>> יניב הופמן (כדאי שתעקבו) הוא כוריאוגרף, יוצר מחול חברתי ומייסד "להקת המחול יניב הופמן". הוא חי ופועל בתל אביב עם שלושת ילדיו ואשתו, דורית הופמן, עמה ייסד את ביתה הספר למחול "מחולה". בשבוע הבא (רביעי, 6.5) יעלה באולם אריסון בתל אביב, תחת חסותו של מרכז סוזן דלל, המופע המדובר שיצר הופמן, "Home",והכרטיסים מחכים לכם כאן.

>> מרחב שנושם אמנות ובר שכונתי מתוק ונוסטלגי // העיר של רמי אטר
>> מקום לסנובים של קפה ומקום לנשום בו // העיר של סבטה עזריאל
>> הבר שהתאהבתי בו ושדרה שיש לי בה הכל // העיר של דורון גוברמן

1. השווקים של העיר

הלב הפועם של האקלקטיות, הזרימה, המנעד, הקוסמופוליטיות, איפה שכל הריחות והטעמים נפגשים – לוינסקי, הכרמל, הפשפשים, ואפילו הגינות הציבוריות שחלקן כמו מרכולת שווקים.

2. מרכז סוזן דלל

הבית הפועם של המחול בישראל. מקום בו הגוף מדבר לפני המילים. מקום שגם מציף בי רגשות אמביוולנטיים ומזכיר את המראות שקיבלתי לאורך הקריירה, את הזמנים בהם רציתי לחתוך. מקום של שלווה וגם מתח אמנותי ועסקי עבורי.

3. חוף הים

לבוש מינימלי, גוף, שמש, זיעה, כל מה שאני אוהב… כי זה מקום שבו העיר והאנשים מורידים שכבות, מקדשים את החופש, לצד רחש גלים, מקום של בריחה ושל התמודדות, מקום של חברה וביחד וגם של הרבה לבד. מקום של מחשבות, של חופים משתנים, להתהלך שעות על קו החוף של תל אביב – צפונה, דרומה וחוזר חלילה.

4. כיכר רבין

לב העיר. מקום שמחזיק זיכרון עוצמתי, געגוע לתקופה, געגוע לאיש ואנשים, זיכרון למחדל ישראלי ויהודי נוראי, מקום שהיה לכיכר מלכי ישראל והפך לגלעד לאוזלת יד ופוליטיקה הרסנית. מקום שמזכיר לי את הסרט "לא שם זין" שגם הוא שייך חזק להוויה הישראלית. מקום של שמחה אחרי זכיות באירווזיון וספורט, ומנגד של הפגנות וימי זיכרון ומה לא. כיכר העיר.

5. סמלי האורבניות

מצד אחד שבילי האופניים המטרפים של העיר הזו, מרגשים, מרהיבים, מעצבנים, מלחיצים, ובסוף הם הדרך הכנה והמהירה להרגיש את העיר בלי פילטרים ועל אמת – על כל רבדיה. ומהצד השני קו הרקיע המטורף שנהיה לעיר הזו, שרבים לא אוהבים ואני מתרגש ממנו בכל נימי הגוף. יש נקודה אחת בירידה מרוקח ליד האונ' שבה נגלה קו הרקיע הזה של האיילון בצורה שמפעימה אותי ממש.

6. מוסדות חינוך ותרבות

איפה שנוצרות מחשבות, איפה שנוצרת אמנות, איפה שנרקמות תובנות, תוכניות ועשייה. קומפלקס המבנים של הקאמרי, הבימה, האופרה, מוזיאון תל אביב, בית אריאלה, הסינמטק. מקומות שמייצגים משהו בין סדר להפרת סדר. שני עולמות שמרכיבים אותי נפגשים שם.

מקום לא אהוב בעיר:

אני פחות מתחבר לאזורים שהפכו לעוד שכפול של עצמם. כאלו שהפכו להיות דומים לעוד אחרים, ויותר מדי מסחריים, ובעלי פחות יחוד ואופי. מקומות כמו שרונה, נמל תל אביב, או חלקים מרחוב רוטשילד ואיזורי הבילויים, מקומות שהיה בהם משהו יותר פרוע וחי וכיום הם מרגישים יותר סטריליים, אחידים ובלי חיכוך תל אביבי אופייני.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "ברנינג מן" עם שי אביבי. הסרט משקף את הסרקזם של התקופה הזו – דאגה אין קץ לילדים, והצורך להיות על המשמר כי מי אם לא אנחנו ההורים נשמור על הילדים שלנו במציאות שכזו, לצד הצורך והרצון לדאוג גם לעצמנו ולנפש הסוערת שלנו, לרצות להסיר מחסומים, להתנסות, להתיילד קצת, ולשמור על חיות ואטרקטיביות. להמשיך להרגיש. הסרט מביא חזק את הדיסוננס שבין המוטיבציה הגדולה לשרת את המדינה האהובה, לצד הקושי להרגיש שמקריבים את הילדים שלנו לטובת הדבר הזה. ההתנגשות הבלתי נפסקת בין להיות הורה לבין לחפש ולרצות אסקפיזם וחוסר דאגות. הסרט הנגיש אהבה ודאגה לילדים, הפעם מנקודת מבט גברית, של האבא, וזה נכנס לי ישר ללב כאבא לבן בצבא בתקופה הזו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסדרה החדשה של אדיר מילר, "ריסט". הגיעה לי כל כך מדוייק לזמן הזה – בדיוק חגגתי יומולדת חמישים!!! והסדרה, איך לא, עוסקת בגבר שחוגג חמישים על כל מה שזה מביא איתו – ילדים, הורים, מיניות, שינוי עבודה, התנסויות, סמים, שמירה על בריאות וגוף, יחסים. מי לא שואלים את עצמנו – האם אני חי את החיים שאני באמת רוצה? מי לא היה רוצה לקבל הזדמנות מסויימת לעשות ריסט? הסדרה לא מדברת על הפחד מלמות, אלא על הרצון לחיות בצורה מיטבית, בצורה שלא תתחרט עליה. חזק מאוד לימים האלו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קודם כל אני מקנא במי שיכולים לתרום הרבה ובלי לחשוב פעמיים. איזו זכות ואיזה כיף. מבחינתי, היה נכון ומקסים לחלק את היכולת לעזור ולתרום בין הרבה קטנים שייהנו מזה ולא רק גופים גדולים. אולי לתרום למי שלא יודעים לבקש. לארגונים קטנים, לאנשים שקופים, לאמנים שנשארו בלי במה. לפעמים לאדם הבודד שמבחינתו זה עולם ומלואו. וכמובן איך לא – לתמוך בתרבות. כי תרבות זה מה שמחזיק אותנו אנשים ואנושיים בתוך כל הכאוס.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הייתי מרים לתל אביבי האנונימי שממשיך ליצור, לפתוח עסק קטן, למי שמצליח להחזיק שגרה בתוך כל הטירוף. אלה שלא בכותרות – אלה הם מי שבאמת מחזיקים את הנשמה והלב הפועם של העיר.

מה יהיה?
יהיה קשה יותר, לפני שיהיה קל. יש כאן במקום הזה עומס רגשי, פוליטי וכלכלי שרק מתגבר ומתגבר. החברה הישראלית עוברת שחיקה וגם קיטוב. אז נכון שיש לנו אויבים מרים מבחוץ, אבל המבחן האמיתי הוא מה קורה בינינו. דווקא בגלל זה, יש צורך בתרבות שמצליחה להכיל מורכבות ולא רק לברוח ממנה. מי שיידע להישאר רלוונטי ולא יתנתק מהמציאות – ישרוד ואפילו יתחזק. ובסוף, דווקא מתוך חוסר שלמות – נוצרים דברים הכי מעניינים.

• העיר שלי
• מחול
• שוק הכרמל
• סוזן דלל
• כיכר רבין
• שבילי אופניים

נגה קדם היא מלחינה בת 27 שנולדה וגדלה בחיפה, ומשם המשיכה ללימודים בברקלי ולנסיה. במסגרת לימודיה החלה לעבוד עם המלחין מרק יגר ("מלכת המדבר"), והתמחתה אצל בן טיפוחיו של הנס זימר, קלאוס באדלט. זה אומר שהיא בדיוק בשלב שבו היא מלחינה סרטים על הקו שבין הוליווד לתל אביב, ולמרות שבשלב הזה רובם עוד לא יצאו לאקרנים (למעט הדוקו "מרד בממלכה: סיפור אהבה מפתיע" בנטפליקס), יש הרבה עבודה בדרך, לרבות סרט של טיילר פרי. זמן טוב לזכור את השם.

>> חוף לשחייה לילית וחנות להרגיש בה מכשפה // העיר של אוקסנה פרוב
>> בר שעשוי מחומר של חתיך וספסל שלא מאכזב. העיר של עינת שחק
>> נווה מדבר של יופי והפסל המקסים בעולם // העיר של עינת צרפתי

1. 85/15

פאב הדייטים הנצחי שלי, עם מלא זכרונות טובות גם מכל מיני ישיבות-של-אחרי-הצגה עם חבורות שונות של חברים. משהו בללכת לשם אחרי הצגה במרכז ענב או בית לסין מזכיר לי תחושות התרגשות מהסוג שמגיע בגלל השראה מאומנות חדשה ואנשים מוכשרים ואת התחושה של הזדמנויות חדשות בקצה האצבעות. הסיפוק הזה של אחרי שנגעתי באומנות אמיתית ועכשיו אני חופשייה יותר. זה ממש ייצוג של המשמעות של תל אביב בשבילי – אומנות, אנשים מוכשרים, הזדמנויות, חופש. האוכל גם פשוט מעולה.
מלכי ישראל 15, תל אביב

2. סטודיו

מסעדה. הכי טעים שיש. מקום שמייצג בשבילי רגעים חשובים בחיים, אבל בעיקר אנשים טובים ואוכל כ״כ מספק ומנחם, שגם אחרי שחיפשתי בכל הסיבובים שלי בעולם עוד לא מצאתי משהו שמשתווה לו.
ניסים אלוני 10, תל אביב (צמרת G)

3. כיכר רבין

עוד לפני שהתחילו השיפוצים, כשאני הייתי בתיכון והייתי חזק במסלול של שירה קלאסית בדרכי להיות זמרת אופרה (וממש לפני שהפסקתי את המסלול הזה), הכיכר היה מין נקודת מפגש שאני והחברות הטובות יכולנו להתייחס אליה, בעיקר בין קונצרטים ששרנו בהם לבין שיעורי פיתוח קול אצל המורות הכי טובות. הרגעים שאני זוכרת הכי לטובה מכל זה בסוף הם רגעי הרביצה בכיכר עם השמש על הפנים.

4. צוותא

אחד המקומות הראשיים שבהם התחילה האהבה שלי לתאטרון. בהתחלה לקחו אותנו מטעם מגמת תאטרון, ואחר כך התחלנו ללכת לבד, ומאז ועד היום הלובי שם עושה לי טוב על הלב. וכמובן שגם ההצגות עדיין מעולות!
אבן גבירול 30, תל אביב

5. קפה חמנייה בבזל

מקום מושלם וקסום שנסגר בעקבות התקופה המאתגרת של המלחמה, ב-13.3. השקט והאווירה הנעימה של מתחם בזל בשילוב עם ארוחת הבוקר המושלמת וקפה תל אביבי מדויק. גם כזה עוד לא מצאתי בשום מקום אחר בעולם. איזה באסה שנסגר.

מקום לא אהוב בעיר

ללא כל ספק השיפוצים באמצע הרחוב באבן גבירול, וספציפית חוסר ההתאמה של הסיטואציה לרוכבי אופניים לאורך זמן כ״כ ארוך. אני מאוד בעד פיתוח העיר והרכבת הקלה שמתכננים שם, אבל כשמשהו מתארך לכ״כ הרבה שנים אז הוא כבר לא זמני – הוא כמעט קבוע והוא דורש טיפול – מה רוכב אופניים אמור לעשות שם? השביל – פשוט נגמר. סכנה להולכי רגל!

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
קריאה מבויימת במסגרת ״חברותעשייה", ובכלל הארועים והפעילות של הקבוצה. בהובלה של קטיה ליפובצקי ונועה חדד, פעם בחודש בערך מתכנסת בתל אביב קבוצה של נשים בלבד מתוך ״התעשייה״ – קולנוע תיאטרון וכו׳. משם השם חברות-תעשייה. ממש נחרטה לי בלב ספציפית קריאה חמודה של תסריט מעולה של אחת מחברות הקבוצה (Zoe Karbe). נשות התעשייה – אתן מוזמנות להצטרף!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
״הלביאות מטהראן״. התחלתי לקרוא את הספר הזה עוד לפני המלחמה, סתם כי חיפשתי מה לקרוא אחרי שסיימתי ספר אחר שסחף אותי לחלוטין (״שיעורים בכימיה״) והשאיר לי חור בלב בצורה של דפים עם כריכה. אז אמא שלי המליצה לי על הלביאות מטהראן, ובערך כשהגעתי לאמצע – שזה היסטורית תקופת ההפיכה באיראן ועליית המשטר הנוכחי שאנחנו כ״כ רוצים שיפול – אז התחילה המלחמה.

החלטתי שזה יהיה הספר מקלט שלי, שמתי אותו במקלט, וכל פעם שהיתה אזעקה ישבתי במקלט וקראתי עוד על איך המשטר הנורא הזה עלה לשלטון, בעודו כרגע משגר טילים לכיוון הבית שלי. זה נתן לי המון השראה, כי הגיבורות בספר תמיד נלחמו בשלטון הזה, תמיד נלחמו לחופש, והן מייצגות בשבילי את כל הנשים האיראניות שהכל נלקח מהן ושביחס אליהן מצבנו כרגע עוד ממש בסדר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קודם כל לחיילים במילואים. יש המון עמותות שעושות את זה. ציוד טקטי ואוכל חם איפה שחסר. בנוסף, לחיות בכבוד – ארוחות חמות לניצולי שואה. הסיבה היא פשוט שהזמן מאוד קצר עד שלא יהיה כבר אנשים כאלה לתרום להם, ודווקא בעשור האחרון שעוד יש – זה המצב שהם צריכים לחיות בו, כשהכל סגור וקשה ושומעים פיצוצים מבחוץ ממש כמו שהיו שם אז במלחמת העולם השנייה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הבמאי והתסריטאי טל דוידוביץ׳. טל בשירות מילואים פעיל מה-7.10 ועד עכשיו – מעל 650 ימים – ותוך כדי זה הוא גם כתב וביים את אחד הסרטים הכי יפים מוצלחים ומדויקים שראיתי בתור סרט ביכורים, או בכלל בקולנוע הישראלי. היה לי את המזל ליצור את המוזיקה לסרט שלו. על המוזיקה עבדנו תוך כדי השבועות שלפני ואחרי שנולדה לו בת ראשונה, בין ימי מילואים, ובכל זאת הוא היה מנהיג רך ומבין לצוות שלו, שמוביל דרך השראה והבנה ובלי לחץ, ומביא לתוצאות מעולות בזמנים מעולים. אתם עוד תשמעו עליו!

מה יהיה?
לא יודעת. יהיה מדהים, נעשה כל מה שאפשר בתוך הסיטואציה, נהנה מהחיים שיש לנו.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• ישראלים בחו"ל
• 85/15
• צוותא
• כיכר רבין

לפתוח עסק אוכל בתל אביב זה לא עניין של מה וכך, אבל כשעסק מקומי מצליח להתפרש לסניף שני או שלישי, זו בכלל חגיגה. השבוע ביקרנו בסניפים חדשים של מסעדת האוכל הביתי האהובה שושו שהתרחבה משוק הכרמל, ושל בית הקפה השכונתי איזי קפה, שהגיעו למרכז העיר עם לוקיישנים חדשים שמציעים את מרכולתם לתושבי אזור כיכר רבין בואך קינג ג'ורג'.

ראשית, נתחיל עם ארוחה טובה. אי שם בקיץ 2022, כשעוד היינו תמימים ושמחים (יחסית), שושו נפתח על ידי יוסי פריאנטי, שיצא ממשחקי השף וכבר זכה להצלחה מסוימת עם ישבתח. שושו נפתח כדוכן אוכל קטן ואינטימי, שהיה מיועד להגשת פריקסה עסיסי מימי ילדותו של פריאנטי. שמן רב עבר במחבת מאז, ואת הפריקסה כבר לא מגישים בשושו – אך החליפו אותו תבשילים בנוסח ביתי דוגמת קוסקוס בשרי, עוף וירקות, עראייסים דשנים ושלל כריכים בפרנה. הלקוחות הפכו קבועים, העסק תקתק היטב ובשושו החליטו להתרחב לסניף נוסף בכיכר רבין, בלוקיישן המפורסם של מלכי ישראל 8, שקבר לא מעט עסקים לאורך השנים.

ישפה בן צבי, שהחל כטבח בסניף בשוק הכרמל והפך לשותף בסניף החדש, סיפר לנו בין קבב אחד לשני כי בשושו לא חוששים מהמוג'ו ההיסטורי של הלוקיישן, ושמחים על ההתרחבות. "בשוק יש יותר אווירה של בסטה, דוכן – כאן כבר ממש יש מקומות ישיבה ולא צריך לאכול על הדרך", הוא אומר. "בינתיים אנחנו מאוד שמחים על ההתרחבות, אנשים מכירים אותנו מהשוק ויש פה גם תנועה של לקוחות חדשים שמתעניינים. כרגע זה אותו התפריט אבל בהמשך נוסיף עוד מנות שיותר מתאימות לפורמט של המקום החדש, כמו צ'יפס קישואים, כנפיים ועוד".

ובמרחק של כמה דקות הליכה משם, אם תמשיכו על קינג ג'ורג', תגיעו ללוקיישן בו עמד עד חודש אוקטובר האחרון בית הקפה סטריטס. בעודנו מתמודדים עם האובדן, הלוקיישן המבוקש כבר נחטף ובית הקפה איזי נכנס לאירוע. איזי היא רשת קטנה ומקומית של בתי קפה שהחלה את דרכה בעיר לפני עשור, ועד כה כללה רק שני סניפים – אחד בפלורנטין-הרצל, והשני בארלוזרוב. הוא ידוע בקפה מוצלח, שירות חייכני, תפריט רחב ומחירים נוחים יחסית.

למעשה, זה מרגיש שאיזי מתאים כמו כפפה לחלל החדש, ועל כך מעיד גם עידן ויצמן, אחד מהבעלים: "זה מרגיש טוב, טבעי. כאילו אנחנו כאן כבר תקופה", הוא מספר. "מגיע לכאן קהל שאנחנו מכירים יחד עם קהל תל אביבי מהאזור, ואנחנו שמחים על ההתרחבות ויחד עם זאת עושים מאמץ לשמור על תג מחיר נמוך יחסית. זה לא פשוט, אבל אנחנו מתעקשים על זה בכל הכוח".

בתפריט תמצאו סלט פאטוש שישאף לתפקד כתחליף לסלט שגית האייקוני, כריך עוף קיסר משגע, מנת קארי נפלאה ושלל מאפים ודברים טובים. וחלק מהם תמצאו רק בסניף של קינג ג'ורג, דוגמת סלט קפרזה ופוקאצ'ה סביח, שני דברים שבהחלט מדברים אלינו. אה, ולא פחות חשוב מכך – הוא גם פתוח בשבת. כל מה שנותר זה לבוא עם הלפטופ, להישאר לכל היום ולהיזכר בנוסטלגיה בסטריטס.
שושו כיכר רבין, מלכי ישראל 8, תל אביב. א'-ה' 11:00-23:00, ו' 9:00-15:00
איזי קפה, קינג ג'ורג' 70, תל אביב. א'-ה', 6:30-20:00. יום ו' 6:30-16:00. ש' 7:00-20:00

• אוכלים שותים
• איזי
• כיכר רבין

בר "הכוסית" שבכיכר רבין הגיח בגלגולו הנוכחי לחיינו בתזמון קשוח במיוחד – שבוע לפני המלחמה. מאז עברו בכוסית המדוברת לא מעט ורמוט, ובחודשים האחרונים גם לא מעט קפה, מאז החלו לפתוח את שערי המקום גם בשעות הבוקר. כעת מגיע חידוש נוסף בדמות "הברוש"- נקסט דור חדש שנפתח בחלל הצמוד לכוסית, מקום קטן ואינטימי שמהווה חוויה משלימה לערב בכוסית, ומצד שני גם עומד בפני עצמו.

״אנחנו מתבגרים, ובהתאם לכך פותחים מקומות שמתאימים למה שבא לנו, מקומות שהיינו יוצאים אליהם בעצמנו״, מספר גלעד הרפז, חלק מקבוצת הבעלים יחד עם ענבר קובץ׳. גם אנחנו היינו יוצאים בשמחה בעצמנו לברוש, ולמעשה זה בדיוק מה שעשינו. המקום קרוי על שם חנות לציוד לאופנועים ששכנה בחלל לפני הבר, אך מאז המקום שופץ כהלכה, והפך לחלל קטן ומתוק באווירה ניו יורקית עם בר שיש סקסי, תאורה אפלולית, קצת יותר מתריסר מקומות ישיבה בקומה התחתונה ועוד מספר מקומות בקומה שמעל, שנשארת חשוכה ומסתורית, ובעיקר אידיאלית לכל חבורה קטנה שרוצה לחגוג יחדיו.

התפריט בנתיים מהודק ומצומצם, וסביר שלא יגדל בהרבה, אך תאמינו לנו שלא חסר בו דבר. מלבד יינות לבנים, אדומים ומגוון ורמוט שנעים בטווחי המחירים של 49-58 ש"ח לכוס (או 176-260 ש"ח לבקבוק), תמצאו במקום בסך הכל ארבעה קוקטיילים:"חסמין", הומאז׳ לג׳זמין הידוע עם טוויסט מעושן שכולל אליחמדור, מזקל, פמפל, סוז, כוסברה ואשכוליות (56 ש״ח), "יפה שלי", קוקטייל המבוסס על ורמוט איטלקוס, סודה וקאווה (56 ש״ח), "סייד קאר" שמורכב מהנסי, טריפל סאק ולימון (56 ש״ח) וגם "גאד דאם אמריקן" עם צינאזנו אדום, קמפרי ואסטרה דיאם (52 ש״ח).

בזירת המזון, לאלכוהול משודכים ביסים קטנים ולא יומרניים שעונים בדיוק על הצורך הבסיסי – צלחות קטנות של זיתים, חמוצים או תפוצ'יפס (16 ש"ח לצלוחית), קוביית פוקאצ'ה גבוהה ופריכה (18 ש"ח), צלחת ירקות חתוכים עם גבינת המאירי (38 ש"ח), צלחת סטראטצ'לה, אנשובי וצ'ילי (36 ש"ח), תמנון אסקבץ' (32 ש"ח), שרימפ רול (31 ש"ח) ואפילו אויסטר (28 ש"ח).

"חיכינו תקופה שהחלל הצמוד יתפנה, כי רצינו ליצור חוויה משלימה ואינטימית יותר", מספרת ירדן גולדנברג, שמנהלת גם את הברוש וגם את הכוסית."המטרה שלנו היא לבנות כאן בר כמו של פעם, מקום שאפשר להתיישב בו לבד אפילו, ולדבר עם הברמן. הוא מתאים ברוחו לכוסית ולוייב הספרדי, אך הדגש פה הוא על האלכוהול, ועל חווית השתייה". אז אל תשאירו את הברוש לבדו, ובואו לתפוס ראש.
ברוש,מלכי ישראל 5, תל אביב. א'-ש', מ-19:00 עד אחרון הלקוחות

• אוכלים שותים
• הכוסית
• ברים בתל אביב
• כיכר רבין

>> איתי לב בדיוק חזר לעיר אחרי חודשיים אינטנסיביים בצפון, שבמהלכם צילם סרט חדש. לב, במקרה שהחמצתם, הוא קולנוען עצמאי שכותב, מפיק ומביים סרטים למעלה מ-30 שנה – בערך אותו פרק זמן שבו הוא חי בתל אביב. סרט הבכורה שלו מ-2002, "חמש דקות בהליכה", זכה בפרס הבמאי המבטיח בפסטיבל ירושלים והפך לקאלט מקומי. בסופ"ש הבא (28.11) יוקרן בסינמטק סרטה התיעודי של מיטל גל, "השוט האחרון", שעוקב אחר הפקת הסרט ההוא ומתעד את תל אביב של תחילת המילניום.אתם רוצים לראות את זה. פרטים וכרטיסים כאן

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> תשוקה קולינרית על הבר וקצת ירוק בעיניים // העיר של נועה צפריר

1. סינמטק תל אביב

יידע כל קולנוען ישראלי שפסגת התהילה שלו תהיה בסינמטק ברחוב קטנטן. זה שלנו, זה תל-אביבי, פה זה לא אמריקה. "חמש דקות בהליכה" הוקרן בסינמטק במשך חצי שנה ומאז יש לי מקום חם בלב לפיני, שאחראי על התוכנייה האיכותית כבר למעלה מ-20 שנה. אשתו יהודית ז"ל עיצבה את הפוסטר היפה של הסרט.

2. אוניברסיטת תל אביב

אני חושב שהייתי הסטודנט היחיד שישן בחדר עריכה שהיה בגודל מטר על מטר. כשלמדתי לערוך הבנתי שאני יכול לבלות שם את הלילות. גיליתי שם משפחה. היה לנו מחזור מדהים בבית ספר לקולנוע – אסף סודרי, עודד רסקין, אמיר בן סירה, רני סער, כולם עבדו איתי ב"חמש דקות בהליכה". הייתה אז תחרותיות בריאה ושיתוף פעולה מקסים.

3. כיכר רבין // בר השופטים

פעם ניסיתי לשכנע את יוסי מדמוני שאנחנו צריכים להרים יוזמה שבכיכר רבין יהיה שעון גדול על גג העירייה שיראה לכולם את רוח הזמן. זה מקום טוב לראות בו מה השעה, אפילו ברמה המטאפיזית, איפה אנחנו עכשיו בעולם, ולזכור את הכיכר על כל רגעיה. צילמנו שם הרבה סצנות מ"חמש דקות בהליכה", כולל את סצנת הירייה בשרון אלכסנדר, ואחר כך הלכנו לחגוג בבר השופטים את המילניום. אני אסיר תודה לעד לבעלים של השופטים, דרור פקטור, שנתן לי לצלם אצלו את הסרט במשך כמה שנים.

4. הקנטינה

ג'ו מרסיאנו, הבעלים של הקנטינה, חברי הטוב, אמר לי פעם שהוא אוהב קולנוע ושהוא רואה שאני עובד קשה ושאם אני פעם רעב אני מוזמן לבוא לאכול, ומאז אני בן בית שם כבר 20 שנה. כשהזמן דוחק זה תמיד הצלה שיש לך בית, והקנטינה זה המקום הכי משפחתי וביתי שיש לי בעיר.
רוטשילד 71 תל אביב

5. המשרד שלי ביצחק שדה

המשרד שלי זה האינקובטור של היצירה שלי. מקום שאני נלחם כדי להחזיק. הוא ממוקם בלב המוסכים של יצחק שדה – המקום קשוח ולפעמים רועש, אבל ברגע שאני סוגר את הדלת, אני בעולם שהוא כולו שלי. אני תמיד שמח שאנשים שאני אוהב באים לבקר. צילמתי במשרד הזה לא מעט סצנות לסרט שלי "החיים אחרי לאון" שצפוי לצאת במהלך 2026, ואני מצלם בו עכשיו סצנות גם לסרט שאני עובד עליו בימים אלה, "ילד כאפות" או "פינג פונג", נחליט כבר בהמשך.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אני לא אוהב כל מקום שיש בו התקהלויות, יש לי חשש מהן. אני אוהב את המקומות השקטים, ככה שכשהעיר קצת עמוסה זה אולי טוב לעיר אבל לא לי. אולי זה קשור לזה שבגיל 4 הלכתי לאיבוד בבימת יום העצמאות והייתי תקוע בקהל עד שהגעתי לבמה וקראו לאמא שלי במגהפון.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של אוהד קוסקי באזור. אוהד הוא מהמוזיקאים מהמוכשרים בישראל וחבר טוב שלי. בקורונה הקמנו להקת קאברים בשם THE BILLS וניסינו לפלס דרך לעוד מדיום. אוהד אירח אותי בעולם שלו, אני תופפתי גרוע ושרתי מכל הלב. אני מקווה שהשירים שלו יגיעו לכל בנאדם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כשהבנתי שלא יגייסו אותי בגלל גילי המתקדם הלכתי ללמד כיתות ז'-ח' ברופין. כששמעתי את הילדים שרים הבנתי איזה כוח יש למוזיקה לייצר מסגרת רגשית להתבטא בה, גם אם השירים לא תמיד קולעים לטעם המוזיקלי שלי. הילדים נתנו לי הרבה כוח ותקווה בעצם זה שהם הצליחו לשים את הפחד בצד ולהבין את גודל השעה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ההיסטוריה עוד תתייחס להתגייסות האזרחית שהייתה לנו מאז ה-7.10. הכוח האזרחי כאן עצום. אז בין אם זה סיוע לפוסט טראומטיים, שזה אחוז גבוה מהאוכלוסייה פה, ובין אם זה אחים לנשק. לכל גוף כזה שאני רואה בו אלטרואיזם מוחלט ורצון להציל את המדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יהודית רביץ. אישה שכשהיא הולכת ברחובות תל אביב היא עושה את העיר יפה יותר. כל שיר שלה נוגע במקום אחר, בזמן אחר. הקול שלה מרגש כל פעם מחדש.

מה יהיה?
הדרך ארוכה מאוד, או שהיא תיגמר עוד שעה. כולנו הבנו שהעולם עלה על איזשהו מסלול נטול שליטה. ככל שאתה מסתכל למעלה אתה מבין שהקודקוד של העולם קצת יצא מאיזון. יש ג'וקר שעומד כרגע בראש העולם, ואנחנו צריכים כל אחד לדבוק בעשייה היומיומית שלו ולחכות עד שהסדר ישוב על כנו ונרגיש יותר בטוחים בעולם הזה. שיהיה בו יותר היגיון ויותר מוסר ושיהיה יותר קל להיות ישראלי גם ברמה הכלכלית הפשוטה, לשרוד את היום, וגם ברמה המוסרית, להאמין שאנחנו בדרך להיות מקום שפוי ואולי יום אחד להיות אור לגויים.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• סינמטק תל אביב
• כיכר רבין
• השופטים
• אוניברסיטת תל אביב
• קנטינה