. לעומתם, השיר על הג'ינס הכחול ודמעות הדם לא ממש מנסה או מסוגל לעשות את זה. הוא מעניין במעטפת שלו וביחסים בינו לבין הדבר האמיתי.
לדברי נמרוד שפירא, שהוביל את הפרוייקט, תפקידם של בני האדם בפרוייקט היה לא מבוטל. הם בחרו מתוך שורות שמחשב יצר את אלו שעושות הכי הרבה היגיון, כנ"ל לגבי תפקידים מוזיקליים. אחר כך שמו אותם במבנה אירוויזיוני קלאסי, כולל המודולציה הבלתי נמנעת (תעשו גוגל או לכו לעמוד "מודולציות מוצדקות בהחלט" בפייסבוק, עצלנים).
הוא מתאר את השיר כ"דואט של אהבה נכזבת בין יזהר כהן ומכונה" ומדגיש שהכוונה אכן היתה גם לרגש וגם להצחיק "לחגוג קאמפיות" כדבריו. הוא מתאר את שיטת העבודה בסוג של רומנטיקה ששמורה רק למדענים מטורפים: "האלגוריתם צייר עיגול צהוב ואנחנו הוספנו קרניים והפכנו אותו לשמש". נראה שהוא ממש מרגיש כמו האבא של המכונה וזה מובן אחרי ארבעה חודשים של עבודה מאומצת. אז למרות שהפרוייקט לא חדש – (היו כבר נסיונות דומים עם יצירות של באך, הביטלז או שירי קאנטרי – חפשו את השיר המדהים: "You Can't Take My Door") הוא מקורי ומצחיק ונוגע ללב בדרכו.
התחלנו בניים דרופינג גיקי – לא נסיים באחד? ודאי שכן. עמק המוזרות "Uncanny Valley" הוא הכינוי לרתיעה המובנית של בני אנוש מדברים הדומים מאוד, אבל לא מספיק, לבני מינם. השיר נמצא בדיוק שם – ושם מקומו. יחד עם בובות ראווה ורובוטי סקס. קרינג' כיפי ומודע לעצמו. אבל היי – זה בדיוק החומר ממנו עשוי להיט אירוויזיון, לא? לסיכום – אהבתי צחקתי והתרגשתי. מכל הסיבות הלא נכונות (נוט טו סלף: שורה מושלמת לביקורת על שיר שנשלח לאירוויזיון 2020).
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לקראת עליית "מקום בצמרת": אנשי תרבות בוחרים שירי פופ ישראליים
לכבוד עליית הסדרה התיעודית "מקום בצמרת" בערוץ הראשון, העוסקת בהיסטוריה של הפופ הישראלי, ביקשנו משישה אנשים עם טעם טוב לבחור את פנינת הפופ המקומית האהובה עליהם
את תחילת הניינטיז העברתי אמנם בהערצה לאקסל רוז, קורט קוביין וג'יימס הטפילד וכגיטריסט בלהקות גארנג' מפוקפות למינהן, אבל ברגע ש־MTV התחילו לשדר בארץ, נחשפו אוזניי ועיניי גם לפופ העולמי, שהפך בהמשך חלק בלתי נפרד מחיי. גם בתעשיית המוזיקה בארץ לא יכלו להתעלם מהתופעה, ולצד שלטון הרוק של איפה הילד, כנסיית השכל והקספרים, ניסו לייצר פה גם משהו פופי. סולנה של הקספרים, שי להב, גיבור פופ בעיניי, היה גם חלק מהפרויקט הזה שנקרא שרון חזיז. להב כתב (לצד מאיר גולדברג) והלחין את שירה "קח אותי לשם".
[tmwdfpad]דודי לוי, גיטריסט נוער שוליים – עוד להקת פופ מושלמת – הפיק בכישרון, כשהוא מתבסס, כך הנחתי אז, על ההפקה של "Come Undone" של דוראן דוראן שהיה לוהט באותה שנה, עם תוספות תופים אלקטרוניים שבטח שמע באיזה אלבום בריטי, ועם גיטרות שהביא מהבית. הלוק של חזיז קיבל חיים בקליפ לשיר, שביים במאי הקליפים החם של התקופה שחר ברלוביץ', הפך את השיר הזה למוצר פופ ישראלי מושלם.
אני אדם בר מזל. גדלתי בישראל השמחה. ישראל שבה הגיוני להתלבש צבעוני, לעלות לבמה באנרגיית שיא, לשיר שיר על שמחת המוזיקה הטהורה. רגע, מה אמרתי? לחייך? לרקוד? לשמוח? מוזיקה ישראלית? מותר פה רק שירים שקטים ועצובים מלאי חשיבות עצמית, לא? לא! תתעוררו. שיר עושה לשמוח ולרקוד.
"השמחה בלב לא די לה, רגע של אור לכולם", כתבה חמוטל בן זאב והלחין קובי אשרת, מלך הפופ הישראלי, ב"עולה עולה". היה קשה להחליט בין "הורה" של אבי טולדנו, "כאן" של אורנה ומשה דץ ו"בלב אחד" של חדווה עמרני, אך מחיאות הכפיים בפזמון של "עולה עולה" הכריעו. המשותף לכולם הוא כמובן האירוויזיון. בחסות הממסד חובה לשמוח. איפה זה היום? בואו נעביר את חוק יסוד השמחה. עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי!
לירון עמרם
"נערי שובה אלי" / מרגלית צנעני. מילים ולחן: דני שושן (1986)
השנה היא 1986 ומרגלית צנעני היא Soul Sister מספר 1. לצדה כל הקרו – ראובני, יהודה קיסר ולהקת הליווי של זוהר ארגוב. המקום – אולפני קיסר ברחוב סלמה ליד התחנה המרכזית. מקליטים את אחד השירים שהגדירו את הסאונד של הגל התימני של שנות ה־80. זוהר ארגוב, חיים משה ואבנר גדסי – כולם כבר זמרים בעלי שם. כולם גם גברים. עד שבאה מרגול ומעיפה את המדינה עם "נערי שובה אלי". קיסר בריף בלתי נשכח על קיק ההיי־האט של המתופף יגל כוכבי. השניות הראשונות של השיר הן תמצית מדויקת של הפופ המזרחי. תוסיפו גיטרה פאנקית, פזרו סינתיסייזרים שמנים, קחו פזמון מפוצץ ברגש כמו שרק מרגול יודעת לתת, ובום. יש לנו להיט.
רם אוריון
"יום הדין" / גבי שושן ומוטי פליישר. מילים ולחן: גבי שושן ומוטי פליישר (1973)
דואט שהוקלט באותה השנה עם להיטו הגדול ביותר של שושן – "16 מלאו לנער" ונראה שאותן נפשות מעורבות גם בעיבוד ובנגינה של "יום הדין". מעבר להיותו שיר פופ סוחף עם ביט וסאונד של להקות הקצב של תחילת שנות ה־70 בישראל, מדובר בחיה משונה מאד: על פניו – שיר אופוריה קלאסי ממש, נוטף שמחת כיבוש, שכרות ניצחון חולנית ולעג לאויב הערבי, טיפוסי לנוף הפופ הישראלי של אחרי מלחמת ששת הימים. אך באופן די מופרך האופוריה היא לכאורה בכלל פוסט מלחמת יום כיפור, תקופה שבה נמחק החיוך המרוצה מעצמו של ישראל המיליטנטית. אותו דיסוננס הוא כנראה הסיבה שממתק הפופ הזה לא נכנס לקנון שירי המלחמה והניצחון המוכרים.
שיר פופ טוב צריך שיהיה לו טקסט מר־מתוק ומנגינה שמסתובבת ומחפשת בית, כזו שמתענגת על הכאב שבחיפוש דרך הפקה רחבה וסי פארט אבסטרקטי. "יש בזה טעם" – המִיד טמפו, רוק־פופ של דנה ברגר, שהיא בעיניי אחת הזמרות הכי טובות וחשובות בפופ הישראלי החדש, הוא גם שיר יפהפה, חמים ונעים. קל להזדהות איתו ולהתחבר אל האמביוולנטיות הרומנטית שבו, והוא גם שיר מאד מקומי. הביצוע המחודש והמעולה (במקור השיר בוצע על ידי יעל לוי וקראו לו "לא בוכה") ירה למגרש של הגדולים, של הפופ־רוק החו"לי המוקפד והנשגב וחשף את הסיפור הפופי האמיתי – כמיהה להוויה של פופ. יותר פופ־רוק ופחות פופוליטיקה. כמיהה לקלילות, לסקסיות ולמקוריות. קצת פחות התרפקות על העבר ויותר מהתזכורת החשובה שכן יש בזה טעם. יש טעם רב בחיה המוזרה והיפה הזו – מוזיקה ישראלית, פופ מקורי, למרות המחשבה שאין בזה דבר.
קחו אותי כמה שנים אחורה וספרו לי שיום אחד אכתוב טקסט על "אבניבי", ואני עושה מאמץ לאתר דלוריאן שכבר מכוונת ל־2015 ומחסל את משולם מהעתיד. אבל הבגרות, הנינוחות ובת הזוג ריככו את העלק רוקר שהייתי וגרמו לי להבין שמוזיקה טובה היא לא בהכרח קודרת ושאפשר לפעמים להתרגש גם מחומרים שאינם כרוכים בנעיצת סיגריה בצוואר של הפנדר, או נוצה בצד של כובע.
עכשיו גשו ליוטיוב, התחילו בהאזנה ל־12 שניות האינטרו של אבניבי. יצחק גרציאני מנופף שם את העיבוד התזמורתי הסן־רמואי שעשתה נורית הירש. בשנייה העשירית זה כבר עובר למהלך התופים שמאיר ישראל הביא מרמלה של העשור שקדם לשיר. אחר כך, יזהר כהן. חולצה רקומה פתוחה, פלטפורמות, אפרו. אין יותר דיסקו מזה. נגמר האינטרו? מתחילים ישר בפזמון. שיר פופ כל כך מוצלח מבין שכדאי להרים מהרגע הראשון ואין צורך לייבש את הקהל עם איזה בית מייגע. בהמשך, הטקסט. רק אהוד מנור, שעד יומו האחרון נותר ילד, יכול היה לכתוב שיר אהבה בשפת ה־ב' בלי גרם של ציניות. למעשה, הוא חיבר עם נורית הירש פרייזינג. מילים שיושבות בול על הלחן וזורמות, גם אם אתה לא מבין מילה בעברית.
[interaction id="54bfc3f5cd7e120f0d08095f"]
דקה ורבע מהפתיחה ואנחנו כבר בסי פארט. אהרלה קמינסקי נותן ברקע קטנות על כלי ההקשה וישראל מלטף את המצילות. עוד 25 שניות קדימה, ושוב פזמון. בפעם השלישית! ואז, אחרי בית קצר, מגיע שיא השיאים: הברייק דאון. עזבו את נענועי הראש המתוזמנים של להקת אלפא־ביתא ואת מיקסום הקצב התימני של כהן באותם רגעים, תקשיבו טוב טוב לעיבוד הכינורות. אם האדם שלצדכם לא מצליח להתרגש ממנו, עזבו את הבית. אין לו לב וסביר שיפגע בכם בקרוב. מכאן והלאה זה רק מתגבר. פזמון, ועוד פזמון, ועוד אחד, וסלאפים על הקונגוס וים כלי נשיפה שמשתוללים וזהו. לונג שוט. כפיים. תדליקו סיגריה, תלחצו ריפליי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
