צוללת: הכוריאוגרפית יסמין גודר לא מתרככת עם השנים. ריאיון
בנעוריה זעמה יסמין גודר, הכוריאוגרפית הכי פאנקיסטית בישראל, על כל מה שזז (וגם על מה שעומד דומם). עכשיו היא חוזרת עם מופע בחדש בפסטיבל צוללן, שכולו עוסק בחוויות משותפות ובזמן מדיטטיבי
"תרבות הפאנק תמיד הייתה בתוכי", מדגישה הכוריאוגרפית יסמין גודר (43), המתגוררת ויוצרת ביפו. "הפסקתי להיות מעורבת בה באיזה שלב, הפסקתי ללכת בכל יום ראשון ל־CBGB בניו יורק ולשמוע מוזיקת הארדקור. משהו בי התבגר אבל בתוכי תמיד אשאר שם, זה חלק מהזהות התרבותית שלי".
את גודר, הכוריאוגרפית הישראלית המצליחה בעולם, פגשתי לראשונה בתחילת שנות האלפיים בשיעורי מחול שהעבירה במרכז ביכורי העתים בתל אביב, זמן קצר לאחר שחזרה מניו יורק עם תואר ראשון במחול מ־NYU, כשכמה יצירות ופרסים כבר מאחוריה. שערות בית שחי השחורות שלה בצבצו מחוץ לגופיות מיוזעות בצבעי פסטל בשיעורים שהעבירה במרכז. היא אף פעם לא לבשה חזייה. האטיטיוד והפאסון הקפוא רמזו לבעיטה בממסדיות שלא הורגשה בתחום המחול מאז אוהד נהרין.
גודר יוצרת כבר יותר משני עשורים. מאחוריה 12 יצירות מחול באורך מלא, היא זוכת פרסים ישראליים ובינלאומיים, כולל פרס הבסי הניו יורקי המוערך, נכתבו על עבודתה ספרים והיא הערת שוליים חמה בעבודות דוקטורט. אבל השינוי המרענן האחרון בחייה הוא חברותה הטרייה בשתי קבוצות פייסבוק, אחת של בוגרי תיכון לה גוורדיה בניו יורק והשנייה היא New York 80’ punk rock. "הפאנק רוק היה הרגע שבו מצאנו זה את זה לא דרך בית הספר, אלא נפגשנו ברחוב", היא מספרת על נעוריה במנהטן, "היינו נוער מכל מיני מקומות ונפגשנו על ספסל עם בירה".
ילדים עשירים ולבנים מהאפר איסט סייד זועמים על המערכת הקפיטליסטית?
"קודם כל, ההורים שלי רופאים, ובניו יורק זה לא עשיר. להיות בת של רופאה צעירה שם זה אומר לקבל את הדירה מבית החולים ולגור שלושה ילדים בחדר. אני לא מתלוננת, אבל זה היה שינוי מירושלים. בסצנת הפאנק היו גם ילדים שברחו מהבית, מהארלם, מברוקלין, זו הייתה באמת סצנת אנדרגראונד ניו יורקית אמיתית. הלכתי כל יום ראשון להופעות ב־CBGB ובסקווטס. אני זוכרת מלא סיפורי אהבה. וזעם".
על מה זעמת?
"על הכל, על הממסד, שנאתי את הקונבנציה, את איך שאנשים נראים, את מה שהם עושים, את ההתנהגות שלהם. את המוזיקה שהקשיבו לה. זה היה מורגש נורא חזק באמריקה, שצריך להיות במסלול הנכון, לעשות את הדבר הנכון, ללמוד בבית הספר הפרטי הנכון, שאחר כך פותח דלת לאוניברסיטה הנכונה שאחר כך פותחת דלת לביג מאני ולחתונה עם האדם הנכון. גדלתי בישראל סוציאליסטית והיה לי מאוד קשה עם זה. גם פה יש קונבנציונליות, אבל לא עברתי את זה כאן, שם הפערים החברתיים נורא קיצוניים. רציתי חיבור לאמנות, להפתיע, לעורר. לא היינו ממש מציקים אבל הייתה לנו נוכחות מעצבנת".
בימים אלה הקהילות שגודר פעילה בהן הן הגן הדו לשוני ביפו, שם לומדת בתה, אלגרה בת ה־4, וקבוצת הפייסבוק "אמהות יפואיות" שהיא מתגאה שהייתה ממייסדותיה. לאחר ההצתה של בית הספר הדו לשוני בירושלים על ידי פעילי להב"ה ב־2014, גודר מספרת, היא חשה חרדה לחיי בתה אלגרה, אבל ההצטרפות לדו לשוני הייתה הרגע שבו היא גם הרגישה "הצלה מהסיטואציה פה. החיים פה כל הזמן מלאים בפעולות איבה. בכל פעם מחדש אני בחרדה ממשהו אחר".
גודר תעלה בסוף השבוע הקרוב (16.9־17.9) בבכורה ישראלית בפסטיבל המחול צוללן את עבודתה האחרונה, "רגש משותף", תוצר של הפרויקט "הפרעה" שגודר השתתפה בו ובמסגרתו שיתפה פעולה עם מדענים המומחים במחלת פרקינסון והעבירה בסטודיו הקבוע שלה ביפו שיעורי מחול לחולים במחלה, המתקיימים עד היום. לדבריה "כמה שהדלת שלי פתוחה להמון אנשים, ביום שבו חולי הפרקינסון נכנסו לסטודיו, בבוקר שבו פתחנו להם את הדלת – קלטתי כמה אני סגורה. מבחינת הגיל של האנשים שנכנסים לכאן, המצב הבריאותי שלהם ובאילו מצבים פיזיים הם נמצאים".
![מתוך "רגש משותף" צילום: תמר לם](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/09/sizes/YG-Common-Emotions-picture-Tamar-Lamm-IMG_0820-2_h_wo_500_281.jpg "מתוך "רגש משותף" צילום: תמר לם")
ב"רגש משותף" סגרה גודר את המתחם האחורי של הבמה בשמיכת בד ענקית שמשתלשלת מהתקרה בסגנון פולק ארט, בעיצובו של גילי אבישר, והרקדנים מפרקים אותה לתלבושות בעלות מראה שבטי (התלבושות הן בעיצובו של אדם קלדרון). הרקדנים נעמדים לעתים קרובות כשומרי סף בצדי השמיכה ומבקשים מאנשים לבוא ולהיכנס למתחם האחורי. הקהל שלא נעתר להזמנה מתחיל לשמוע צחקוקים וצעקות מאחורה. אחרי כמה דקות הרקדנים והקהל יוצאים מהמתחם כשהם אוחזים ידיים, עושים תרגילים גופניים מסוימים, צוחקים או מדברים.
"ידעתי שאני רוצה להזמין אנשים לחלל אחר שבו הם יחוו את הדברים, כי רציתי לייצר הפרדה בין אזור הגירוי ואזור המופע. כמו במדע. מה שאהבתי במדע הוא שלתת מחמאה למישהו משנה לו את הכימיקלים במוח. אנחנו עובדים כל כך קשה במחול בליצור את הדבר שישנה משהו עבור המתבונן, תודעתית וחווייתית, והנה באים ואומרים לך – בואי תצבטי מישהו וזה יקרה".
זו הצעה לא ייצוגית או בימתית.
"נכון, ובו זמנית אני אוהבת פרונטליות ואת ההצעה של התיאטרון כי היא מפרידה מהמציאות ומייצרת זמן מדיטטיבי".
![מתוך "רגש משותף" צילום: גדי דגון](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/09/sizes/Common-Emotions-YGodder-Photo-Gadi-Dagon-3_p_wo_500_281.jpg "מתוך "רגש משותף" צילום: גדי דגון")
בשנים האחרונות שיתוף הקהל כמעט הפך להרגל אצל גודר – דרך ביטול הגבול בין הבמה לקהל, בהופעות סטודיו ובתרגולים גופניים משותפים על הבמה. המוזיקאים שהיא משתפת עמם פעולה מגיעים מתחום הנויז והפרפורמנס, ולהם טווח אינסופי של גישה לסאונד. למשל, המוזיקה ב"רגש משותף" מורכבת משתי סוויטות לתזמורת של גוסטב הולסט, מווריאציה של מעצבת הפסקול תומר דמסקי על יצירה של הולסט, ומקומפוזיציה ל־23 כלי מיתר של ריכרד שטראוס. הדיסוננס בין המוזיקה הקלאסית השמימית לקהל המתרגל גופנית ומתנשף על הבמה יוצר תחושה שהסטודיו הוא גן עדן אוטופיסטי לעינוגים גופניים. זה מבטא שינוי גורף מתחילת הדרך של גודר – את יצירותיה הראשונות היא יצרה דרך עריצות ויזואלית על כל ממד בריקוד, כמעט עד לרמה פלסטית. ההפרדה בין הקהל למופיעים הייתה הרמטית, וגודר הגיעה לרמת שליטה סדיסטית בסובייקטיביות ובמבעים של הרקדנים. לעומת זאת, בשתי העבודות האחרונות שלה, "קליימקס" ו"רגש משותף", שלהן המון במשותף, גודר אף פתחה את הסטודיו שלה לקהל וקיימה חזרות פתוחות בחינם לפני הבכורה. במופע עצמו הקהל משתתף מבחירה.
ויתרת על הפרונטליות ועל הצורך לשלוט על כל פרט ופרט?
"כן. פחות חיפשתי שהרקדנים יהיו פסלים חיים. מצד שני רציתי לאפשר את המבט ולא להפוך אותו כל הזמן לאינטראקציה. המבט דינמי וחי, מאפשר את ההתבוננות, הוא מציע אינטראקציה. הרבה פעמים זה יכול ליפול למקום של הפרובוקציה, אתה מסתכל אליי ואני אליך. רציתי שזה יהיה יותר אני כאן כי אני רוצה ומוכנה שתסתכלי עליי ואני מאפשרת את זה במבט שלי. ב'קליימקס' לכאורה יש לרקדנים ידע שלקהל אין, יש איזו היררכיה, והמטרה הייתה לא כל הזמן לדבר על ההיררכיה הזו, אלא לייצר מקום משותף שבו אני רואה את הפרפורמרים כסוכנים וכמנחים".
"Common Emotions / רגש משותף" במסגרת פסטיבל צוללן, מחסן 2 נמל יפו, שישי־שבת (16.9־17.9), 100 ש"ח
