• Facebook
• Twitter
• Email

במשמרת האחרונה שלו בסניף רמת החייל של מסעדת מזנון הטיח ג' בלקוח פיתת כבדי עוף נוטפת טחינה. שנה רצופה של מיאוס מעליזות מלאכותית, שהצטבר עד שכבר היה מתוח כחצ'קון לבן וגדוש, התפוצצה ברגע אחד של אובדן עשתונות. "היה פיק צהריים מהגיהינום, והקהל של רמת החייל זה הקהל הכי קשה", הוא מספר. "הייתי צ'קר, הבן אדם שאחראי על ההוצאה של המנות. בגלל העומס היה לקוח שחיכה יחסית הרבה זמן לפיתה שלו. הוא ישב עליי, על הבר, ועם כל פיתה שיוצאת הייתי צריך להסביר לו שלא מדובר בפיתה שלו. כשהגיעה הפיתה הבאתי לו אותה קצת בתקיפות ונפלה ממנה חתיכה של כבד. הוא החזיר לי אותה, דרש פיתה חדשה וקילל אותי. בתקופה הזאת כבר הייתי די עצבני, והיה לי קשה להיות שמח באוטומט. כל העצבים שהייתי אוכל על לקוחות התנקזו לרגע הזה, וזרקתי עליו את הפיתה. הוא התחיל לקלל את החיים שלי, והמנהל הרגיע אותו בטענה שכבר פוטרתי. המשמרת המשיכה כרגיל, לא היה ממש זמן לעצור".

עוד קהילות סודיות שמתחבאות בתל אביב:
שבע כתות רוחניות שפועלות מתחת לאף שלכם
פחד וניצול בצפון העיר: הצצה לחיים בכת תל אביבית
כת הכותנה: חיתולי הבד משתלטים על העיר

ההצגה, אם כך, חייבת להימשך, ועבור לקוחות המזנון המקום אמור לשמש בפועל כהצגה, להיות מעין מרחב אלטרנטיבי שבו כל אחד רשאי להיות מה שהוא רוצה. זו לא פרשנות מרחיקת לכת, אלא חלק מהעקרונות שנוסחו על ידי שחר סגל עצמו (שותפו העסקי של אייל שני ובמאי פרסומות) במדריך לעובד של קבוצת החבר'ה הטובים, הכוללת גם את הסלון, התדר והרומנו. "כל שאיפתנו וכל הסיבה שלמענה אנו פועלים היא כדי לטעת באנשים תחושה של קסם", נכתב במדריך. "מסעדה היא תיאטרון שיש בו במה שמעניקה אשליה שמעצימה באמצעים כנים ואמיתיים את חוויית העונג של החיים ומעניקה להם קסם. קסם חייב במה: אל הבמה עולים וממנה יורדים. הבמה היא לא החיים. היא מגנה על עושה הקסם, הוא לא יכול למות כי… זה הקסם".

חלק מהעובדים שעמם דיברנו מעולם לא נחשפו לספרון עצמו או בחרו לא לקרוא בו. אחרים כינו אותו "התנ"ך". כך או כך, במזנון ההיררכיה עובדת מאליה, ובדומה לכתות משגשגות רוח המפקד שורה על החברים בלי שיהיה צורך בנקיטת צעדים ממשיים (למען הסר ספק, אנחנו לא באמת חושבים שעובדי המזנון חברים בכת).

קוסם ותיק מסניף המלך ג'ורג' מספר: "הדבר האחרון שחשבתי זה שאעבוד במזנון, עם כל האנשים המקפצים האלה. זה היה נראה לי מרתיע קצת, אבל עם הזמן זה הגיע. זה תהליך שבאמת טמון במשהו שנמצא במקום – לא חייבים להגיד לך להשתטות, אבל אם יביאו לך תוף מרים והרבה צ'ייסרים זה מה שיקרה. חוץ מזה, כמו בתורות שעוברות מאב לבן, יכול להיות שהעובדים הוותיקים גורמים לעובדים החדשים להתנהג בצורה הזאת".

"בכללי לא אומרים לך יותר מדי", הוא ממשיך. "אבל הגישה היא לזכור שמדובר ביחסים בין בני אדם לפני יחסים של נותן שירות ולקוח ולקחת את זה לכיוון כזה, להבין שאתה חלק מחוויה של בן אדם. הצורה הטובה לעשות את זה היא להיות כן ואמיתי. גם כשאנחנו שמחים לכל אורך המשמרת, וגם כשנגמרות מנות או כשקורים כל מיני בלת"מים. תמיד אנחנו מספרים ללקוחות מה שקורה בתקווה שהם יבינו, ולא בהכרח מנסים להתחנף אליהם".

"מעולם לא התחברתי לתנ"ך, אבל המסרים עוברים גם ככה בצורות אחרות", מספרת אפי, עובדת בעלת ותק של שנה וחצי ברמת החייל. "חלק גדול ממה שכתוב שם הוא איך מכינים את האוכל, כדי שגם מי שמגיש אותו יידע בדיוק מה התהליך. פעם אייל שני הגיע לסניף להרכיב מנה חדשה, קרא לי והתחיל להגיד לי מאיפה מגיע כל אחד מהרכיבים: תפוחי האדמה מרצועת עזה, החסה מהחקלאי שלנו בצפון וכו'. בכלל, בהתחלה אייל לא רצה שיהיו תפריטים וכיוון לזה שכל ברמן יספר ללקוחות הכל על המנות. התפריטים שקיימים כיום הם פשרה, אבל המטרה היא עדיין ליצור אינטראקציה".

כפיים! אני רובוט!

העקרונות של סגל מונחלים מטה באורח עקיף גם באמצעות "שיחות הקסם" (שם נרדף לישיבת צוות) המתקיימות מעת לעת בסניפים ומועברות על ידי המנהלים, לעתים בנוכחות אייל שני ("הוא רוצה שתעביר את המנה בדרך שלו, בדרך מעניינת"). "ההנהלה קוראת לזה 'שיחת קסם', והמטרה שלה היא להכווין אותנו למה נכון ומה לא נכון", מספר ג'. "מה שנכון הוא לעשות הרבה רעש, הרבה כיף, ולהיכנס למשמרת כאילו אתה שחקן שעולה על במה. בגלל זה ישנו הקטע שמישהו לוקח הזמנה ושואלים אותו לא 'איך קוראים לך' אלא 'איך היית רוצה שנקרא לך היום'. מבחינתם מי שבא למזנון יכול להיות מה שהוא רוצה".

"מה שמשרישים לנו בישיבות זה שהמזנון הוא במה, ושאנחנו לא מביאים אוכל ולא שירות אלא חוויה", אפי מוסיפה, "אם במוזיקה, בצעקות או בריקודים, ואנחנו רוקדים שם די הרבה. יש שפה של המזנון, והיא בכלל לא כתובה או מנוסחת. זה לא רק להגיד 'פרח' למי שבא ומבקש 'כרובית'. אם אנחנו רוצים לנגן שיר שלא מופיע בפלייליסט הקבוע, חשוב שהוא יהיה בשפה של המזנון, וברור למה הכוונה. כשאנחנו מחפשים עובדים אנחנו מחפשים אנשים משוגעים".

מאז הקמת הסניף הראשון של מזנון באבן גבירול בחורף 2011, הרשת נתפסת כמובלעת מסתורית הפועלת מלב העיר אך עוטה על עצמה מאפיינים ברורים של כת: יש לה מנהיגים רוחניים (סגל ושני), ז'רגון ייחודי ("קסם", "לבן", "סיפוק עמוק לפנים"), עקרונות המנוסחים בכתבים העוברים מיד ליד (מדריך החבר'ה הטובים), וחשוב מכל – קבוצה של מאמינים אדוקים הרוקדים בסניפים כבובות מריונטה לצלילי מוזיקה מזרחית רועשת, מחלקים מחמאות ללקוחות כמפעילים בבר מצווה פריפריאלית ("איזה כיף לך, גיא! תמחאו כפיים לגיא!") ושמחים באופן מוקצן, מלאכותי ומעושה, עד כי לפעמים נראה שמתחת לעור ולעצמות נגלה בכל אחד לוח מתכתי המופעל בשלט רחוק.

במרוצת השנים שלחה הקבוצה זרועות גם לפריז ולווינה (ובקרוב לניו יורק), ועל פי עובדת לשעבר בסניף הצרפתי היא מקיימת שם את אותם הטקסים בדיוק, מחינגות של צ'ייסרים בעיצומן של משמרות ועד שרפת עלי מרווה. את עלי המרווה, אגב, שורפים בכל סניף בתחילת יום העבודה כדי לטהר את החלל מרוחות רעות. "לפעמים גם באמצע משמרת, כשהווייב נהיה כועס ויש הרבה צעקות, מנהל המטבח אומר שנראה לו שזה זמן טוב לשרוף מרווה", מוסיפה אפי, "לי באופן אישי זה עוזר. משהו בריח גורם לי להירגע ולהיכנס לווייב".

לא כל אחד, כמובן, יכול להתקבל למזנון. הליך גיוס העובדים שואב יותר השראה ממחלקות כוח האדם של חברות הייטק נחשקות מאשר מדוכני הפיתות השכנים. "הגעתי לריאיון ומנהל הסניף שאל אותי כמה שאלות בסיסיות, כמו בן כמה אני ומה עשיתי לפני זה", מפרט ג'. "השאלה האחרונה הייתה 'אם הייתי חיה, איזו חיה הייתי'. הוא היה רציני לגמרי, והרגשתי שהוא מנסה לבחון את מהירות התגובה שלי. עניתי קיפוד. הוא שאל אותי למה קיפוד, אז אמרתי שאני אוהב קיפודים. הוא חייך ואמר 'מעולה, אתה מתחיל בשבוע הבא'".

להשאיר את המטענים בבית

וכמו בכל ארגון בעל מאפיינים של כת, יש גם נפגעים. חלקם יסגירו סימני מצוקה בעת הגשת הפיתה, יחרגו ממילות הקוד או ייתפסו על חם ברגע אינסטינקטיבי של חלימה בהקיץ. חלקם התפכחו ועזבו את הקבוצה בכוחות עצמם. ג', המסוגל גם היום לדקלם את התיאורים שהיה מאלתר למנות ("סיפוק עמוק לפנים בשלוש דרגות של רטט"), מצא עצמו עצבני יותר עם הזמן, והציפייה לשמוח כל העת עמדה ביחס שלילי למצב הרוח מחוץ לשעות העבודה. "הייתי יוצא משם סחוט מנטלית. זה קשה להיות שמח בצורה הזו ארבע פעמים בשבוע. בגלל זה רוב האנשים עוזבים בטווח השנה, פלוס מינוס, אלא אם כן הם מתקדמים למשהו אחר בחברה. ערק אני לא מסוגל לשתות יותר, ובטח שלא לשמוע מוזיקה מזרחית. במיוחד את 'מלכת השושנים' של עדן בן זקן, שהיה חזק בפלייליסט. אבל עד השלב הזה זו הייתה העבודה הכי כיפית שהייתה לי".

"היו אומרים לנו שאם אנחנו באים מבואסים לעבודה צריך לשים את הכל בצד ולעלות למשמרת כדי לתת שואו. לא רק שאין הגבלה לסיבובי הצ'ייסרים, אלא כל יוזמה כזאת נתפסת כמבורכת. כל מי שלא היה בווייב הזה לא שרד הרבה זמן בעבודה. לא כי פיטרו אותם, אלא כי הם פשוט הבינו שהם לא מתאימים ועזבו על דעת עצמם".

"כשאני במזנון אני מאמצת פרסונה אחרת ממה שיש לי בחיים", אומרת אפי. "היא הרבה יותר חברותית ומקפידה להתבדח הרבה. אם לא הייתי מייצרת את ההפרדה לא הייתי שורדת כל כך הרבה זמן בעבודה. אחרי הכל העבודה במזנון היא סופר אינטנסיבית, בין שזה מתבטא ברעש או בזה שאתה מדבר עם אנשים נון סטופ. זאת הסיבה שהמשמרות קצרות יחסית ונעות בין ארבע לשש שעות. באופן אישי זו הסיבה שאני מרבה לקחת הרבה ימי חופש סתם, באמצע השבוע, כי קשה מאוד להיות שם הרבה זמן ברציפות".

לא קורה לפעמים שהפרסונה נשברת? שלקוח באמת עולה לך על העצבים?

"בשנה וחצי שעברו היו אולי ארבע או חמש תקריות כאלה. בדרך כלל באתי עם מטען נפשי מהבית, וזה מה שהביא למצב שבו לא יכולתי להחזיק יותר. אני לא בן אדם שצועק, אז אני פשוט הולכת, מבקשת מעובד אחר לנסות לדבר איתו והולכת אחורה למחסן".

דוקטרינת הקסם

למרות הקשיים לא קשה למצוא עובדים הבטוחים באווירה המכושפת שהמקום משרה על העובדים והלקוחות. "לא קורה הרבה שאני מגיע לעבודה מבואס, אבל אם אני צריך להקים את עצמי אני אצליח", מודה העובד הוותיק מסניף המלך ג'ורג'. "זה גם חלק מהתפקיד, וגם אתה לא ממש יכול להיות מבואס שם. כשאתה במשמרת, עם הצ'ייסרים והאווירה, אני מרגיש שמשהו חי. אולי בבישולים, ברמה הכי בסיסית, יש משהו מחיה ומשמח. ברוב המסעדות לא שמחים כמונו, אז יש בזה משהו מעניין".

"החיים קורים סביבך כל הזמן ולא תמיד מגיעים למשמרת שמחים", מוסיפה בהקשר הזה א', עובדת לשעבר בסניף רמת החייל. "אבל אתה יכול לקחת את זה לקיצון של לשים הכל בצד ולהתחבר לאנרגיות שיש במקום הזה. לרוב זה מצליח. האנשים שעובדים במשמרת מרימים אותך, שמים מוזיקה טובה, עושים כמה צ'ייסרים וזה מתאחה. כן, בשלב מסוים זה באמת יכול להתיש. עבדתי שם קרוב לשנתיים וזה כבר לא היה כיף כמו בהתחלה, אבל במובן הזה אין שוני מכל מקום עבודה אחר".

מובן כי התעלולים השיווקיים מאפשרים לסגל ושני לשקלל את דוקטרינת הקסם במחירי המנות. המנוע העומד מאחורי תת התרבות הזו, המבעבעת היטב בקרב עובדים בהווה ובעבר (רובם בעלי זיקה לתרבות סקייטרית, משום מה),כלכלי מעיקרו – וסגל, מלך בימוי הפרסומות, הוא בדיוק האיש לזהות את הפוטנציאל. שני עשה זאת כבר עם הפרסונה הטלוויזיונית המהודקת, שרבים מעובדי המזנון מעריכים בכנות, אך לא תמיד ללא ביקורת.

"זה נכון שיש דברים הזויים", מסכמת א'. "הספר הזוי. עצם קיומו הוא הזוי. אבל זו הדרך שלהם להציג עבודת מלצרות וברמון בצורה מגניבה וכיפית יותר, כי באמת יש בה את הערך המוסף של להשתכר ולהשתטות. הם קוראים לזה קוסמים, מצדי שיקראו לזה מכשפים. זו הדרך שלהם לייחד את המקום מכל שאר המקומות, להגדיר את השיגעון הזה, שבו כל אחד עובד יכול לעשות את הפאן שלך בדרך שלו, לשחק עם הלקוחות איך שהוא רוצה, או ההגשה המוזרה בלי סכו"ם וצלחות. הם יודעים שהם עוף מוזר ומנסים להכניס את עצמם ככה לשוק. אף אחד לא חי בסרט שהוא הולך להוגוורטס בשנה הבאה. זה הכל שמות חמודים של ילדים שרוצים לייפות מושגים כמו 'משמרת ערב' ו'משמרת בוקר'".

• אוכלים שותים
• המזנון של אייל שני
• כרובית
• שחר סגל
• אייל שני
• המזנון
• הכתות הסודיות של תל אביב
• חדשות האוכל
• אוכל רחוב

• Facebook
• Twitter
• Email

אולי זה הצביון החילוני ואף נוטה לאתיאיזם של תל אביב, אולי זו הבדידות הקיומית אל מול מטריאליזם בלתי ניתן לעצירה, אולי זה שעמום בורגני שיצא מכלל שליטה. כך או כך – כמעט 20 שנה אחרי פרוץ שיגעון הניו אייג' רוחניות על כל סוגיה היא מוצר מבוקש בעיר. לא בכדי תל אביב מלאה במרכזי קבלה, קהילות ליהדות מתחדשת, יוגה עם טוויסט בודהיסטי, מדיטציה, זן, מטפלים, מתקשרות, קוראים בקפה, הילריות, מומחים לריברסינג ומה לא. עיר ללא הפסקה שמחפשת הפסקה, מנוחה, ערך מוסף.

עוד קהילות סודיות שמתחבאות בתל אביב:
שבע כתות רוחניות שפועלות מתחת לאף שלכם
עובדי המזנון של אייל שני חושפים את כל הסודות
כת הכותנה: חיתולי הבד משתלטים על העיר

אם נדמה שלכולם יש חבר או חברה שחוו טראומה כזו או אחרת ששלחה אותם עמוק לחיפוש רוחני אינטנסיבי – בכרכור, בהודו או בדרום אמריקה – הרי מתברר שכרבע מן הכתות (או "קבוצות בעלות מאפייני כת", כפי שנאמר בז'רגון זהיר משפטית) מצאו להן בית בתל אביב. מתוך 15 אלף ישראלים הפעילים בכתות, כ־30 אחוזים – קצת פחות מ־5,000 איש – נמצאים בלב גוש דן. משמעות הדבר היא שאחד מתוך כ־80 תל אביבים חבר בכת, ואלו רק המקרים המדווחים.

בישראל אין הגדרה משפטית למהי כת ולמי נחשב לנפגע כת. בשנת 2011 הקים יצחק הרצוג, אז שר הרווחה, צוות משרדי כדי לגבש קריטריונים לבחינת התופעה. הצעת חוק לטיפול בכתות פוגעניות שהגישה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס (אז ישראל ביתנו) והועברה במליאה בקריאה טרומית נמצאת כיום בהכנה בוועדת חוקה, חוק ומשפט לקריאה ראשונה, "כצעד ראשון בגיבוש מדיניות כוללת לשם התמודדות עם התופעה על כל מורכבותה".

אחד הגורמים למורכבות התופעה היא העובדה שאף אחד לא קם ואומר "היום אני מצטרף לכת". "כניסה לכת היא סוג של תאונה. האדם נכנס, מבחינתו, לקבוצה טיפולית או רוחנית", מספרת רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז לנפגעי כתות. היא גם מציינת שלרוב לא מדובר בחוליות החלשות של החברה, אלא באנשים אינטליגנטיים משכבה סוציו־אקונומית בינונית ומעלה שמחפשים משמעות ומשמעות יתר. "הם מחפשים תשובות ושם הם גם מקבלים אותן. משהו בפרופיל האישיותי שלהם הוא תלותי, לצד מוכנות להתמסר כדי להגיע לעולם טוב יותר, בצד חולשה פנימית שקיימת באותו הרגע: מצוקה רגשית, אחרי גירושים, אחרי צבא. כשהם פוגשים דמות חזקה וכוחנית של מנהיג, של גורו – נוצרת התאונה".

העדויות שמגיעות אל המרכז – שהוא למעשה הגוף האקטיבי היחיד בישראל לטיפול בנושא – הן קשות. ילדים שניתקו קשר עם הוריהם, הורים שניתקו קשר עם ילדיהם, שעבוד כלכלי (עד כדי העברת כל ממונם לידי מנהיג הקבוצה), שעבוד פיזי וגם ניצול מיני. לעתים זה מסתיים בהתאבדות.

"כשהם עוזבים הם במצבים קשים מאוד, דיכאוניים, לפעמים פסיכוטיים או אובדניים. לפעמים זה כבר מאוחר מדי. לפני זמן מה הגיעו אלינו הורים שבתם הייתה חברה בכת והתאבדה לאחר שסירבה לקחת, בהשפעת הכת, את הכדורים הפסיכיאטריים שלה".

לגור עם הגורו

עינת (38) חשבה שהיא מצטרפת לקבוצת מדיטציה רגילה. היא הייתה אז בת 26, סטודנטית בחוג למזרח אסיה באחת האוניברסיטאות בארץ. רעיונות על בודהיזם ואמונות אחרות מהמזרח קסמו לה. "הייתי בן אדם ממוצע לגמרי, אכלתי פיצה עם חברים והלכתי לים, אולי לא אהבתי כל כך לצאת מהבית", היא מספרת. היא נענתה למודעה על קבוצת מדיטציה שהופצה במעונות האוניברסיטה. "הגיעו שתי בנות שבאו עם כריות ונרות, הדליקו קטורת, עשו אווירה. התרגול היה חוויה מדהימה, ראיתי המון דברים בעיני רוחי ומשם להגיע כל שבוע לא נראה כמו מאמץ גדול".

בסוף שנת הלימודים היא גילתה שלקבוצה יש מעגל נוסף, פנימי יותר. "במפגשים היו כמעט אפס דיבורים. לא איך הולך התרגול, לא שום דבר. מנהיג הכת יזם את זה באופן פעיל, כדי שלא נגלוש לדיבורי סרק ולרכילות". בדיעבד היא הבינה שגם שתי הבנות מהאוניברסיטה תכננו מלכתחילה לגייס דווקא למעגל הזה. "זה היה תרגיל שלהם, לגייס זה תמיד הקטע שלהם. כל עוד מישהו לא מתעניין יותר מדי, לא חופר יותר מדי, הוא נשאר בפעילות השולית, אבל אני התקרבתי פנימה, למעגל של הוותיקים". מפה לשם היא התחילה לבוא למפגשים בביתו של מנהיג הקבוצה (שהתפרקה מאז), בצפון תל אביב. "מה שאני זוכרת זה מפגשים שהתחילו בשמונה־תשע בערב ונגמרו בשתיים־שלוש בלילה. אחרי זמן מה הם הזמינו אותי לארוחת בוקר בבית של הגורו בשעה פסיכית, שש בבוקר בערך. הוא יצא מהבית, הוביל אותי למעלית ועלינו עוד קומה, שם פתחו לנו את הדלת אנשים מהקבוצה שישבו בסדר מופתי וחיכו. רוב האנשים אולי היו מופתעים, נגנבים מהסוד הזה", היא אומרת.

עליה זה עבד. היא עברה להתגורר בביתו של אותו גורו למשך שלוש השנים הבאות עד שאזרה את האומץ והכוחות הנפשיים לעזוב. "לאחר שהכת של גואל רצון קיבלה כזאת חשיפה, נוצר לאנשים בראש דגם כזה של כת – גבר אחד והרבה נשים", אומרת שרון דוני, עובדת סוציאלית קלינית במרכז לנפגעי כתות. "אבל כתות יכולות להגיע בלבוש דתי, קבליסטי, אפילו פוליטי. הבעיה היא לא האמונות, הבעיה היא התוספות של המנהיג. בחיפוש כשלעצמו אין שום דבר רע, אבל ככל שאדם שברירי ופגיע יותר, ככה הוא חשוף יותר לסכנה. אם יש לו ידע מקדים ברוח, בתיאולוגיה, אם הוא ביקורתי – יש פחות סיכוי לטלטל את הנשמה שלו ולהפוך אותה על הראש, אבל זה תמיד אפשרי. ככל שהגורו והקבוצה מתוחכמים יותר, כך הם חזקים יותר ביכולת שלהם לשאוב אנשים פנימה".

המנגנון הפסיכולוגי

במשך שנים נושא הכתות היה זניח בישראל, הפרינג' של הפרינג', מקסימום חומר לכתבת טלוויזיה עסיסית עם פסקול מסתורי. הנושא טופל לראשונה ברצינות ב־1987 כאשר יצא דוח תעסה גלזר (חברת כנסת מהליכוד שכיהנה בכנסת העשירית ובכנסת ה־ 11). הדוח לא הוביל לפעולות מעשיות אבל הציף את הנושא, אך למרות דיווחים פנימיים מארגונים כגון הסיינטולוגיה והתנועה הבינלאומית למען תודעת קרישנה, אף אחד לא ידע איך באמת לאכול את העדויות על מנהיגי כת כריזמטיים שניחנו ביכולות יוצאות דופן. בישראל רגילים לדבר על השבי המצרי, פחות על השבי המחשבתי.

"'כתות' זו לא מילה שמקובלת במחקר, אלה קבוצות דתיות, כמו שהיו לאורך כל ההיסטוריה, כמו הבעש"ט וחסידיו. ככה מתייחסים לקבוצה דתית שלא מתכתבת עם הנורמה", מסביר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה בחוג למדע הדתות באוניברסיטת תל אביב. "אבל נגיד חסידות חב"ד זה בסדר, כת זו מילה עם קונוטציה ערכית מסוימת".

בשנים האחרונות, לנוכח ריבוי המקרים, חלה התעוררות מסוימת בתחום. משרד הרווחה הקים יחידה שמטפלת בנושא באופן ספציפי ומכשירה במיוחד עובדים סוציאליים, והיום זו כבר לא מחלקת ה"תיקים באפלה" של משרד הרווחה. בזמן האחרון נפתחה קבוצה מיוחדת לנשים שנפגעו מכתות. "מדובר באנשים שמיטב השנים הטובות שלהם בוזבזו על מישהו שפגע בהם וניצל אותם", אומרת ליכטנשטיין. "גם אם זה לא הגיע לניצול מיני, זה תמיד יהיה מלווה בפוסט טראומה ובצורך בטיפול פסיכולוגי".

"יש ניצול כספי, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא ששובים אותך, שובים את המחויבות שלך", נזכרת עינת. "אתה סומך עליהם, אתה מדבר איתם בלב פתוח. הגורו בקבוצה התבסס על חומרים של אושו אבל לקח אותם צעד אחד קדימה והכניס פנימה רעיונות שלו, את הטירוף שלו. היה משטר חמור מאוד בבית. בהתחלה חסכו ממני את החלק הזה. כולם קמו מוקדם בבוקר להכין ארוחת בוקר, וכל יום היה תורן שהיה אחראי לשרת את האדון ולדאוג לבית: להביא את המכונית לתיקון, ללכת לשוק, כל המשאבים היו נרתמים לטובת הבית. אין לך שום החלטה, שום מושג, שום מילה על כלום. הגורו קובע מה תאכל, מתי תישן ומה תעשה".

אותו גורו הגדיר את עינת כ"פתיינית". תלמידים אחרים קיבלו תגיות מעליבות אחרות, והוא ידע להכות בנקודות החלשות ולתעל אותן – בטח כשהתלמידים היו במצב פסיכולוגי רגיש לאחר מדיטציה ממושכת.

"המתיקות של הימים הראשונים מחלחלת אליך, ואחר כך אתה נכנס למשבר יחד עם האחרים. מולו, אבל עדיין יחד איתו. הוא מייצר את המשבר וגם מרגיע אותו".

אז מה המנגנון שמופעל כאן? פרסיקו טוען שמדובר בסך הכל בפסיכולוגיה ולא מקבל שום טענות על "שבי מחשבתי". "המחקר לא מכיר בשום שליטה תודעתית ובהיפנוזה. כל אלו נשללו. אנחנו יודעים שאנשים נכנסים ויוצאים מקבוצות כאלה כל הזמן, ועובדה שכתות תמיד מפעילות כלים כמו ביון, לחץ חברתי וכריזמה של המנהיג. יש ניצול חולשות, יש הפחדות, איומים. זה קיים בכל מערכת יחסים אנושית, ובקבוצות כאלה זה פשוט ישים יותר". לליכטנשטיין יש נקודת מבט מעט שונה על הדברים. "האם יש דבר כזה, מיינד קונטרול? אם נפרק את זה, כולנו הרי נתונים לשבי מחשבתי כזה או אחר ברגע כזה או אחר. בחיי החברה שלנו, בחינוך, בפרסומות. פשוט בקבוצות האלה זה הרבה יותר אינטנסיבי ומלווה באיומים, בחרדות ובזדון. החרדה הקיומית גורמת לאנשים האלה לעשות הכל בלי לחשוב. באותו הרגע הם מאמינים בזה ובטוחים שזה נכון. בכל הכתות בהכרח יש אלמנט של איום".

אז מה הציל את עינת מהשבי שלה? מה שהדליק את הפתיל היה פרסום של כתבה בעיתון על אותה הקבוצה שבה היא הייתה חברה. "כשקראתי את הכתבה, נבהלתי ממש", היא נזכרת. "הייתי לבד ונשבעתי בלב שלי שזה לא יקרה, שאני לא אקפוץ מחלון. אחר כך עבר עוד זמן. עשינו דברים, הרחבנו תודעה, שכחתי מהכתבה, ואז היה רצף של בקרים שבהם הגורו נטפל לאחת המשתתפות, למישהי שממש אהבתי, למישהי שהגיעה לה שיטפחו אותה ולא שיורידו אותה. אז ידעתי שאני הבאה בתור. ראיתי שזה בא אליי וידעתי שלי לא יהיה כוח להתמודד. ירדתי למטה וביקשתי מאימא שלי שתבוא לקחת אותי. הם התקשרו, ניסו לשכנע אותי לחזור, אבל לא חזרתי. אני הלכתי, אבל יש אנשים שגרו שם אפילו 20 שנה. זה שרט אותם כל כך שלא נותרה להם דרך חזרה".

• תל אביב
• רוחניות
• הכתות הסודיות של תל אביב
• רחל ליכטנשטיין
• גורו
• גואל רצון
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אחר צהריים בגינת המשחקים המגודרת שבמתחם נגה. שתי אימהות צעירות ולבושות היטב מנהלות שיחה מסתורית בז'רגון שכולל מונחים כמו "שטוחים", "פרה־פולד" ו"הכל כלול". לא היו לי שום סיכוי לדעת שנושא השיחה שלהן הוא חיתולי בד רב פעמיים אם שתיים מחברותיי לא היו שייכות לכת האקסקלוסיבית שבה קקי ומכונת כביסה מתחככים זה בזה כמו טראמפ ופוטין.

עוד קהילות סודיות שמתחבאות בתל אביב:
שבע כתות רוחניות שפועלות מתחת לאף שלכם
עובדי המזנון של אייל שני חושפים את כל הסודות
פחד וניצול בצפון העיר: הצצה לחיים בכת תל אביבית

גם אם עדיין לא מדובר במיינסטרים, התופעה כבר לא לגמרי אזוטרית. נכון להיום יש לפחות ארבע קבוצות פייסבוק ישראליות שמוקדשות לנושא: "סודות חיתולי הבד", "חיתולי בד למתחילים", "חיתולי בד בכיף" ו"חיתולי בד – קנייה מכירה והחלפה" (כן, גם של משומשים). בקבוצה הראשונה והגדולה ביותר יש כמעט 5,000 חברות ובאחרות נעים המספרים בין מאות לאלפים. כולן קבוצות סגורות השומרות על פרטיותן בקנאות.

על פי ה"ניו יורק טיימס", הצמיחה הגדולה של פלח השוק הזה החלה בסוף שנות ה־90, עם התבססות האינטרנט. הורים שעדיין דבקו בחיתולי בד למרות כניסתם של החיתולים הרב פעמיים לשוק בשנות ה־60־70 (ובשנות ה־80 בישראל) נפגשו ברשת ויצרו קהילת צרכנים נישתית שנשבעה למזער את הנזק לסביבה ושילדיה ייהנו מעור ישבן לא מגורה. רבים מההורים האלה טענו שילדיהם הצליחו לשלוט בצרכים שלהם בגיל מוקדם יותר מילדים שחותלו בחיתולים חד פעמיים. מה שמוביל לשאלה, אם כל זה באמת נכון, למה לא כולם עומדים בתור כדי להצטרף לכת הכותנה?

ראשית, ישנה הסוגיה הברורה: לא כולם בנויים להתמודדות יום יומית ובלתי אמצעית עם קקי – בייחוד בתקופה שבה השינה מעטה, ההורמונים גואים והזמן יקר. נוסף על כך, גם הטענות על הנזק האקולוגי שנגרם מחיתולים חד פעמיים מאותגרות על ידי יותר ויותר מחקרים שגורסים ששימוש בחיתולי בד גובה מחיר לא פחות נמוך מהסביבה: כמויות המים והסבון הגדולות שנדרשות כדי לנקות אותם, פליטת הפחמן הדו חמצני שמתרחשת בתהליך הניקוי ואפילו גידול הכותנה שמשמשת לייצורם ונחשבת כיום לאחד התהליכים ההרסניים ביותר לכדור הארץ – כל אלה יכולים להרתיע את כל מי ששוקל ברצינות מעבר לגרסת הבטא של החיתול.

אולם, ייתכן שהסיבה המרתיעה מכל היא דווקא הסטיגמה שדבקה בהורים שמשתמשים בחיתולי בד: ניאו־היפים פריבילגים עם יותר מדי זמן פנוי. הסטריאוטיפ הזה מצטייר בבירור בדבריה של ג', אם לפעוטה ממרכז העיר שביקשה לא להיחשף מחשש להתנכלות. "בגדול אני לא שופטת את מי שיש לה כוח להעביר את חופשת הלידה שלה בהרתחות ובכביסות", היא אומרת, "אבל הבעיה היא שלרוב זה הולך יד ביד עם לא לחסן את הילדים נגד חצבת ולצעוק על אחרות שהן לא מיניקות".

טענות נוספות עלו בוויכוח סוער בנושא שהתנהל בשנה שעברה מעל דפיו של ה"וושינגטון פוסט", כשהעיתונאית אמילי באדג'ר טענה שאף שאלה שמשתמשים בחיתולי בד אוהבים לחשוב שמדובר בפתרון חסכוני, הם אינם לוקחים בחשבון גורמים שהופכים את האופציה לבלתי נגישה עבור משפחות מעוטות יכולת. במלים אחרות, ניאו־היפים פריבילגים עם בעיית אמפתיה. "חיתולי בד דורשים השקעה ראשונית לא מבוטלת שלעתים נמצאת מחוץ להישג ידן של משפחות רבות", כתבה באדג'ר והוסיפה כי ניקיון חיתולי הבד דורש גם לא מעט זמן, וכי "אנשים מניחים בקלות רבה מדי שבעלי הכנסה נמוכה יכולים לפצות על הכסף שאין להם בזמן". לכל אלה מצטרפת העובדה שיש משפחות שפשוט לא יכולות להרשות לעצמן לרכוש מכונת כביסה – מכשיר הכרחי לחיתולי הבד.

בסופו של דבר, כדי להיות חב"דניק (הורה שדוגל בחיתול בד) צריך להיות אמיד ועמיד. אמיד כי זה סיפור יקר, ועמיד כי הקשר שלך עם הקקי עתיד להיות קצת פחות זריז ומנוכר.

להיות הורים היפסטרים: מהדאחקה עד סכנת חיים

1. מוצץ עם שפם

זהו, עשיתם את זה. בתום תשעה חודשי המתנה, התנזרות מסמים ומאלכוהול וקורס יוגה עוברית חזרתם הביתה מהמרכז ללידה טבעית עם התינוק החדש. ומה תעשו עכשיו? תקנו מוצץ שמחובר לשפם מפלסטיק, כמובן. כי אין כמו לנצל את חוסר המודעות של התינוק שלכם כדי להעביר דאחקה על הגב שלו.

2. צעצועים מתכלים מקמח תפוחי אדמה

כשמדברים על "קמח תפוחי אדמה", רוב בני האדם חושבים על פסח או על יאנוש קורצ'אק. לעומת זאת, יש בעלי חזון – ובעיקר ממון – שמעדיפים לקנות צעצועים שמיוצרים מחומר הגלם הזה. הם אולי נראים כמו חברים של צ'אקי, אבל מי שיקנה אותם יקבל בחינם גם את הזכות לומר לכולנו "אמרתי לכם" כשנטבע בצעצועי הסטוק הרעילים והחיתולים החד פעמיים שלנו.

3. לא לחסן את הילדים

בשנת 2011 התגלה כי המחקר שטען שחיסון ילדים נקשר באוטיזם הוא למעשה תרמית ענקית שכבר גרמה לנזק בריאותי שלא ניתן לאמוד. ועדיין, אף שהוכח שעורך המחקר זייף את הנתונים של כל 12 המשתתפים בו, יש לא מעט הורים שמתעקשים להאמין לו ונמנעים מחיסון הילדים שלהם. במקרה הזה נוכל אנחנו לומר "אמרנו לכם" כשמגפת צרעת תכה בתל אביב והאיברים שלנו ינשרו.

• הכתות הסודיות של תל אביב
• חיתולי בד
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

סיינטולוגיה

להתנקות מחייזרים במקום לקחת כדורים

"תרבות ללא אי שפיות, ללא פושעים וללא מלחמה, שבה בעלי היכולת יכולים לשגשג ולאנשים הגונים יכולות להיות זכויות, ושבה האדם חופשי לצמוח לעבר פסגות גבוהות יותר. אלו הם יעדי הסיינטולוגיה". נשמע מושלם, לא? זהו הציטוט של מייסד כנסיית הסיינטולוגיה ל' רון האברד, בעברו סופר מדע בדיוני, שמתנוסס באתר הבית הישראלי של הארגון. הסיינטולוגיה החלה לפעול בישראל בשנות ה־70 (שני עשורים לאחר שהאברד האמריקאי פרסם את "דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש") והמרכז הגדול ביותר שלה בישראל נמצא בשדרות ירושלים שביפו.

לפי המייסד האברד מקור הצרות של בני האדם הם חייזרים שהגיעו לכדור הארץ לפני 75 מיליון שנה ומאז נשמותיהם אינן מרפות מאיתנו. לפיכך הסיינטולוגיה מתנגדת בכל תוקף לטיפול פסיכולוגי ולכדורים פסיכיאטריים ומציעה שיטות טיפול מוזרות יותר ופחות, שהמוכרת בהן היא אודיטינג, שאמורה לנקות את הנפש משאריות החייזרים (ויש גם אי־מטר – מכשיר לגילוי מטענים חשמליים שמעידים על טראומות עבר). הסיינטולוגיה הכתה שורשים בישראל באמצעות תת ארגונים אשר לא מזוהים באופן מובהק עם הסיינטולוגיה, אך כן מפיצים את רעיונותיה ומנסים לחדור אל תחומי חיים שונים, בהם חינוך, ייעוץ עסקי ובריאות הנפש. הפעילות הבולטת ביותר היא זו של הארגונים המתנגדים לכדורים פסיכיאטריים, ובהם עמותת מגן לזכויות אנוש.

עוד קהילות סודיות שמתחבאות בתל אביב:
עובדי המזנון של אייל שני חושפים את כל הסודות
פחד וניצול בצפון העיר: הצצה לחיים בכת תל אביבית
כת הכותנה: חיתולי הבד משתלטים על העיר

בשנים האחרונות – בזכות תחקירים, סכסוכים פנימיים וסרטים תיעודיים – נחשפו פרטים רבים על הסיינטולוגיה, המנגנון הכלכלי שלה והקשיים שעוברים חברים שמנסים לצאת ממנה. בסרט "הסיינטולוגיה וכלא האמונה" למשל, מתוארים השפלות, חרמות, ניצול כספי והשתלטות מוחלטת על חייהם של החברים, כולל ניתוק קשר בכפייה עם כל מי שמוגדר "מדכא". בישראל הצטברו עדויות על אנשים שבחרו לעזוב את הארגון המרכזי בעקבות טענות כאלה, חלק מהם פורשים לדרך סיינטולוגית עצמאית.

התנועה הראלית

משובטים חובבי מין וארץ הקודש

סיפורי התנ"ך ושיבוט בני אדם, פגישה עם האלוהים וסקס עם חייזרים – אלה הרעיונות העומדים בבסיס האמונה של התנועה הראלית, אשר חבריה טוענים שהם בכלל אתיאיסטים. הכל התחיל בצרפת ב־1973 בקרבת הר הגעש פוי דה לסולס. נהג מרוצים בשם וורילהון טוען שבזמן שנסע במכוניתו הופיעה לפניו חללית, וזה היה המפגש הראשון שלו עם גזע חייזרים קדום שיצר את המין האנושי. אלו נקראים בשם אלוה (אלוהים הוא צורת הריבוי), ובתרגום חופשי לשפתם – אלה הבאים מן השמים. האלוהים הזמינו את וורילהון אל החללית ושם קראו איתו בתנ"ך תוך שהם מפרשים בפניו את סודות הבריאה ומעניקים פרשנות חדשה למה שבאמת קרה שם – פיצוצים אטומיים ושיבוט המין האנושי מ־DNA חייזרי. החייזרים סיפרו לוורילהון שהוא האחרון בשרשרת הנביאים והעניקו לו את השם ראל (שליח) ומשימה להכין את כדור הארץ לבואם המחודש של החייזרים ולעזור למין האנושי לממש את הפוטנציאל הגלום בו.

הראלים תומכים בין השאר בשיבוט בני אדם כאמצעי להשגת חיי אלמוות, ובתחילת שנות ה־2000 טענו שהצליחו לשבט תינוקת אנושית במכון קלונאייד שהקימו בקנדה. בתנועה טוענים שמאז הצליחו לשבט עוד אנשים ושחלקם נמצאים בישראל, שבה גם פועלת נציגות של כמה מאות חברים. המפגשים מתקיימים אחת לחודש בתל אביב ובתנועה ממליצים לקרוא את הספר "האמת על אלוהים: תכנון תבוני – מסר מהיוצרים" לפני ההגעה.

לפני כעשר שנים זכו לפרסום כאשר הכריזו על כנס האורגזמה הגדול שאמור היה להתקיים במרכז הארץ ולבסוף בוטל עקב לחצים. בשלב זה ראוי לציין שהם גם תומכים במין חופשי כנדבך חשוב בהתפתחות האדם – כולל מין עם חייזרים. בקשת הראלים להקים בישראל את אתר הנחיתה לשובם של האלוהים נדחתה שוב ושוב על ידי הממשלות.

סילקן טייגר

השכל הבלתי מותנה ושבעת הדיסייפלים

בשנות ה־90 החל לעשות לעצמו שם בחוגי הניו אייג' בישראל אדם מסתורי שכינה את עצמו "נמר המשי" (סילקן טייגר). הוא פרסם הגיגים רוחניים באתר אינטרנט בשם "הצב המהיר" ומיתג את עצמו כ"אדם חופשי" וכ"שכל בלתי מותנה", וכן העיד על עצמו כי הוא בעל סגולה שתודעתו נמצאת מחוץ לזמן ולכן הוא מסוגל לראות את כל אפשרויות הבחירה בכל רגע נתון. הקהילה הסגורה שבראשה עומד האיש הזה נודעה לימים ככת סילקן טייגר.

אנשים שהצטרפו לקבוצה ועזבו אותה העידו על מנהיג שהבטיח להם "אבולוציה של המיינד" ועל כת בעלת מבנה היררכי. לפי המרכז לנפגעי כתות מתחת למנהיג יש שבעה דיסייפלים, המוכרים בסביבתם כיועצים, יודעי דבר ובעלי סוד. הם מהווים גם את שער הכניסה לקבוצה, הפועלת בבתיהם של המאמינים במרכז הארץ. יוצאי הכת מספרים כי השיטה היא של חבר מביא חבר: לאחר שאדם מגיע לפגישה אישית עם הדיסייפלים, שחלקם מורים ליוגה ומטפלים מסוגים שונים, הם יספרו לו (אם קנה את אמונם) בשלב מסוים על "הקבוצה".

במרכז לנפגעי כתות אומרים כי לפי עדויות העוזבים ההרגשה היא שהצלחת להיכנס למועדון אקסקלוסיבי ביותר, מעין קבוצה אלטרואיסטית שעוסקת בפלאי הקיום. המפגשים הקבוצתיים (שעליהם נגבה תשלום) מלווים בארוחות גורמה, באלכוהול ובטקסי היטהרות. בין השאר טוענים כי הטייגר אוסר על תלמידיו לקיים יחסי מין, ללדת ולהתחתן ללא רשות, אולם לו מותר לקיים יחסי מין עם תלמידותיו שבתמורה זוכות "לעלייה בסולם הרוחני". המניפולציה המינית מלווה גם בהשפלות מילוליות והתעמרות רגשית עד כדי מצב של ערעור "העצמי" של האדם. בני משפחות של חברי הקבוצה סיפרו לגל"צ כי לעתים התלמידים משתעבדים כלכלית למאסטר עד כדי כך שהם מעבירים לידיו בתים, ירושות, ולמעשה כל דבר שיבקש מהם. חברה לשעבר בכת סיפרה לפני כשנתיים בגל"צ: "המאסטר יכול להגיד לו תכין לי קפה, כל מיני דברים. הוא יכול להגיד לו תעביר לי את כספי הירושה שקיבלת, ועושים את זה. כל הרכוש כולל הבן אדם עצמו, הנפש, עובר למאסטר".

סידהא יוגה

יוגה, חוקן וחתיכה מהמשכורת

ב־2012 מת הגורו איתמר אורן, לשעבר יחיאל בדיחי, אשר היה מוכר למאמיניו בשם סייג' נאראדה, אולם הקבוצה שהקים עדיין פעילה ומנהלת אותה אחת מתלמידותיו הוותיקות. תלמידיו של אורן האמינו כי הוא זכה באנרגיה אלוהית ייחודית והוא מרעיף אותה עליהם. חמש שנים לאחר מותו הרצאות המבוא והפעילות של הקבוצה עדיין מתקיימות כבכל יום חמישי ברחוב תוצרת הארץ 17. אורן, שהיה לטענתו ד"ר לנטורופתיה, פיתח שיטת "טיהור" אגרסיבית למאמיניו בשם "קולוניק הידרותרפיה", שבבסיסה דיאטות מיצים, צומות וחוקנים. כבכל מרכז רוחני של דתות המזרח מתרגלים כאן מדיטציה ושירת מנטרות, אך אם הרגשת כי אתה מגלה את האור דרך הסידהא יוגה מוטל עליך גם להפריש עשירית ממשכורתך. לטובת הכלל כמובן.

תמונתו של אורן, הגורו, נעלמה אמנם מאתר האינטרנט של הקבוצה, אך באתר עדיין מצוין שעמותת סידהא יוגה הוקמה על ידי המורה הרוחני סייג' נאראדה ש"מלמד ומעניק חסד ועוזר לכל אדם". מאמינים שעזבו את הקבוצה סיפרו על שבי מחשבתי שחדר לכל אורחות החיים ועל פולחן אישיות: המאמינים הקימו מקדשים בבתיהם, שרו שירי הלל לגורו, הסתובבו עם תמונתו בארנק והתייעצו עמו בכל נושא – מזוגיות עד איזו מכונית לקנות. אנשים דיווחו על ניתוק מבני זוג ומבני משפחה שמפריעים לדרכם הרוחנית בשל העיקרון שתלמידי הסידהא המוארים זוכים להשפעת האור מהגורו האלוהי, והלא מאמינים אינם זוכים בשפע הטוב. בסידהא שמים דגש על נטישת הזהות הישנה ואימוץ שם חדש התואם את רוח הקבוצה.

צעיר שהצליח לעזוב את הקבוצה סיפר לפני כמה שנים למוסף "הארץ" עד כמה השפיעה המסירות לגורו על המאמינים: "החברה שלי התמסרה לגמרי, אבל אני הייתי בעייתי מבחינתם: ישבתי מאחור, שאלתי שאלות, הייתי מסויג. הם לא ראו את זה בעין יפה. השיטה הכי טובה לשרוף את הקארמה השלילית הייתה לדעתם במתן שירות למרכז: לנקות או להפעיל את המזנון. היו כאלו שעבדו בבית של אורן בגני תקווה – גיננו, בישלו, ניקו. אני הגעתי מוקדם ושמרתי לגורו מקום חניה".

המשיח מתל אביב

משיח עם תקציב פרסום עצום

מתברר שהמשיח חי בתל אביב ושמו דוד גולדנר, או דוד סגל, או דוד מקפיאל. מה שבטוח שהוא דוד, בנו של משיח בן דוד. ייתכן מאוד שנתקלתם בכרוזים בצבעי שחור־לבן המפרסמים את משיחיותו בצירוף של מספר טלפון נייד המופיעים לפעמים בתל אביב, פרסומות ברדיו או בעיתון, או באנשים הצועקים ברחבי העיר: "משיח בן דוד כבר כאן". יש לו אפילו אתר אינטרנט שבו הוא נותן פרשנות משיחית לנושאים אקטואליים.

בעברו היה דוד מהנדס בכיר ברפאל, עד שגילה את חוכמת הקבלה והתוודע למשיחיותו. לקבוצה שלו הוא קורא "קולו של משיח", והוא מצליח למשוך בעיקר אנשים מרקע דתי וחרדי. מרכז פעילותו של המשיח הוא בתל אביב, אך הוא גם צץ באזורים אחרים בארץ, ובמרכז לנפגעי כתות יש עדויות על אנשים שנפלו ברשתו של משיח הטוענים לשעבוד טוטאלי, הקדשת כל החסכונות והמשכורת לפרסומים על אודות משיחיותו (מדובר בסכומים לא מבוטלים) וכן התנתקות מבני המשפחה כאשר הוא שומע משמים כי המשפחה מפריעה לביאתו של משיח.

נכון להיום אתר האינטרנט שלו מעודכן לסוף יוני, וסביבו התקבצה קבוצת מאמינים המקדישה את חייה ואת מיטב כספה לגילויו של משיח גולדנר ולפרסומים על ביאתו. אחד המאמינים לשעבר סיפר לפני כמה שנים כי העביר למשיח 100 אלף ש"ח וכי גולדנר משכנע את מאמיניו כי בקרוב – עם ביאת המשיח – ייסגרו הבנקים בכל מקרה.

מדיטציה טרנסצנדנטלית

מהביטלס עד דיוויד לינץ'

מי לא היה רוצה ללמוד לעוף? זו אחת ההבטחות הניתנות למתרגלי המדיטציה הטרנסצנדנטלית, שהשלוחה שלה בארץ מוכרת בשם "המכון הישראלי למדע האינטליגנציה היצירתית", אולם התעופה אינה הבעיה העיקרית שלה. במרכז מתרגלים טכניקה מדיטטיבית שפותחה על ידי מהרישי מהש יוגי, ומאז קנתה לה מיליוני מאמינים ברחבי העולם וגם רבים בישראל (ההתעניינות של הביטלס במהרישי תרמה רבות לפופולריות שלו).

אף על פי שהמדיטציה אינה מזיקה בפני עצמה ורבים יעידו שהיא מפיגה מתחים ומשפרת את הבריאות הכללית, הקבוצה הדוגלת במדיטציה טרנסצנדנטלית ספגה במהלך השנים האשמות כי היא מסתירה את היותה דת וכן נטען כי נאמני המהרישי משכנעים אנשים להירשם לקורסים יקרים מאוד ומבטיחים למאמינים רווחה כלכלית בצד רווחה נפשית.

המבקשים להרחיב בתרגול יגיעו בסופו של דבר לתוכנית הסידהים האינטנסיבית, שבה יתרגלו שעות ארוכות של מדיטציה וישננו כתבים כדי להגיע לתעופה היוגית המובטחת. ככל שאדם מבקש ללמוד עוד, כך הוא ישלם יותר. עם קשר לכך או בלי, המדיטציה הטרנסצנדנטלית מזוהה בשנים האחרונות עם סלבריטאים כגון דיוויד לינץ' ועם בכירים בסיליקון ואלי שיכולים להרשות לעצמם לשלם. המהרישי מהש יוגי מת ב־ 2008, כשהאימפריה שבנה שווה מיליארדי דולרים. בישראל עולים לימודי המדיטציה הטרנסצנדנטלית 3,000 ש"ח כמעט.

עמותת בני ברוך – "קבלה לעם"

תנועה דתית עם חיבה לתביעות

עמותת בני ברוך נוסדה על ידי ד"ר מיכאל לייטמן והיא מבוססת על רעיונותיו של המקובל הרב אשלג, הלוא הוא בעל הסולם. ההערכה היא כי זו תנועה דתית המונה עשרות אלפים בישראל ועוד רבים ברחבי העולם. התלמידים האדוקים משתתפים בשיעורי קבלה ליליים עם לייטמן במרכז שבפתח תקווה. הדחיפות של פעילות התנועה – שפתוחה גם ללא יהודים – נובעת מהאמונה שאנו נמצאים כעת בדור האחרון שלפני הגאולה, והלימוד המעמיק של כל אחד הוא חלק ממה שיוביל למהפכה הרצויה.

שי בן טל, חוקר מאוניברסיטת בן גוריון שחקר את הקבוצה בשנים האחרונות, הסביר באחד ממאמריו: "על פי בני ברוך, הקבלה היא היורשת הטבעית של המדע. המדע המסורתי הגיע לקץ דרכו, והגיעה העת ששיטה מדעית אחרת תתפוס את מקומו על במת ההיסטוריה ותוליך את האנושות לשלב האחרון בהתקדמות".

מאמצי התנועה להפיץ את הקבלה נושאים פרי ויש לה גם חסידים ידוענים, אבל יותר מכל היא ידועה בתביעות שהגישו נגד מי שטענו כי היא בעלת מאפיינים של כת. ב־2013 הגישה העמותה תביעת ענק נגד אהרון אפלבאום בגלל מכתב תלונה שהגיש לפקידים וגורמים מקצועיים אחרי שגילה שעמותת בת של בני ברוך בשם "לגדול בכיף" נכנסה למערכת החינוך הכללית בבית ספר בטבעון. בעקבות הפרשה התפרסם תחקיר ב"ידיעות אחרונות" אשר גולל סיפורים של עדים לטובתו של אפלבאום, שלדבריהם היו חברים בקבוצה ונפגעו. חלקם טענו כי החברים מפרישים עשירית ממשכורתם לעמותה. בני ברוך הכחישו את הטענות ואף הציגו רשימת עדויות סותרות.

• הבועה
• דתות
• הכתות הסודיות של תל אביב
• הביטלס
• סיינטולוגיה
• קבלה
• רוחניות
• יוגה
• תל אביב
• המשיח
• עירוני