Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
זה כמעט מצחיק לדבר בימים האלה על נושא שלא מלקק את פצעי המלחמה. זו שהייתה בעזה, שאף אחד לא רוצה לקרוא לה מלחמה, כי אם יקראו לה ככה מישהו בממשלה יצטרך חלילה לקחת אחריות, וזה ממש לא מתאים עכשיו. אבל אם כבר התחלנו לעסוק במלחמה, בואו נדבר על אחת שבוערת לנו כבר כמה זמן בדם, ואפילו מצליחה להרתיח אותו כל פעם מחדש: כן, זו שמשותפת להיפסטרים ולסחיות, לגייז ולסטרייטים, לדודות המעוטרות בפס אדום בשיער מרמת אביב ולפזורי המוהוק משפירא – המלחמה על חילוניותה של תל אביב.
הוויכוח המעייף הזה ניטש כבר תקופה: ניסיונות השתלטות של גרעינים תורניים על שכונות בעיר, תחבורה ציבורית בשבת, ועכשיו הסוגיה הלוהטת בחסות שר הפנים גדעון סער, שהחליט שהמרכולים בעיר יהיו סגורים בשבת. הוא סייג את האיוולת הזאת בכך שהם יהיו פתוחים במרכזי הקניות, כלומר מתחם התחנה, מתחם נמל תל אביב ומתחם נמל יפו. הצעד שנקט סער איננו מקרי ולא מתרחש בחלל ריק. אך במחול השדים שלו בדרך להתקוטטות עם ביבי הוא שוכח את מאות אלפי תושבי תל אביב החופשיים.
תל אביב היא עיר חילונית. יש בה רוב חילוני שחי אורחות חיים חופשיים, ויתרה מכך – חי בשלום ובנחת עם תושבי העיר הדתיים והחרדים. עובר אורח שיעבור בציר שינקין־אחד העם יופתע לראות בלב לבו של הרובע הזה המוני חרדים בינינו שחיים באין מפריע, וחילונים שנוכחותם של אלה לא משנה את סדרי חייהם כלל. בישראל הטעונה כפקעת עצבים זה מצג נדיר וטוב למראה. אבל יש מי שהחליט שהסטטוס קוו הזה, ששומר על תל אביב כצוק איתן של שפיות תרבותית, ליברלית, פלורליסטית, הוא טוב מכדי להמשיך ולהתקיים. שר הפנים, שכבר אמר שהוא “רואה בשמירת השבת הגשמה של אחד הערכים החשובים ביותר ליהדות" – לא מבין שהציבור החופשי בתל אביב וגם מחוץ לה לא הולך לתת לזה לקרות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חשבתם שתל אביב היא מעוז החילוניות בישראל? שגדעון סער מערער על הצביון הליברלי המובהק של העיר? תחשבו שוב. בשקט בשקט נפתחו בשנים האחרונות המון בתי מדרש חדשים בעיר, והצטרפו למוסדות ותיקים יותר שקיימים כאן כבר משנות ה־90. יש בהם, כמובן, כאלה המיועדים לדתיים, אבל רובם דווקא מיועדים לחילונים שרוצים, איך אומרים בדוסית, להתחמם קצת באורה של תורה, או, השם ישמור, "להתחזק".
בשוק תחרותי כמו בשוק תחרותי, כל מקום תופס נישה קצת אחרת. בין הבולטים שבהם נמצאים "קולות" הוותיק, בית מדרש המגדיר את עצמו פלורליסטי ומביא בשעריו כ־500 תלמידים בכל מחזור, רובם בורגנים בעלי חסך בג'ואיש טרדישן. עוד מוסד ותיק ומצליח הוא הישיבה החילונית "בינה" הצמודה לתחנה המרכזית, שהוקמה על ידי אנשי חינוך מהתנועה הקיבוצית כדי לחבר את הצעירים החילונים למסורת היהודית. היום "בינה" מפעילה גם מכינה קדם צבאית. שני בתי מדרש אחרים שנמצאים ממש בלב העיר הם "ממעל ממש" שבקינג ג'ורג' ו"שורשים" ששוכן בפיארברג ונוטה יותר לכיוון ההוליסטי, עם שיעורים של שיטת ימימה ויוגה יהודית לגברים, מה שזה לא אומר.
בתי מדרש מקוריים אחרים הם "מרו"ם", שמכונה "בית מדרש אורבני", ואנשיו בוחרים להעמיד במוקד הפעילות בו סוגיות הקשורות דווקא לחיים במרחב העירוני ובאופן ספציפי יותר – לחיים בתל אביב. בית מדרש אחר בשם "רני ושמחי" נפתח ממש לאחרונה ברחוב אבולעפיה בדרום תל אביב, אחרי שלצורך הקמתו גויסו יותר מ־60,000 ש"ח בהדסטארט. המקום הוקם על ידי עדי (סולי) לוי־איתן, מדריכה לשיטת ימימה ומרצה במכון הטכנולוגי בחולון, והוא מוגדר כבית מדרש חברתי לנשות השכונה.
עוד מוסדות שניתן למנות הם "בית תפילה ישראלי" בנמל, שבו נערכות קבלות שבת בהשתתפות מאות אנשים, "בית חדש למדרש" החסידי, שפועל ברמת אביב ומתפקד יותר כמרכז החזרה בתשובה, בית המדרש הדתי־לאומי לנשים "אמונה" בצפון הישן, "מדרשת אביב" התורנית לנשים שבשכונת נחלת יצחק, "אלול" שפועל בבית דניאל על גדות הירקון, "הילל" שבבית התפוצות, בית המדרש המתקדם "עין פרת" בבוגרשוב, ויש עוד לא מעט מוסדות כאלה, שהיריעה פשוט קצרה מלהכיל. תמיד יהיה לנו טיב טעם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הגבול הדק: למה עוזי וייל מתנגד לפתיחת המכולות בשבת?
"אם כל עיר תוכל להכריז על עצמה כאוטוריטה לשינוי חוקי מדינה, אז פתאום בבני ברק יקבעו שנשים לא יכולות ללכת על המדרכות, ואז מה תגיד?". עוזי וייל, דתי בלי כיפה אם לא ידעתם, תופס צד במאבק המרכולים
לא כולם יודעים זאת, אבל עוזי וייל חובש "כיפה שקופה". זאת אומרת, הוא שומר זה שנים על אורח חיים דתי, אבל לא עוטה על עצמו שום סממן חיצוני שמסגיר זאת. בוויכוח בין בעלי המכולות לרשתות המזון הגדולות, או בין סער לחולדאי, הוא לגמרי לוקח את הצד של הראשונים, אבל בלי שום קשר לדת. "בכלל לא מדובר כאן בבעיה דתית", הוא מבהיר, "אלא בבעיה סוציאליסטית לחלוטין. מדובר בחופש של בעלי המכולות הקטנות לנוח יום אחד בשבוע. זה ממש לא קשור לשבת, מבחינתי שאנשים יאכלו חזיר. גם בתור בן אדם דתי נראה לי מגוחך לכפות על אנשים אורח חיים כלשהו".
לטענת וייל מדובר כאן בהתנגשות ברורה בין שני ערכים. "המאבק הזה לא התחיל מאנשי דת, הוא התחיל מבעלי מכולות שדפקו אותם, ודפקו אותם בלי להתנצל אפילו. יש שחיקה ביכולת של האדם הפשוט לפתוח כאן עסק ולהתפרנס ממנו, ועל זה אני חושב שצריך להילחם, ומאבק המכולות הוא חלק מזה. כולם כאן רוצים קפה בחמישה ש"ח ושהכל יהיה פתוח 24 שעות ביממה, אבל הצד השני זה חברה של עבדים. בעבר המספרות היו סגורות בימי שני וחנויות היו סגורות בין שתיים לארבע, וזה לא הפריע לי. פעם משכו כאן לכיוון אחד מאוד חזק, לכיוון החברתי, והיום מושכים חזק לכיוון השני, הצרכני, נגד האדם הקטן שרוצה להתפרנס מהעסק שלו. בסוף היום הקונגלומרט הגדול הרי יכול לשלם משכורות עלובות ומישהו כבר יבוא לעבוד בשבת, אבל כשבן אדם הולך לעשות קניות אני חושב שהוא צריך לחשוב טוב־טוב לאן הכסף שלו הולך".
ומה ולגבי התחבורה ציבורית בשבת?
"התחבורה זו בעיה מורכבת ומעניינת, כי מצד אחד אפשר להחליט שכל עיר תקבע בשביל עצמה, ותל אביב תצטרף לחיפה שמפעילה תחבורה ציבורית בשבת. מבחינה דתית בהחלט אין לי בעיה עם זה, אבל אנשים צריכים להבין את המחיר. הרי אם כל עיר תוכל להכריז על עצמה כאוטוריטה לשינוי חוקי מדינה, אז פתאום בבני ברק יקבעו שנשים לא יכולות ללכת על המדרכות, ואז מה תגיד? אין פה ערכים מוחלטים: לא היכולת העירונית של אנשים להחליט על הצביון של העיר שלהם ולא היכולת הלאומית לכפות עליהם חוקים. זה עניין של מי יותר חזק ולמי יש רוב, וזה שיש לו יותר כוח ויותר אנשים ינצח".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מכות, יריקות ואינספור חקיקות: מדיזנגוף עד חולדאי נראה שלא הרבה השתנה במאבק על אופייה החילוני של העיר מאז שהוקמה. עם תום המלחמה הקרב על השבת מתעורר מהשנ"צ. האם מדינת תל אביב תיכנע למדינת ישראל? מבט לאחור מגלה שכבר עשרות שנים הצדדים מדקלמים כמעט את אותם הטיעונים
"בתל אביב מתגוררים אלפי רווקים ואנשים מחוסרי משפחה, הסועדים רק במסעדות", כתב ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, במכתב לקבוצת חובבי ציון מפולין, שבו הסביר להם למה העירייה לא יכולה לסגור את בתי האוכל של אותם הימים בשישי־שבת. "חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות, חנויות המזון הן לעתים המזווה", כתב ראש עיריית תל אביב הנוכחי, רון חולדאי, בסטטוס פייסבוק שבו הסביר למה העירייה חוקקה חוק עזר עירוני חדש שיתיר פתיחת מרכולים בשישי־שבת. כמעט 80 שנה עברו בין מכתבו של דיזנגוף ב־1935 לסטטוסו של חולדאי ב־2014, ומאבקי השבת של תל אביב רחוקים מלהסתיים.
ההיסטוריה של מאבקי הדת בתל אביב מתחילה הרבה לפני הקמת המדינה, בימים שאחרי כיבוש העיר העברית הראשונה מהעות'מאנים על ידי המנדט הבריטי. סביב שמירת השבת בפרהסיה התנהל "מאבק תרבותי קשה במיוחד", כותבת ד"ר ענת הלמן במאמר "תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל־אביב המנדטורית" בגיליון 105 של כתב העת "קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה". בספרה "אור וים הקיפוה" היא מציינת עוד כי "הסכסוך על שמירת השבת לא התקיים באופן חד משמעי בין דתיים לחילונים. מצויות עדויות על דתיים ושומרי מסורת שחיללו שבת, ועל גורמים חילוניים שהביעו תמיכה פעילה בשמירתה" (סקירת מאבקי השבת בראשית ימיה של תל אביב מובאת ממחקרה של ד"ר הלמן).
ממשלת המנדט אישרה חוק עזר עירוני שמועצת העירייה חוקקה ב־1926, ובו נקבע איסור על עבודה בבתי חרושת ופתיחת חנויות ובתי מסחר, למעט בתי אוכל. רוב העסקים נסגרו אחרי תקיעת חצוצרה או שופר בשישי ולא נפתחו לפני מוצאי שבת (בשוק מחנה יהודה בירושלים נשמר המנהג עד היום, כש"משגיחי שבת" חרדים מסתובבים בצהרי שישי ותוקעים בחצוצרות או בוובוזלות כדי לזרז את בעלי הדוכנים לסגור את הבאסטה). עם זאת, תושבים ומבקרים הסתובבו ברחובות ועל שפת הים, ורצו לבצע קניות שהיו כרוכות מן הסתם בחילול שבת.
יותר מ־50 שנה עברו מאז חוק השבת של העירייה ועד ששלמה "צ'יץ'" להט, ראש העירייה ארבע קדנציות ברצף בין 74' ל־93', הפך את תל אביב לעיר בלי הפסקת שבת. "אבא שלי היה הראשון שבסוף שנות ה־70, כשהיה ראש עיר, החליט לשנות את פני העיר תל אביב־יפו ולפתוח את המסעדות, את בתי הקפה ואת בתי העינוג, וזה חוקק כחוק ב־1980 אם אני לא טועה", מספר בנו, חבר המועצה היום עו"ד דן להט. "עד אז תל אביב הייתה סגורה לחלוטין בשישי. בשעה שלוש בצהריים – בום, הכל סגור, אין יוצא ואין בא. הוא ניהל מאבק אישי בנושא הזה. זה התחיל מפתיחת בתי הקולנוע, עבר לפתיחת בתי הקפה והמסעדות, ואז הגיע החוק העירוני לפתיחת בתי עינוג בשבת. זה שינה את פני העיר ואחר כך את פני המדינה. אבל כל חוק עירוני צריך אישור של שר הפנים. אני לא יודע מי היה שר הפנים (ב־1977־1984 היה זה יוסף בורג מהמפד"ל, ע"ק), אבל העובדה היא שגם אז, מי שכיהן הבין שאי אפשר לעצור התפתחות של עיר מסויימת".
רבע מאה עברה מאז המהפך של צ'יץ' ועד שקובי ברמר החליט להחזיר עטרה ליושנה. "הם גילו לי במאבק הזה עם הזמן דברים חדשים על היהדות שלי. נגד מי אני עובד, עם מי אני נלחם", מספר יו"ר פורום המכולות על המלחמה שלו נגד פתיחת מרכולים בשבת בתל אביב. מוריס, אביו של ברמר ובעליה של מכולת משפחתית ברחוב שינקין, עתר ב־2007 עם עוד כמה בעלי מכולות לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב נגד עיריית תל אביב, על שאינה פועלת לאכוף את החוק האוסר להפעיל בתי עסק בשבתות.
תל אביב בשנות החמישים
כשדיזנגוף גער בביאליק
הקרב על השבת נע בין דת והלכה לבין סוציאליזם ולאומיות, כשלא תמיד ברור אם מדובר בנימוקים אותנטיים או בניסיון למכור אותה גם למי שלא מוטרדים מקניית גזוז בשבת. בשנת תרפ"ב (21'־22') הוקם הסניף התל אביבי של אגודה בשם "משמרת שבת". חבריה הציפו את העירייה במכתבי מחאה, פרסמו מודעות, ערכו אספות והפגנות, לעתים הכו ותקפו מחללי שבת (האגודה נדרשה לפצות בעל בית קפה שפעיל שלה ירק לו במכל גלידה), עקבו אחרי מקומות מחללי שבת ופנו לאנשים בניסיון לשכנע אותם להפסיק זאת, או פנו בנושא לוועדת השבת שהרבנות הקימה בשנת תרפ"ו (25'־26'), שנועדה לברר תלונות בנושא חילול שבת בפרהסיה, והעבירה את התלונות לרבנות או לעירייה.
הרבנות מצדה הפיצה כרזות שהציגו את השבת כנכס לאומי וחלק מהעבריות החדשה, את שמירתה כמעשה סוציאלי ואת חילולה כהדוניזם ומטריאליזם. דיזנגוף, שב־1930 נזף בחיים נחמן ביאליק על חילול שבת במסיבות עונג שבת, השבתרבות של הימים ההם, ראה גם הוא בשמירת השבת ערך לאומי יותר מדתי, שמירה של הצביון "העברי הלאומי של העיר", וטען ש"ליכודם ומיזוגם (של תושבי העיר) לחטיבה לאומית ציבורית אחת בארץ זו ובעיר תלויים הרבה בהשלטת צורות ומנהגים משותפים בחיינו". עם זאת, הוא כתב למשמרת השבת ב־1933 על נסיעה בשבת כי "אין עלינו לשכוח שאנו עומדים לפני זרם גדול – זרם החיים הדורשים את תפקידם ואין שום כוח שבעולם שיכול לעוצרם גם ברצון הכי טוב".
האקטיביסטים למען השבת של ימינו הם בעלי המכולות, וגם אצלם הנימוק הרשמי הוא חברתי. "הדרישה לסגור בתי עסק גדולים בשבת היא מאבק חילוני אמיתי, לא כפייה דתית. זו דרישה של אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים להיות עבדים לעסק שלהם. זו הזעקה של העסקים הקטנים המשפחתיים, שאין להם מי שיעבוד שבעה ימים בשבוע", אמר ברמר בראיון ל־ynet ביוני 2013, היום שבו בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המינהלי ופסק לטובת סגירת העסקים בשבת.
העירייה נוהגת לקנוס עסקים שפתוחים בשבת בכ־700 ש"ח כל שבוע, סכום משמעותי עבור בעלי מכולות משפחתיות אבל זניח עבור רשתות הסופרמרקטים העירוניים AM:PM של דודי וייסמן וטיב טעם של שלום חגי, שמשלמים אותם כדי להמשיך ליהנות מהכוח הצרכני החילוני, שלא עוצר ליומיים מדי שבוע. לפי ברמר, המאבק נולד מהקנסות שהעירייה נתנה לו ולעמיתיו כשפתחו את המכולות בשעות הלילה בימי חול: “שמונה שנים מושך אותי ראש העיר. ב־2006 פניתי אליו ואמרתי לו, ‘תחליט למי מותר ולמי אסור לפתוח', ביקשנו גם אנחנו לעבוד. הוא ענה, ‘אני מחליט, אני לא מתייחס אליך', ומאז אנחנו מתקשקשים בבית משפט".
המכולת של קובי ברמר בשינקין. צילום: זיו שדה
אז אתה אומר שאם לפני שמונה שנים העירייה הייתה מפסיקה לקנוס אותך, גם אתה וגם בעלי מכולות אחרים הייתם עובדים בשישי־שבת?
“לא, אבל היינו עובדים עד יותר מאוחר בערב. רציתי לעבוד יותר באמצע השבוע. עזוב, בשבת לא הייתי פתוח ואני לא אפתח אף פעם, זו לא שאלה בכלל. אבל ראש העיר, גם עכשיו, בכל החוקים שהוא מעלה, דואג רק לאינטרסים של הגדולים. עכשיו מתגלה למה, אני לא רוצה לספר לך למה אבל אנחנו מבינים את הקשר של ההון־שלטון".
כשבית המשפט המינהלי דחה את עתירת בעלי המכולות בפברואר 2012, השופטת אסתר קובו הסבירה שחוק הרישוי עוסק בחופש העיסוק – לא בשמירה על השבת, אבל גם לא בהגנה על עסקים מפני תחרות. "הבעיה של בתי העסק הקטנים היא בעיה אחרת לגמרי", אומר רוני מילוא, ראש עיריית תל אביב בשנים 1993־1998. "היא לא נוגעת רק לפתיחת מינימרקטים בעיר, אלא גם למרכזי קניות מחוץ לעיר. בסופו של דבר השיקול צריך להיות מה משרת את הציבור יותר טוב. זה שבעלי עסקים קטנים קצת נפגעים זה מצער, אבל זו לא סיבה לא לפתוח את העסקים בשבתות. גם המהפכה התעשייתית פגעה בעסקים מסוימים, ולמרות זה היא בסופו של דבר ניצחה והתקיימה. זה גורלו של עולמנו, שהעסקים גדולים פוגעים במכולות. אז לא נפתח סופרמרקטים בגלל זה?".
המאבק הנוכחי נפתח בהחלטה של בית המשפט העליון שפתיחת עסקים נוגדת את החוק, והחלטת שר הפנים לא לאשר את חוק העזר העירוני המתוקן. מה היה המצב החוקי אז?
“אז לא הייתה מניעה חוקית לפתוח עסקים, ואם היה צורך לתקן חוק עזר אז תיקנו אותו. שר הפנים אז, זו הייתה ממשלת רבין, לא התנגד לפתיחת העסקים. היום יש בעיה עם שר הפנים ולכן יש בעיה עם העסקים".
מעניין שלאריה דרעי מש"ס לא הייתה בעיה עם זה ולגדעון סער כן.
“דרעי כיהן זמן מאוד קצר ומוגבל (שלושה חודשים, ע"ק) ונזהר ממהומות".
איך היית פותר את הבעיה היום?
“אצלי העסקים היו פתוחים בשבת, נקודה. לא הייתי מפעיל פיקוח עירוני כדי לסגור אותם. שאלת המפתח היא מהו שירות טוב יותר לציבור, ובתל אביב החילונית פתיחת עסקים בשבת היא בהחלט חלק מהשירות לציבור".
ח"כ הורוביץ ממרצ, שהעלה כמה פעמים בשנים האחרונות הצעות חוק (שנפלו) להפעלת תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים, חושב שהן התחבורה הציבורית והן המרכולים הם חלק מאורח החיים המודרני היומיומי, והם צריכים להינתן בלי הפסקה מלאכותית. הטיעונים הסוציאליסטיים לא משכנעים אותו: "כל הסיפור של העבודה בשבת, שזה כאילו הנימוק של המרכולים, שאנשים ייאלצו לעבוד בשבת, זה דבר שאני לא מבין. אסור לפי החוק להעסיק אדם ביום המנוחה על פי הדת שלו. זו עבירה פלילית. אם מכריחים מישהו, זה כמו להעביד ילד בניגוד לחוקי העבודה. הוא צריך ללכת להתלונן. בפועל אין בעיה כזאת, כי הרבה אנשים מעדיפים לעבוד בשבת. הם מקבלים 150 אחוז במשכורת ומעדיפים לקחת את יום החופש שלהם ביום אחר. במרכולים למשל יש ערבים שמעדיפים לעבוד בשבת, והיום החופשי שלהם הוא יום שישי".
ניצן הורוביץ. צילום: איליה מלניקוב
ניפגש בבית המשפט
גם בשנות ה־20 של המאה הקודמת לקחו העסקים את העירייה לבית המשפט, אבל בכיוון ההפוך. ב־1928 תבע בעל בית הקפה אלטשולר את העירייה, ובית המשפט המחוזי קבע שחוק השבת נוגד את החוק המנדטורי לחופש מצפון ודת. בית המשפט העליון דחה את ערעור העירייה וביטל את חוק השבת. ב־1932 חוקק חוק שבת חדש, שהטיל איסור פעילות עסקית בשבת רק על יהודים, ונמנע מהגבלת תנועת רכב פרטי. גם החוק הזה החריג בתי אוכל לטובת הרווקים – ודיזנגוף במכתבו הזהיר מפני החטאתם בחטא גדול יותר – "אם לא תינתן להם האפשרות לסעוד בשבת, בסדר ידוע ובזהירות ידועה, ילכו רבים מהם למסעדות טרפה של ערבים ביפו הסמוכה, ויביאו לידי חילול שבת וחילול השם כאחד".
ב־1935 החליטה העירייה להדק את שמירת השבת בחוק, משום שבעלי המסעדות ובתי הקפה הרחיבו את הפרצה של סעודות הרווקים, עד כדי כך שהשבת הייתה אחראית ל־50 אחוז מהכנסותיהם. ב־1937 חוקק החוק שמגביל את שעות והיקף הפעילות של המסעדות בשבתות, אולם העירייה לא מיהרה ליישמו, ממש כמו בעניין המרכולים בשבת. בלחץ הרבנים, ובהם הרב הראשי יצחק הרצוג, החלה העירייה באכיפת החוק, אולם ב־1938 השתכנעה לדון בתיקונו. בעלי עסקי המזון לא היו מרוצים מהתוצאה, ובתחילת יוני 1938 קיימו שביתה בת יום שהורגשה היטב: ההערכה היא שכ־60 אחוז מהתל אביבים נהגו לאכול מחוץ לבית באותה תקופה.
ובחזרה לימינו. העירייה הגיבה על פסיקת העליון בחוק עזר עירוני חדש, שיאפשר לפתוח עסקים בשבת, אולם רוב סעיפיו נפסלו על ידי סער בנימוק ש"חוק זה פוגע בצורה לא מידתית בערך השבת כיום המנוחה הכללי במדינת ישראל וחורג מן הכלל בדבר איסור מסחר בשבת בצורה בלתי סבירה". העירייה חוקקה חוק נוסף, וכעת הוא ממתין לאישורו של השר בתחילת נובמבר. נמרוד פרידברג, בעל חברת פיד־מדיה לשיווק דיגיטלי, הקים עם בת זוגו דניאל רוזנבאום את דף הפייסבוק המחאתי"תל אביב לא שומרת שבת", שצבר כבר 26 אלף אוהדים.
השניים תכננו לערוך הפגנה מול ביתו של סער, אולם דחו אותה בגלל מבצע צוק איתן, וכרגע הם שומרים על פרופיל נמוך. פרידברג מנמק: “אם סער לא יענה בטווח 60 הימים שבית המשפט הקציב לו, ההצעה מאושרת אוטומטית. זה לא שאני אומר שצריך לנקוט דממת אלחוט, אבל לדעתי הפגנה, בין שתהיה מאוד מוצלחת או פחות מוצלחת, תבצר אותו בעמדתו. אם אני צודק וההתנגדות שלו התמוססה – מעולה, הצלחנו. אם הוא כן יחליט לדחות את ההצעה המתוקנת של העירייה, יש עוד יותר טעם להפגין, כי סער בעמדתו פחות יושפע מהפגנות מאשר השופטים בירושלים – אם הוא פוסל הולכים לבג"ץ".
צילום: יולי גורודינסקי
הדרך לגיהינום עוברת באלנבי
המתח בין מדינת תל אביב החילונית למדינת ישראל המסורתית מבעבע כמו מנטוס בדיאט קולה לאורך כל המאבק הזה. “אין כאן שאלה שבדת בלבד, אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים – השומרת עליו. זהו צביונו של עם הנותן לו קיום", נאם דיזנגוף בעצרת על חילול שבת בפרהסיה, דברים שהשופט אליקים רובינשטיין הזכיר בפסק הדין שבו קיבל בג"ץ את עתירת בעלי המכולות. גם חולדאי, כשביקש להסביר את החוק עוקף הבג"ץ שחוקקה המועצה, ביקש לגייס את דיזנגוף לצדו ואמר ש"האיזון העדין הזה שאותו אנו מנסים לעגן בחוק העזר מבטא יותר מכל את הרוח התל אביבית הסובלנית הפועמת בעיר מימי דיזנגוף וביאליק – עיר המאפשרת לכל אחד לחיות את אורח חייו ולבטא את עצמו כרצונו ואשר מממשת הלכה למעשה את חזונו של הרצל למדינת היהודים החופשית".
"אמנם ער אני לדימויה כיום כ'עיר ללא הפסקה'", כתב רובינשטיין, שכינה את האכיפה של תל אביב את חוקי השבת "ישראבלוף", "ואולם תל אביב אינה בארץ אחרת, וגם בה יש ציבורים המעוניינים בצביון משמעותי של השבת, והיא מחויבת לחוקי המדינה ולהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית".
"המלחמה פה זה ממש לא על לקנות חלב וג'חנון בשבת בבוקר, זה הרבה מעבר", אומר פרידברג. "זו כניעה ראשונה, אבל ברור שזה לא ייעצר שם. אף אחד לא באמת מתרגש מנושא המכולות – פתוח או סגור, אפשר להסתדר, לעשות קניות בשישי ולהיערך לשבת. אבל בשבת הבאה זה הברים ובתי הקפה, ושבת אחר כך זה מוזיאונים, תיאטראות ובתי קולנוע, ואת זה אנחנו רוצים למנוע. צריכים לשמור על הסטטוס קוו, כל אחד יחיה כראות עיניו וכמו שטוב לו, כפי שהיה עד עכשיו בתל אביב. חסימות רחובות בירושלים – זה גם מפריע לי, אבל זה כבר מאבק של ירושלמים". חבר המועצה להט דרמטי הרבה יותר: "אנשים צריכים להבין שזה מאבק שמשפיע קריטית על אופי המדינה ולא רק על העיר. אנשים לא לגמרי מבינים עד כמה".
ב־1934 התקיימה בתל אביב הפגנה נגד חילול שבת ליד בית הכנסת הגדול. ההפגנה הידרדרה לאלימות, ו־15 מהמתפרעים הובאו בפני השופט הבריטי בודילי, שגזר עליהם עונשי מאסר של עד חצי שנה. "הנך יכול להיות דתי ולנסות לזכות בגן עדן", אמר השופט, "אך אין לך שום זכות להפריע לאנשים המוכנים ללכת לגיהינום, גם אם דרכן זו עוברת ברחוב אלנבי". התערבות בענייני דת, נאמר בישיבת מועצת העיר מ־1923, תביא "לנו צרות אין סוף שלא נוכל לצאת מהן". 91 שנה אחר כך, העירייה עדיין שקועה בבוץ הזה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
עד לא מזמן הוקדש ערוץ 20 לשידורי "האח הגדול", עכשיו הוא מהווה ערוץ ישיר ליהוה. יצאנו לאירוע ההשקה של ערוץ היהדות החדש, קודם כל כדי להתחזק מהברבוניות המטוגנות בבופה הכשר, וגם כדי להבין מה עושים פה כל החילונים האלה. בתוכנית: אלוהים ישמור
נבחרת ערוץ 20. לא בתמונה: אלוהים. צילום: אלדד רפאלי
כולנו מכירים את דיל הקפה והמאפה, אך לעיתונאים, יחצנים ושאר מרעין בישין מוצע מבצע נוסף: בופה ואייטם יפה. הדיל: מקבלים גישה לבופה ובתמורה כותבים אייטם יפה על המוצר. והמוצר יכול להיות כל דבר. זה יכול להיות סרט, אפליקציה או תרבות צרפת. במקרה שלפנינו, המוצר הוא ישות אומניפוטנטית עליונה שקיומה ורצונותיה שנויים במחלוקת. כן, נוסף לכל החומר ביקום והרוח בחיים, בימים אלה יהוה מקבל ערוץ בטלוויזיה.
הכירו את ערוץ 20: עד לא מזמן ערוץ "האח הגדול", מעתה ואילך ערוץ משפחה, אקטואליה ומורשת יהודית. אולם בהשקת הערוץ החדש – שנערכה בשישי בצהריים באולם האירועים של גלריית מאירהוף – אני מוצא רוב חילוני גמור. פה ושם שולי רנד, אי פה אי שם גיל קופטש, אבל ברור שרוב העובדים בערוץ החדש – העורכים, התחקירנים, המפיקים – הם אוכלי שרצים ומפריסי פרסה.
אני מתיישב לי עם כוס מיץ תפוזים, ובכך מסמן לצוות שאפשר להתחיל בהידברות. בזה אחר זה ניגשים אליי מלצרים עם מגשים. “אפשר להציע לך ארטישוק ירושלמי?". הכל למען קירוב לבבות. “אפשר להציע לך מרק גספצ'ו קר?". רק אם זה יאחה את הקרע בעם. “אפשר להציע לך ברבוניה בטמפורה?". ברבוניה בטמפורה זה צו פיוס לאומי. “אפשר להציע לך מין אוראלי?". כולנו אחים.
"פה ושם שולי רנד". צילום: אלדד רפאלי
עד מהרה המקום מתמלא ומתחילה התמנגלות יום עצמאותית ממש. נשיקות עפות, ידיים נלחצות, וממקום מושבי אני מגיע להבחנה אמפירית חשובה: ככלל, רוב בני האדם דומים לחזירים או למכרסמים. בכלל האוכלוסייה שתי הקבוצות הללו פחות או יותר שוות בגודלן, אך בעולם הפרסום, היח"צ ושאר המינגלינג יש רוב חזירי ברור – שעה שרוב העיתונאים ממש הם בעלי פרצוף מכרסם דווקא. למה המפרסמים חזירים והעיתונאים מכרסמים? שאלה טובה. הייתי מרים כתבת תחקיר בנושא, אבל אין לי פרצוף לזה. אני בכלל ממשפחת הכלביים.
בתום ההתפלשות מגיע שלב הברכות והנאומים, והאורחים זורמים בעצלתיים, שׂבעים, מהפאטיו לאולם האירועים. לינוי בר גפן, מנחת התוכנית החדשה “מעבר לדלת: הצצה לעולם החרדי", מזמינה לבמה את אבי בר, מהבעלים והמייסדים של הערוץ החדש, שמטנף על ערוצי הטלוויזיה האחרים שמתלכלכים בשביל רייטינג. “השותפים החדשים שלי לימדו אותי פסוק: ‘סור מרע ועשה טוב'", אומר בר. ואיך בכוונתו לסור מרע ולעשות טוב? “עם ערכים". עם איזה ערכים? “עם ערכים ערכיים". כה לחי! מאסנו כבר בכל הערכים הלא ערכיים האלה! עם ישראל בשל לערכים ערכיים, לערכים שאין להקל או להמעיט בערכם, לערכים עם ערך מוסף!
אחרי בר עולה לדבר שר התקשורת גלעד ארדן, שמתקבל במחיאות כפיים סוערות. אחרי הכל ארדן הוא שהקצה לערוץ את אפיק 20 הנחשק. “בפרשת השבוע נאמר… סתם, סתם", מתבדח ארדן, “אין פה כל כך הרבה דתיים כמו שחשבתי, אז לא צריך להתחנף". כשהוא מסיים לא להתחנף, ארדן מעדכן את הקהל במותו של נתנאל ממן, ההרוג האחרון של מבצע צוק איתן, שמת מפצעיו אחרי שנפצע בשבוע שעבר מפגיעת טיל גראד. “השקת ערוץ הטלוויזיה החדש", אומר ארדן, “הוא ניצחונה של ישראל על החמאס". כן, גלעד ארדן, כן! ערוץ דת ישראלי זו מכה מתחת לחגורת הנפץ של החמאס! כזה ערוץ בטוח אין להם שם, לאתאיסטים הפונדמנטליסטים האלה.
אבל ארדן לא עוצר שם: הערוץ החדש הוא לא רק נקמתו המתוקה של נתנאל ממן ז"ל בפרט, וניצחונה של ישראל על החמאס בכלל, הערוץ החדש הוא ניצחונו של עם ישראל בכלל – על כל העולם. “הערוץ החדש הוא ניצחונו של עם ישראל", קובע שר התקשורת של עם ישראל. “אני אומר בכל הנאומים שלי: האיום האמיתי על ישראל הוא לא החמאס ולא אירן ולא דאע"ש. האיום האמיתי על מדינת ישראל הוא ההתרחקות מערכי היהדות".
"ניצחונה של ישראל על החמאס". ערוץ 20, צילום: אלדד רפאלי
כן, גלעד ארדן, כן. ההקצנה החילונית היא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל. ולא רק על ישראל, על כל המזרח התיכון. מה המזרח התיכון צריך? נכון, גלעד ארדן, עוד דת. שבענו מאפיקורסים שרק מחשבים חישובי עלות ותועלת, ואחר כך משתפים פעולה אלה עם אלה במטרה להגדיל את האושר הכללי. די לטרור הרציונלי! הלאה מליציות ההשכלה שמנסות להשליט את חוקי הפיזיקה בעירק ובסוריה! מה אנחנו רוצים? עוד דת במדינה! מתי אנחנו רוצים את זה? לפני 3,000 שנה!
ואני תוהה: איפה צבי יחזקאלי? למה הוא לא כאן כדי לצלם סדרת דוקו חדשה על עליית היהדות הפונדמנטליסטית? אה, נכון: יחזקאלי מגיש את "מסע לילי", תכנית חדשה על התחזקותו. כי כשמוסלמי באירופה מתחזק באמונתו זה איום על הצביון הדמוקרטי של המערב, אבל כשצביקה יחזקאלי מתחזק באמונתו זה "ערכים", "מסע" ו"התקרבות". התקרבות לאן? לאיראן, כמובן.
אחר כך עולים עודד מנשה וזוגתו ההריונית עדן הראל, מנחי התוכנית החדשה בעלת השם הקליט “עדן ועודד: הורות, זוגיות וחגים ברוח יהודית". “באתי לעבוד פה כי הערוץ לא משדר בשבת", צוחקת הראל, “ורציתי שיהיה לי את שישי…" “…לבשל", זורק לה מנשה. לבשל! חה! כי האישה לא צריכה לעבוד, היא צריכה לבשל! הו, הומור יהודי חם. מלבד שבת המלכה, מנשה מונה סיבה נוספת להצטרף לערוץ 20: “כי ערוץ 20 זה בית". כן, עודד מנשה, הערוץ החדש, שעדיין משדר שידורים ניסיוניים, הוא בית. אנחנו נמצאים בהשקה שלו וכבר הוא בית. לא בית זונות לטאלנטים, בית. ומה עושים בבית? מבשלים לך, עודד מנשה, מבשלים לך ממולאים. מלא, מלא ממולאים. איך עודד אמר? לפשק רגליים.
עודד מנשש ממולאים. צילום: אלדד רפאלי
“אחי, אתה לא מאמין איזה קורות חיים אנחנו מקבלים", אומר לי בעילום שם חבר שעובד בערוץ החדש. “עיתונאים מהשורה הראשונה, אנשים עם ותק של עשרות שנים בפרינט ובטלוויזיה שפשוט נשארו בלי עבודה. בכל מקום מקצצים ומפטרים, בזמן שפה בעל הבית השתגע". בעל הבית, למקרה שתהיתם, הוא המיליארדר החרדי יצחק מירילשווילי.
אז אחרי שמילאתי את עגלתי הריקה בברבוניות מטוגנות ומכרתי את נפשי לעגל זהב (חבל שלא הגישו עגל זהב, אגב), הגיעה העת שלי לפרוש לשנ"צ של שישי, אך לא לפני שאקבל מתנה. אני מקווה לקבל סוס פוני או גרם קוקאין, כנהוג בהשקות אחרות, אבל בשקית ההפתעות של ערוץ 20 אני מוצא חלה לשבת. מאחר שאין אהבת חינם, לחלה מצורף הפרוספקט של הערוץ. להלן ציטוט אמיתי ומלא מתוך אותו פרוספקט: “ערכים מובילים: אחריות. ישראליות. ערכיות". אמן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
!["פה ושם שולי רנד". צילום: אלדד רפאלי](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/09/11-P-500x281.jpg ""פה ושם שולי רנד". צילום: אלדד רפאלי")
!["ניצחונה של ישראל על החמאס". ערוץ 20, צילום: אלדד רפאלי](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/09/מימין-לשמאל.-ערוץ-20.-שרון-גל.-יהורם-גאון.-לינוי-בר-גפן.-עדן-הראל-ועודד-מנשה-P-500x281.jpg ""ניצחונה של ישראל על החמאס". ערוץ 20, צילום: אלדד רפאלי")
