>> יסמין גודר היא מביכרות הכוריאוגרפיות והיוצרות בישראל, מתגוררת ביפו עם בן זוגה ובתה. ב-18.12 יעלה המופע המשותף שיצרה עם דיקלה לפסטיבל ישראל, "אהבה, מוזיקה (עכשיו)" בביתן 1 בגני התערוכה.עוד פרטים וכרטיסים אתם יודעים איפה

>> העיר של אייר אלעזרא // המפלצת מרחוב מזא"ה והמקום הכי סקסי
>> העיר של ג'ולי שלז // עץ שעליו התנשקתי וקפה שהוא בית כנסת

1. פארק המדרון

הפארק האהוב עלי ביי פאר בעיר. הוא כבר הרבה מעבר למקום שאני אוהבת אלא ממש התמכרות נפשית. אני הולכת אליו להתאוורר, לראות את הים להתחבר אל השמיים. לפעמים הוא נראה לי כמו ציור של רותקו, קווי צבע שנפגשים בחיבור הוריזונטלי שכל יום משתנים ומייצרים גוונים חדשים. הפארק הזה שקט עד כדי כך שבזכותו התחלתי לרוץ לפני שלוש שנים. הוא גם פארק שבו אפשר לעשות פיקניק עם יין מול נוף של שקיעה מרהיבה וים אינסופי. הוא מתנה חינמית ומלאת השראה.

2. שדרות ירושלים

מאז שעברתי ליפו ב-1999 השדרה עברה המון שינויים, אבל היא מכילה היסטוריה, הדר ומיסתורין לצד גראנג'יות של שנות ה-80' ואסליות מקומית. בתקופת הקורונה התנדבתי לחלק תרומות אוכל והגעתי לכל מיני בניינים וחצרות פנימיות בשדרות ירושלים, ושם גיליתי עוד פינות מסתור ואת הצד האחורי של השדרה שמזכיר חצרות פנימיות של נאפולי. על שדרות ירושלים יש את הירקן של פעם ואת הבורקסים והשווארמה שלא מתיימרים להיות משהו אחר, אבל גם חנויות למוצרים אורגניים, אופציות לקפה מפונפן וטעים ומקומות לשתות יין. היא מנקזת אליה את כל היפואים והיפואיות ומחברת ביניהם. מאז שהרכבת הקלה הצטרפה אני ממש מרגישה שדרוג של שקט, ירידה בפיח וחיבור לאורבניות שהיא לא מוגזמת או מלוטשת מדי. הסטודיו שלי, במרכז תרבות מנדל, יושב קרוב לשדרה, ואני חוצה אותה מדי יום, בהלוך וגם בשוב, ומתמלאת באנרגיות שלה.

3. לחם אביגיל

לחם אביגיל היא מאפיית בוטיק קטנה אך חד פעמית. הכרתי את אביגיל דרך מפגש הורים לקראת פתיחת הגן הדו-לשוני ביפו. בתקופת הקורונה היא התחילה לאפות לחם מחמצת מופלא ולאחר שנכחתי בסדנה שלה, הבנתי את המורכבות והמסירות הנדרשות לאפיית לחם איכותי. התשוקה והאהבה שהיא משקיעה בכל כיכר מורגשות בטעם ובטקסטורה. מאז היא פתחה את המאפייה שלה והשדרוג הורגש מיד – רף חדש של טעמים והשקעה. כל ביקור שם הוא חגיגה. ממליצה לטעום חתיכה עם טחינה שחורה או חמאה, ולהתאהב.
יהודה הימית 33

3. חומוס עלי קרוואן // קפה עלמה

בפינת יהודה הימית ושבטי ישראל נמצא שילוב שמרגיש כמו הלב של השכונה שלי. בכל פעם שאני חוזרת מסיבוב הופעות בחו"ל, אני רצה להתקרקע עם מסבחה חמה ומלאת תבלינים מנחמים בעלי קרוואן. מיד אחר כך, דלת אחת שמאלה, אני מקנחת בכוס קפה וכדור שוקולד בקפה עלמה. כשעברתי לשכונה ב-1999, הייתי רואה ילדים הולכים בבוקר עם צלחת ריקה וחוזרים עם צלחת חמה, מלאה בשמן זית ירוק, כמון ופפריקה. רק עם הזמן גיליתי את האוצר הקולינרי של עלי קרוואן וגם את האנשים שעובדים שם, כולל בעלה של הגננת האהובה על בתי.

באותן שנים עוד נסעתי לתל אביב בשביל הפוך טוב, עד שקפה עלמה נפתח בפינה הקרובה. זהו בית קפה שכונתי אמיתי שמחבר את הקהילות השונות שחיות כאן. אפשר לשמוע בו שפות מגוונות, לראות פרלמנטים חבריים ומשפחתיים ולהיפגש עם שכנים בקלילות, לצד קביעת פגישות עבודה. עבורי, החיבור הזה בין החומוס האסלי לקפה השכונתי מסמל את השילוב המיוחד כל כך שיפו מאפשרת.

5. אדרת

אמנם לא ביפו, אבל שייכת ליפואית – אדרת ברחוב בוגרשוב היא מקום מושלם למציאת בגדים וואן אוף א קיינד. ככל שהזמן עובר, אני משתדלת לדייק את מה שאני לובשת ולצמצם את הרכישות שלי, מתוך מחשבה שכל פריט שאבחר יהיה בשימוש רב ואמיתי. באדרת אפשר לתאם ולהביא בגדים תחת הגדרות מסוימות ולקבל קרדיט במקום, איתו אפשר לצאת למסע שופינג בחנות. הטעם של אופירה, בעלת החנות, מדויק ומפתיע, ותמיד יש שם אוצרות שלא פעם או פעמיים קלעו בול למה שהייתי צריכה. מצאתי שם שמלת נצנצים מהממת לאירוע חגיגי, שמלות כיפיות לקיץ, ולאחרונה שני טי שירטים שאני לא מפסיקה ללבוש. אדרת היא הרבה יותר מחנות – זה מרחב שמציע אלטרנטיבה לקנייה הקונבנציונאלית. ממליצה בחום להיכנס ולגלות את האוצרות הייחודיים שמחכים שם.
בוגרשוב 53

מקום לא אהוב בעיר

ממש מתחת לסטודיו שלי יש אזור חניה אפור, שמיועד לפריקה ועלייה בלבד. אבל כל יום אנשים רבים מתבלבלים, והמקום הופך לזירת גרירה בלתי נגמרת של מכוניות. אמנם יש שלט שמציין שאסור לחנות שם, אבל הוא מוסתר מאחורי עץ, כך שלא מפתיע שרבים לא מבחינים בו. האוכלוסיה שנופלת בפח הזה היא לרוב מבוגרים, אמהות ממהרות לקופות החולים, או סתם אנשים מבולבלים שלא מבינים את המצב עד שכבר מאוחר מדי. הכאב הכי גדול הוא לצפות בהם חוזרים למקום ומגלים שהמכונית נגררה. אני מוצאת את עצמי לא פעם צועקת מהחלון כדי להזהיר אותם, והתגובות מגוונות – מהפתעה מוחלטת ועד כעס קל על כך שהרסתי להם פוטנציאל חניה. ובכל זאת, קשה לי לעמוד מנגד ולראות אנשים נופלים שוב ושוב לסיטואציה הזאת. בקיצור, כואב הלב לראות את זה קורה כל כך הרבה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
היצירה של איציק ג'ולי, "3++" של תיאטרון נוצר, מהדהדת את התקופה עם שאלות על העתיד והסיבתיות לחיים, לצד האפשרות לנכוח בגוף ולהרגיש בבטחה את החופש הדמיוני שיש לנו. זה נע בין מופע פרפורמנס לתערוכת וידאו ואור, ומזמין את הקהל לחוויה אימרסיבית בגלריה תעשייתית ענקית חדשה במתחם רדיקל. העיסוק ברוח הנשית שמבקשת להשמיע את קולה בעולם משוסע נגע בי אישית. העבודה של התאורה והוידיאו איפשרו לי לחלום ולקחת אותי למרחבים אחרים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר של תיך נאת האן "אמנות החיים", מורה לבודהיזם, במקור מוייטנאם. אני מוצאת הרבה נחמה במבט שלו בתקופה הזאת של המלחמה. הוא מציע דרכים אלטרנטיביות להתמודד ולהתבונן על תקופות של קושי כאב ואובדן, ונותן כלים של נשימה, עצירה ושלווה, להמשיך ולחפש עדיין מקומות רכים ופגיעים אשר מכילים את עצמנו ואת האחר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לארגון עומדים ביחד. לחוות שותפות ערבית-יהודית בתוך המדינה זו בעיניי משימה קריטית. אני מעודדת יוזמות של חיבור והשקעה שמתקיימות מתוך נוכחות משמעותית כאן, מתוך האזנה, דיאלוג וניסיון אמיתי ליצור מקום לכולן.ם. כמי שגרה ביפו, במרחב משותף, החיבור לכל הקהילות שסביבי הוא עניין מרכזי עבורי. אני מאמינה ביכולת שלנו למצוא כוח, הומניות ותקווה דווקא דרך המבט המשותף – גם בזמנים של קושי ומשבר. במיוחד עכשיו, חשוב שנמשיך להתעקש על השותפות הזו. חשוב שנפעל מתוך חזון של דיאלוג אמיתי ונרחיב את השפה המשותפת שיכולה להוביל אותנו למקום טוב יותר לכולנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מתחילת המלחמה אני נפעמת מהרוח ההתנדבותית שממלאת את תל אביב-יפו ומהכמות האדירה של אנשים שנותנים מעצמם ותורמים. אחת מהן היא ד"ר דנה מור, חברה טובה שלי ופסיכולוגית במקצועה, שמתחילת השבוע השני של המלחמה מתנדבת במטה המשפחות של החטופים. דנה נמצאת שם מאז, תורמת את כל הידע והיכולות שלה ונוכחת בלב הקושי והטרגדיה. היא מלווה את המשפחות במסירות עצומה, ולא מוותרת גם כשהמציאות סביב כל כך מורכבת וכואבת. היא דוגמה יוצאת דופן לכוח, חמלה ונחישות בתקופה כל כך קשה.

5. מה יהיה?
אין לי תשובה טובה. המילים נעתקות מפי לנוכח הקיצוניות של הכל. אין לי מושג מה יהיה. אולי דווקא בכך טמונה התשובה: להיות נוכחים בתוך האי-ודאות, ולמצוא בה את היכולת לתפקד, לחיות, להעניק, ולשמור על שפיות. אני שואפת לכך שנמצא בתוכנו את המקומות הטובים, את התכונות שמאפשרות לנו לבנות עתיד מעודד יותר – חברה מכילה, ליברלית ופתוחה, פחות מקוטבת, חברה שתוכל אולי להתמודד עם השאלה ההמשכית של הקיום כאן ולחפש לה פתרון.

–

• העיר שלי
• יסמין גודר
• דיקלה
• פארק המדרון
• שדרות ירושלים
• אבו חסן
• קפה עלמה
• לחם אביגיל
• אדרת
• בודהיזם

• Facebook
• Twitter
• Email

"תרבות הפאנק תמיד הייתה בתוכי", מדגישה הכוריאוגרפית יסמין גודר (43), המתגוררת ויוצרת ביפו. "הפסקתי להיות מעורבת בה באיזה שלב, הפסקתי ללכת בכל יום ראשון ל־CBGB בניו יורק ולשמוע מוזיקת הארדקור. משהו בי התבגר אבל בתוכי תמיד אשאר שם, זה חלק מהזהות התרבותית שלי".

את גודר, הכוריאוגרפית הישראלית המצליחה בעולם, פגשתי לראשונה בתחילת שנות האלפיים בשיעורי מחול שהעבירה במרכז ביכורי העתים בתל אביב, זמן קצר לאחר שחזרה מניו יורק עם תואר ראשון במחול מ־NYU, כשכמה יצירות ופרסים כבר מאחוריה. שערות בית שחי השחורות שלה בצבצו מחוץ לגופיות מיוזעות בצבעי פסטל בשיעורים שהעבירה במרכז. היא אף פעם לא לבשה חזייה. האטיטיוד והפאסון הקפוא רמזו לבעיטה בממסדיות שלא הורגשה בתחום המחול מאז אוהד נהרין.

גודר יוצרת כבר יותר משני עשורים. מאחוריה 12 יצירות מחול באורך מלא, היא זוכת פרסים ישראליים ובינלאומיים, כולל פרס הבסי הניו יורקי המוערך, נכתבו על עבודתה ספרים והיא הערת שוליים חמה בעבודות דוקטורט. אבל השינוי המרענן האחרון בחייה הוא חברותה הטרייה בשתי קבוצות פייסבוק, אחת של בוגרי תיכון לה גוורדיה בניו יורק והשנייה היא New York 80’ punk rock. "הפאנק רוק היה הרגע שבו מצאנו זה את זה לא דרך בית הספר, אלא נפגשנו ברחוב", היא מספרת על נעוריה במנהטן, "היינו נוער מכל מיני מקומות ונפגשנו על ספסל עם בירה".

ילדים עשירים ולבנים מהאפר איסט סייד זועמים על המערכת הקפיטליסטית?

"קודם כל, ההורים שלי רופאים, ובניו יורק זה לא עשיר. להיות בת של רופאה צעירה שם זה אומר לקבל את הדירה מבית החולים ולגור שלושה ילדים בחדר. אני לא מתלוננת, אבל זה היה שינוי מירושלים. בסצנת הפאנק היו גם ילדים שברחו מהבית, מהארלם, מברוקלין, זו הייתה באמת סצנת אנדרגראונד ניו יורקית אמיתית. הלכתי כל יום ראשון להופעות ב־CBGB ובסקווטס. אני זוכרת מלא סיפורי אהבה. וזעם".

על מה זעמת?

"על הכל, על הממסד, שנאתי את הקונבנציה, את איך שאנשים נראים, את מה שהם עושים, את ההתנהגות שלהם. את המוזיקה שהקשיבו לה. זה היה מורגש נורא חזק באמריקה, שצריך להיות במסלול הנכון, לעשות את הדבר הנכון, ללמוד בבית הספר הפרטי הנכון, שאחר כך פותח דלת לאוניברסיטה הנכונה שאחר כך פותחת דלת לביג מאני ולחתונה עם האדם הנכון. גדלתי בישראל סוציאליסטית והיה לי מאוד קשה עם זה. גם פה יש קונבנציונליות, אבל לא עברתי את זה כאן, שם הפערים החברתיים נורא קיצוניים. רציתי חיבור לאמנות, להפתיע, לעורר. לא היינו ממש מציקים אבל הייתה לנו נוכחות מעצבנת".

בימים אלה הקהילות שגודר פעילה בהן הן הגן הדו לשוני ביפו, שם לומדת בתה, אלגרה בת ה־4, וקבוצת הפייסבוק "אמהות יפואיות" שהיא מתגאה שהייתה ממייסדותיה. לאחר ההצתה של בית הספר הדו לשוני בירושלים על ידי פעילי להב"ה ב־2014, גודר מספרת, היא חשה חרדה לחיי בתה אלגרה, אבל ההצטרפות לדו לשוני הייתה הרגע שבו היא גם הרגישה "הצלה מהסיטואציה פה. החיים פה כל הזמן מלאים בפעולות איבה. בכל פעם מחדש אני בחרדה ממשהו אחר".

גודר תעלה בסוף השבוע הקרוב (16.9־17.9) בבכורה ישראלית בפסטיבל המחול צוללן את עבודתה האחרונה, "רגש משותף", תוצר של הפרויקט "הפרעה" שגודר השתתפה בו ובמסגרתו שיתפה פעולה עם מדענים המומחים במחלת פרקינסון והעבירה בסטודיו הקבוע שלה ביפו שיעורי מחול לחולים במחלה, המתקיימים עד היום. לדבריה "כמה שהדלת שלי פתוחה להמון אנשים, ביום שבו חולי הפרקינסון נכנסו לסטודיו, בבוקר שבו פתחנו להם את הדלת – קלטתי כמה אני סגורה. מבחינת הגיל של האנשים שנכנסים לכאן, המצב הבריאותי שלהם ובאילו מצבים פיזיים הם נמצאים".

ב"רגש משותף" סגרה גודר את המתחם האחורי של הבמה בשמיכת בד ענקית שמשתלשלת מהתקרה בסגנון פולק ארט, בעיצובו של גילי אבישר, והרקדנים מפרקים אותה לתלבושות בעלות מראה שבטי (התלבושות הן בעיצובו של אדם קלדרון). הרקדנים נעמדים לעתים קרובות כשומרי סף בצדי השמיכה ומבקשים מאנשים לבוא ולהיכנס למתחם האחורי. הקהל שלא נעתר להזמנה מתחיל לשמוע צחקוקים וצעקות מאחורה. אחרי כמה דקות הרקדנים והקהל יוצאים מהמתחם כשהם אוחזים ידיים, עושים תרגילים גופניים מסוימים, צוחקים או מדברים.

"ידעתי שאני רוצה להזמין אנשים לחלל אחר שבו הם יחוו את הדברים, כי רציתי לייצר הפרדה בין אזור הגירוי ואזור המופע. כמו במדע. מה שאהבתי במדע הוא שלתת מחמאה למישהו משנה לו את הכימיקלים במוח. אנחנו עובדים כל כך קשה במחול בליצור את הדבר שישנה משהו עבור המתבונן, תודעתית וחווייתית, והנה באים ואומרים לך – בואי תצבטי מישהו וזה יקרה".

זו הצעה לא ייצוגית או בימתית.

"נכון, ובו זמנית אני אוהבת פרונטליות ואת ההצעה של התיאטרון כי היא מפרידה מהמציאות ומייצרת זמן מדיטטיבי".

בשנים האחרונות שיתוף הקהל כמעט הפך להרגל אצל גודר – דרך ביטול הגבול בין הבמה לקהל, בהופעות סטודיו ובתרגולים גופניים משותפים על הבמה. המוזיקאים שהיא משתפת עמם פעולה מגיעים מתחום הנויז והפרפורמנס, ולהם טווח אינסופי של גישה לסאונד. למשל, המוזיקה ב"רגש משותף" מורכבת משתי סוויטות לתזמורת של גוסטב הולסט, מווריאציה של מעצבת הפסקול תומר דמסקי על יצירה של הולסט, ומקומפוזיציה ל־23 כלי מיתר של ריכרד שטראוס. הדיסוננס בין המוזיקה הקלאסית השמימית לקהל המתרגל גופנית ומתנשף על הבמה יוצר תחושה שהסטודיו הוא גן עדן אוטופיסטי לעינוגים גופניים. זה מבטא שינוי גורף מתחילת הדרך של גודר – את יצירותיה הראשונות היא יצרה דרך עריצות ויזואלית על כל ממד בריקוד, כמעט עד לרמה פלסטית. ההפרדה בין הקהל למופיעים הייתה הרמטית, וגודר הגיעה לרמת שליטה סדיסטית בסובייקטיביות ובמבעים של הרקדנים. לעומת זאת, בשתי העבודות האחרונות שלה, "קליימקס" ו"רגש משותף", שלהן המון במשותף, גודר אף פתחה את הסטודיו שלה לקהל וקיימה חזרות פתוחות בחינם לפני הבכורה. במופע עצמו הקהל משתתף מבחירה.

ויתרת על הפרונטליות ועל הצורך לשלוט על כל פרט ופרט?

"כן. פחות חיפשתי שהרקדנים יהיו פסלים חיים. מצד שני רציתי לאפשר את המבט ולא להפוך אותו כל הזמן לאינטראקציה. המבט דינמי וחי, מאפשר את ההתבוננות, הוא מציע אינטראקציה. הרבה פעמים זה יכול ליפול למקום של הפרובוקציה, אתה מסתכל אליי ואני אליך. רציתי שזה יהיה יותר אני כאן כי אני רוצה ומוכנה שתסתכלי עליי ואני מאפשרת את זה במבט שלי. ב'קליימקס' לכאורה יש לרקדנים ידע שלקהל אין, יש איזו היררכיה, והמטרה הייתה לא כל הזמן לדבר על ההיררכיה הזו, אלא לייצר מקום משותף שבו אני רואה את הפרפורמרים כסוכנים וכמנחים".

"Common Emotions / רגש משותף" במסגרת פסטיבל צוללן, מחסן 2 נמל יפו, שישי־שבת (16.9־17.9), 100 ש"ח

• מחול
• מחסן 2
• יסמין גודר
• פסטיבל צוללן
• רגש משותף
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"אנחנו במירוץ שלא נגמר. רוצים כל הזמן עוד ועוד מהכל. לשכב עם עוד אנשים, להשיג עוד כסף, עוד הכרה וכבוד. בזה העבודה החדשה שלנו מתעסקת", מסביר עודד רונן, שיצר עם ג'ואל בריי את "מכונות של עוד" אשר תוצג בפסטיבל אינטימדאנס בתיאטרון תמונע. בעבודתם הם מתמקדים בסצנת הגייז ובאפליקציות ההיכרויות של הקהילה, המטפחות תחושה של שייכות, חיבור לקהילה, לצד האשליה, לדבריו, שיש שם סיכוי ממשי באמת להכיר מישהו. במציאות, מסביר רונן, מדובר בג'ונגל שהתקשורת בו מבוססת על הברות בודדות וכל אחד שומר לעצמו את כל האופציות פתוחות בניסיון להתמקם בראש פירמידת המבוקשים. בתנאים האלה "אתה הופך לריבוע קטן מיני רבים זמינים ומיידיים המקוטלגים באופן מושלם. אתה נשפט על פי סטנדרט של תשוקה המורכב מ'דרישות' של גיל, גודל השריר והצלחה".

הביקורת שלהם, הוא מוסיף, תקפה גם לסצנה הסטרייטית, שבה לומד המשתתף במהירות איך למצב את עצמו כאטרקטיבי והופך לעוד אחד מאלפים שנזהרים מלחשוף קושי או רגש שפוגמים בדימוי המבוקש. "ביצירת חלק מהאפליקציות הללו מעורבים גם פסיכולוגים שמפצחים איך לגרום למשתמש להתמכר ולהמשיך לסחור בשוק, מחשש שבכל רגע אחר הוא מחמיץ משהו". רונן מאבחן שמציאות זו היא אחת הנגזרות של עולם המצוי בתהליך קפיטליסטי מואץ שמאדיר נכסים, הצלחה ובטן שטוחה. "אם אתה רוצה לחשוף שם אנושיות, אין לך כל סיכוי".

"מחקר זמן וגוף", עבודת גלריה של דניאל לנדאו שתועלה בכל ימי הפסטיבל בפורמט של אחד על אחד, היא עוד סיבה מצוינת להגיע לפסטיבל השנה. במשך רבע שעה יוכל כל צופה שנרשם מראש להשתתף בניסוי פרפורמטיבי שבמסגרתו יתנסה בגילום עצמו בגוף של מישהו אחר באמצעות משקפי מציאות מדומה. לנדאו – אמן, חוקר מדיה ומרצה שעבד בעבר עם יוצרי מחול דוגמת ארקדי זיידס, יסמין גודר ואיריס ארז – פועל על קו התפר שבין מדע ואמנות וקובע: "אין אמן שיכול לוותר על עיסוק בשאלות על תפיסה וקוגניציה, והגוף הוא חלק מרכזי בעניין. אנחנו רגילים לחשוב שהגוף שלנו הוא חלק יציב בזהות שלנו, שאנחנו שולטים על הגוף ונותנים לו הוראות. על התפיסה הזאת אני מבקש לערער".

הוא מסביר ומחדד שעבודתו תציע לצופים לחוות את עצמם מגולמים בגוף של ילד בן 8 או של זקנה בת 80, למשל. הטכנולוגיה של מציאות מדומה המאפשרת את המהלך היא חלק ממחקר רחב יותר שלו על גוף וטכנולוגיה, שבמסגרתו הוא מנסה להבין איך טכנולוגיה מחליפה פעילות אנושית ואפילו איברים בגוף שלנו באופן שמשפיע על הגוף ואפילו מנוון חלק ממנו. "הנוכחות הפיזית כאן ועכשיו הפכה כמעט לפעולה חתרנית מול המצב הדיגיטלי", אומר לנדאו. "היחסים של האדם עם הטכנולוגיה אינם עניין של שחור ולבן. הם הרבה יותר מורכבים, ואת השיח הזה אני רוצה לקדם ולהעלות בין היתר את האפשרות שלפיה תפיסת הגוף והזהות נתונים לשינוי. הם מצויים בתהליך בלתי פוסק של השתנות, ולפיכך יש לשאול איך חיים עם זה בשלום".

כדי ללמוד על הניסוי ברצף המחקר העושה שימוש בטכנולוגיה מדומה ייערך במהלך הפסטיבל (שבת 23.7, 18:30) אירוע שיח שמזמין את הצופים להבין את המכניזם של הניסוי ואת האופן שבו הוא פועל על הגוף והתודעה ולחשוב על ההשלכות שלו. הדיון יעסוק בהבנת הדרכים שבהן טכנולוגיות של מציאות מדומה עומדות לעצב את הווייתנו ולשנות את חוקי המשחק של תפיסת הגוף, הזהות, המרחב והזמן והיכולת לנוע ביניהם.

יאיר ורדי, שמנהל השנה את הפסטיבל לצד טלי יחס ונאווה צוקרמן בכותרת "חוקי המשחק", מעגן את שתי העבודות הללו בהקשר רחב יותר. לדבריו, מדי שנה מנסה אינטימדאנס לקיים דיאלוג בין האמנות לבין פן אחד במציאות הסובבת אותנו. השנה, לנוכח השינויים המואצים בחוקי המשחק הדמוקרטי ובנזילותן של השאלות מה מותר ומה אסור לומר וליצור, הוחלט להקדיש לכך את הפסטיבל. ורדי מדגיש שיחסי האמנות עם הטכנולוגיה הם רק היבט אחד של השינויים בחוקי המשחק ושיש בפסטיבל עבודות שמדגישות היבטים אחרים דוגמת מגדר, אקולוגיה, גזע ועוד.

"מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות", למשל, עבודתה של מעיין כהן־מרציאנו, עוסקת ביחסי הכוחות בחברה המבוססים על חוסר שוויון אתני או מעמדי המניע יחידים לעבור מקבוצה המזוהה כנחותה לקבוצה ההגמונית וליהנות מפריבילגיות הנובעות מכך. על עבודת המחול שלה כתבה כהן־מרציאנו: "כאישה בת הדור השלישי לעלייה המזרחית אני מעבדת את הקונפליקט הקיים בתוכי דרך סקירה ביוגרפית בה מועלות סיטואציות המציפות שאלות על מרכיבי הזהות והמנגנונים החברתיים המעצבים אותה".

היבט אחר של הנושא מעלה תומר תש"ח במופע־הרצאה משלו ובו, תחת הכותרת האירונית "הכל טוב", הוא תוהה אם תחת חוקי המשחק החדשים, שבהם אנשים מבקשים לעצמם בעיקר בידור, יש טעם בהצגת אמנות מורכבת ואם יהיה מי שירצה לצפות בה. בינתיים, לפחות, לעבודה הזאת יש בית.

פסטיבל אינטימדאנס,
תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב,
חמישי־שבת (21.7־23.7)

• איריס ארז
• אינטימדאנס
• יסמין גודר
• מציאות מדומה
• ארקדי זיידס
• פסטיבל
• במה
• תיאטרון תמונע
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ליין הסטנד־אפ הכי מוצלח

רועי הולנדר

ליין הסטנד־אפ של רועי הולנדר, שעבר לאחרונה מצוותא 2 לג'ימי הו, מפגיש באופן עקבי את ותיקי הסצנה (אורי גוטליב, עינב גלילי, אלון נוימן) עם שמות חמים (אודי כגן, תם אהרון, טל טירנגל) ועם כישרונות עולים (עמית הרשקוביץ, קארין כהן), והכל מתקיים באווירה של ניסוי חומרים – וייב שעושה רק טוב לסטנד־אפ.

← ג'ימי הו שד' רוטשילד 24 תל אביב, 6667337־050

[tmwdfpad]

ההצגה שאפשר לראות הכי הרבה פעמים

מייקל

היא החלה כעבודת הסיום של אבי דנגור (AKA "אבי הזמר") בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ומאז הפכה לקאלט תל אביבי עם יותר מ־ 300 מופעים אנד קאונטינג. מדובר במופע שבכל פעם מצליח לחדש מהותית ולהפיל מצחוק. לקאסט מצטרפים לעתים קרובות קומיקאים אורחים, ובזכותם טקס האזכרה לילד מייקל הלא אהוב במיוחד, מעולם לא נמאס עלינו.
← המופעים הקרובים: 1.4 (אורחת: תום יער) ו־ 16.4 (אורח: אסי כהן), צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב, 6950156־03, 125 ש"ח לכרטיס

חנות התקליטים הכי מעודכנת

אוארבך סלון תקליטים

מאז שנדדה לחלל ברחוב ברזילי לפני כשנה,
סלון אוארבך רחוקה מלהיות סלון ומרוחקת לפחות ק"מ אחד מרחוב אוארבך. למרבה המזל, כל מה שאהבנו בה עדיין נמצא שם: מבחר מנצח של מוזיקה אלקטרונית והיפ הופ, אווירה נעימה ותקלוטים קז'ואליים מסביב לשעון. עוד פלוס: עכשיו אפשר להגיע גם סתם בשביל לשתות בירה, או להבדיל – לקנות אופניים.
← ברזילי 4 תל אביב, 5544867 ־03

הגלריה הכי רלוונטית

רוזנפלד

הגלריה שמייצגת את זויה צ'קרסקי, רועי רוזן, אלונה רודה, בועז ארד ורבים נוספים, הציגה השנה רצף של תערוכות מסקרנות, חדשניות, מאתגרות ומרגיזות בקטע טוב. מדובר בהוכחה ניצחת לכך שגם השחקנים הוותיקים בשטח (הגלריה הוקמה ב־ 1952) יכולים להיות הכי קאטינג אדג'. מומלץ להספיק לתפוס את התערוכות היפהפיות של אלעד רוזן וכרם נאטור, שמציגות שם עד 9.4 .
← שביל המפעל 1 תל אביב, שלישי־חמישי 12:00־19:00 , שישי 11:00־14:00 , שבת 11:00־13:00 , 5229044־03

A photo posted by Adi Goldner (@goldnerit)onMar 26, 2016 at 3:26am PDT

התערוכה הכי חובה

רועי רוזן במוזיאון תל אביב

אחרי תערוכת המופת של אורי קצנשטיין, מוזיאון תל אביב מנער את אחרון כבליו של מוטי עומר ז"ל עם "תערוכה קבוצתית" של רועי רוזן, שאצרו גלעד מלצר ויהושע סיימון. על קירות צבעוניים מובאים עולמותיהם המורכבים, הפרודיים ועמוסי ה"פורנוגרפיה הצואתית" של האלטר־אגואים של רוזן. כיף לבוא בשעות הרגועות ולקרוא בשקט את כל הטקסטים, אבל כיף גם לראות את כל עם ישראל מול יצירותיה של אווה בראון. בקיצור, לכו פעמיים.
← שד' שאול המלך 27 תל אביב, שני, רביעי ושבת 10:00־18.00 , שלישי וחמישי 10:00־21:00 , שישי 10:00־14:00, 6077020־03

מופע המחול הכי טוב

"Lie like a Lion" של יסמין גודר

כמעט מתחת לרדאר משחררת הכוריאוגרפית הפמיניסטית והטוטאלית יסמין גודר יצירות מופת בקצב מסחרר. "Lie Like a Lion", אחת היצירות האחרונות שלה, ממשיכה את הקו המסעיר של מופעי סטודיו במרכז מנדל הבלתי זוהר שביפו – וזה כשלעצמו מהלך סקסי אלטרנטיבי להצגת מחול בתל אביב.
←המופע הקרוב: 2.4 בסטודיו יסמין גודר, מרכז תרבות מנדל, התקומה 1 יפו, 6823104־03

• מיוחדים
• הכי טובים בתל אביב 2016
• מייקל
• רועי רוזן
• גלריה רוזנפלד
• סלון תקליטים אוארבך
• רוזנפלד
• סטנד אפ
• סטנדאפ
• סלון אוארבך
• יסמין גודר