• Facebook
• Twitter
• Email

"בימים אלה עובדים בהוליווד בקדחתנות על סרטי המשך ל'היום השלישי', 'חתום בנשיקה' (בלי אשלי ג'אד, שתככב כנראה בסרט ההמשך ל'אינסטינקט בסיסי'), 'פרויקט המכשפה מבלייר' ו'מטריקס'". את המשפט הזה מצאתי בכתבה שכתבתי ל"ידיעות אחרונות" בפברואר 2000. חלפו 16 שנה, והעבודה הקדחתנית על "היום השלישי 2" סוף סוף הניבה סרט שמגיע למסכים 20 שנה אחרי הראשון. מהלהיט המקורי נשארו הבמאי רולנד "מרסק העולמות" אמריך, התסריטאי דין "אוהב להעיף מכוניות באוויר" דוולין (אחד מחמישה שמקבלים קרדיט על התסריט) והשחקנים ביל פולמן וג'ף גולדבלום. וויל סמית, שדרש 50 מיליון דולר כדי לחזור לגלם את הטייס הקשקשן, נשאר בחוץ. אולפני פוקס סירבו לשלם והתסריט סידר לו מוות הרואי – תאונה בעת טיסת מבחן.

הסיבה לעיכוב היא ככל הנראה כישלונו של דוולין לכתוב תסריט ראוי – הוא החזיר לאולפנים את הכסף שקיבל כדי לכתוב אותו (אם להאמין לסוזן סרנדון, שדחתה הצעה להשתתף בסרט החדש, גם התסריט שהגיע למסכים הוא לא הברקה). כידוע, התוכניות לסרט המשך ל"חתום בנשיקה" לא צלחו, ואשלי ג'אד לא כיכבה ב"אינסטינקט בסיסי 2". שרון סטון בת ה־48 שבה לגלם את פצצת הסקס המסוכנת בסרט שהתרסק על המסכים 14 שנה אחרי הראשון.

האם העולם זקוק לעוד סרט חייזרים בתקציב 200 מיליון דולר? והאם הוא יעבוד בלי וויל סמית, שהאגרוף שהחטיף לחייזר היה ההיילייט של "היום השלישי"? סרטי המשך הם לרוב תופעת טפילית, ובהמשכונים מאוחרים יש אפילו משהו פתטי ("זולנדר 2", 15 שנים אחרי), ורבים מגלים שאף אחד לא חיכה להם ("האחים בלוז 2000", 18 שנים אחרי). בתחילת השנה התרסק על המסכים עוד המשכון מאוחר. "נמר דרקון 2" נוצר 16 שנה אחרי סרט הקונג פו הפיוטי של אנג לי, שגרף אוסקרים והיה ללהיט הקופתי הגדול ביותר שאינו דובר אנגלית. יואן וו־פינג – כוריאוגרף האקשן של הסרט הראשון – ביים, ומצוות השחקנים נותרה רק מישל יאו. בכורת הסרט נערכה בנטפליקס, במקביל להקרנתו על מסכי איימקס, והניסוי הניב ביקורות גרועות ושביעית מהכנסות הסרט המקורי.

אבל יש גם יוצאי דופן. "מקס הזועם: כביש הזעם" הגיע למסכים 30 שנה אחרי הסרט הגרוע שקדם לו. ג'ורג' מילר – שברא את החזון העתידני ששינה את פני הקולנוע – שב אליו עם השראה חדשה ועם תפיסה משופרת של הפוטנציאל האנושי, ויצר יצירת מופת. אבל ההכנסות הקופתיות הנאות של "מקס" היו כעין וכאפס לעומת "עולם היורה" (14 שנה אחרי). אף שאף לא אחד מיוצרי וכוכבי המותג התייצב לצילומים, הסרט גרף יותר ממיליארד וחצי דולר. לכן אפשר להבין את הכוונות של אולפני פרמונט להוציא למסכים סרט נוסף בסדרת "השוטר מבוורלי הילס". הסרט השלישי יצא ב־1994, ואחריו ניסו להרים סדרת טלוויזיה עם כוכב הסרט אדי מרפי בתפקיד אורח. אבל הפיילוט שיצר שון ראיין ("המגן") לא שכנע את אולפני CBS, ועכשיו מתכננים להחזיר את השוטר המקורי למסך הגדול. אדי מרפי כבר בן 55 כך שמוטב שימהרו.

בידיים טובות הזדקנותו של הכוכב דווקא יכולה להניב התפתחויות מעניינות. ב־1986 פול ניומן בן ה־61 חזר אל אחד מתפקידיו הגדולים ביותר כשחקן הביליארד אדי פלסון, שאותו גילם 25 שנה לפני כן בקלאסיקה הקולנועית "The Hustler". ניומן, שהיה מועמד לאוסקר על הופעתו בסרט הראשון, זכה בו סוף סוף על הופעתו כמי שלמד מטעויותיו ב"צבע הכסף" שביים מרטין סקורסזה. פיטר בוגדנוביץ', שבתחילת דרכו הקולנועית נחשב להבטחה גדולה אך זו התפוגגה עם השנים, ניסה טריק דומה כשב־1990 שב אל גיבורי "הצגת הקולנוע האחרונה", סרטו המהולל מ־1971. הוא אפילו הצליח לגייס את הכוכבים המקוריים, בהם ג'ף ברידג'ס וסיביל שפרד, אבל היה עצוב לראות איך הצעירים העדינים והחולמניים הפכו בחלוף השנים לקריקטורות.

גם דורי שבה השבוע למסכים 13 שנה אחרי שהתוודענו אליה ב"מוצאים את נמו". הסרט החדש מתרחש שנה אחרי אירועי הסרט ההוא – מסוג הדברים שאפשר לעשות רק בסרטי אנימציה שגיבוריהם אינם מזדקנים. אנדרו סטנטון, שכתב וביים את "מוצאים את נמו", לא רצה לעשות סרט המשך ודחה את הגישושים של דיסני עד ששב וצפה בסרטו כשיצא במהדורת תלת ממד לרגל חגיגות העשור, וחשב שזה דווקא מאוד הגיוני שדורי השכחנית תלך לאיבוד. זה לא הזיק שעל פי מדד הלייקים בפייסבוק דורי היא הדמות הכי פופולרית בתולדות דיסני ופיקסאר – לעמוד שלה יש יותר מ־25 מיליון לייקים.

"היום השלישי: התחדשות", ו"מוצאים את דורי" מחמישי (23.6) בבתי הקולנוע

• ג'ף גולדבלום
• אדי מרפי
• נטפליקס
• דיסני
• מטריקס
• ג'ורג' מילר
• פיקסאר
• שרון סטון
• מקס הזועם: כביש הזעם
• מוצאים את דורי
• היום השלישי
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

השאלה הגדולה היתה לא אם דיקפריו סוף סוף יזכה (הוא זכה כמובן) אלא איך הטקס בכלל והמנחה כריס רוק בפרט יתמודדו עם המרי השחור שהתעורר סביב חסרון מועמדים שחורים. ההתחלה נדמתה מהוססת ופייסנית – רוק דיבר על כך שפעם היו לשחורים סיבות אמיתיות יותר למחות, כמו לינצ'ים, וגיחך על ג'יידה פינקט סמית שקראה להחרים את הטקס ("ג'יידה מחרימה את האוסקר זה כמו שאני מחרים את התחתונים של ריהאנה. לא הוזמנתי"). אבל אז הוא שאל את השאלה הגדולה: האם יש גזענות בהוליווד? והשיב באופן ברור: יש גזענות של אחווה לבנה, של קולנוענים לבנים ליברלים שמעסיקים קולנוענים לבנים כמותם.

הדרישה ל"גיוון" הפכה לתמה הבולטת של הערב, והיא עלתה בשלל נאומים, כולל זה של המגיש עלי ג'י (האלטר אגו של סשה ברון כהן – דמות של בריטי לבן מהפרברים המאמץ מניירות מהתרבות השחורה), שהיה מודע לתפקידו הסמלי. לפניו ואחריו עלו על הבמה שלל שחורים נוספים (קרי וושינגטון, קומון, קווין הארט, מייקל ב. ג'ורדן, וופי גולדברג, אברהם אטה – הילד מ"Beasts of No Nation" – ואחרים), שהוזמנו להגיש פרסים לזוכים לבנים, וכמו הפכו לנושאי כליהם. אפילו את הלקט השנתי של תמונות המתים הגיש שחקן שחור שרובנו מתקשים לזהות – לואיס גוסט ג'וניור שזכה באוסקר לפני 34 שנים על "קצין וג'נטלמן".

הטון המתחסד אוזן על ידי כמה מערכונים עוקצניים וקולעים – שחקנים שחורים נשתלו לתוך סצינות בולטות מהסרטים המועמדים, והדגימו את היחס המעליב לו הם זוכים. רוק עצמו החליף את מאט דיימון בתפקיד האסטרונאוט שנשכח מאחור, וגילה שלאף אחד אין כוונות להשקיע דולרים לבנים כדי להשיבו הביתה. ובמסגרת "Black History Month" אנג'לה באסט הגישה מחווה לשחקן והמפיק שנותן השראה לבני עמו – ג'ק בלאק.

הטקס התחיל עם שלוש זכיות צפויות – פרסים לתסריטים של "ספוטלייט" ו"מכונת הכסף", ולאליסיה ויקנדר על הופעתה ב"הנערה הדנית". אבל אז הגיעה אחת משתי ההפתעות של הערב – הבריטי השקט מרק ריילנס עקף את סילבסטר סטלון ולקח את הפרס לשחקן משנה על הופעתו המשובחת ב"גשר המרגלים". ריילנס, שנחשב (בטעות) לתגלית קולנועית בגיל 55, יוסיף את האוסקר לשלושת פרסי הטוני ושני פרסי האוליביה שכבר יש לו. נאום התודה שלו היה קצר וצנוע, וסימן לבאות. הזוכים השנה נדרשו לקצר את רשימת התודות, ואלה נכתבו בשורה רצה בתחתית המסך. כתוצאה מכך רוב הנאומים היו קצת פחות משעממים מהרגיל, ורבים מהזוכים שילבו בדבריהם איזה מסר אקולוגי או חברתי.

ואז הגיע "מקס הזועם" והשתלט על הטקס למשך כארבעים דקות. בזה אחר זה הוא זכה בשישה פרסים בקטגוריות הנחשבות לטכניות (מה שהפך אותו לסרט עם הכי הרבה אוסקרים השנה), והיה משמח לראות שהוא מקדם נשים לא רק על המסך, אלא גם מאחוריו. הפרסים לעיצוב אמנותי, איפור, ועריכה ניתנו לנשים, והמגניבה מכולם היתה מעצבת התלבושות ג'ני ביבן, שעלתה על הבמה בז'אקט עור עם רוכסנים ואיור של גולגולת על הגב בנוסח התלבושות של מלאכי הגיהנום. יש להניח ש"מקס הזועם" היה זוכה גם בפרס הצילום אלמלא המונופול של עימנואל לובצקי, אביר השוטים הארוכים והמסחררים, שזאת זכייתו השלישית ברצף – "כוח משיכה", "בירדמן" והשנה "האיש שנולד מחדש".

אחר כך הגיע תורן של "הקטגוריות המשעממות" ודווקא כאן זכינו לנאום ההגשה הכי מוצלח ומבדר מפיו של לואי סי. קיי שהגיש את הפרס לסרט התיעודי הקצר,ודיבר על כך שהזכיה כל כך הרבה יותר חשובה ומשמעותית לקולנוענית האביונה שיוצרת סרטים תיעודיים קצרים, ותיקח את האוסקר הביתה בהונדה סיוויק שלו, מאשר למיליונרים של הוליווד. זאת היתה עוד הוכחה לכך שכשהמגיש הוא אמן סטנד אפ שכותב את הנאום שלו עצמו, ולא מדקלם איזו שטות שנכתבה בשבילו, הוא יכול להפוך קש לזהב.

מגיש בולט נוסף היה סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שעלה לדבר על התעללות מינית באוניברסיטאות, והציג את ליידי גאגא ששרה את השיר המועמד לאוסקר "עד שזה קורה לך" מתוך הסרט התיעודי "אונס בקמפוס". הליידי הגישה ביצוע עז ומרגש לשיר היפה, וכשעל הבמה עלו עשרות ניצולי התעללות מינית כל העיניים באולם ועל הספה נשטפו בדמעות. אבל הקולות נספרו עוד לפני כן, והזכייה הצפויה בהמשך הערב של השיר מ"ספקטר" היתה מאכזבת. רגע מוזיקלי מרגש נוסף, שהרים את כל הנוכחים באולם על הרגליים, היתה זכייתו הראשונה של אניו מוריקונה הגדול בגיל 87. שלא כמו דיקפריו, מוריקונה זכה לא רק בגלל שהגיע זמנו, אלא גם משום שהפסקול שהלחין ל"שמונת השנואים" הוא משובח ומגוון (גם אם חלקו בכלל הולחן בשביל סרט אחר).

אחר כך הגיעה עוד סדרה של זכיות צפויות – "הבן של שאול" (הבמאי לזלו נמש לא הודה לחממת התסריטים בירושלים), דיקפריו, ברי לארסון, ואפילו הזכיה השניה ברצף של אלחנדרו ג. איניאריטו – הבמאי הראשון שרשם את ההישג הזה מאז שג'וזף מנקביץ' זכה ב-1949 וב-1950. נותר רק להכריז על הסרט הזוכה ולצורך כך עלה על הבמה אלוהים השחור בכבודו ובעצמו, הלא הוא מורגן פרימן. כשהוא הכריז על "ספוטלייט" כסרט השנה הזוכים מיהרו לדבר על כך שהסרט נותן קול לניצולי ההתעללות המינית (אף שהסרט עוסק יותר בעיתונאים שחשפו את הסיפור) והאקדמיה שוב הוכיחה שבחירת נושא חשוב היא מהותית לעצם הזכייה. "קרול", "ברוקלין" ו"להציל את מרק ווטני" יצאו בידיים ריקות. כריס רוק, שהסביר בתחילת הטקס מדוע החליט לא לפרוש מהנחייתו למרות הלחץ שהופעל עליו, יצא מנצח.

• לאונרדו דיקפריו
• מקס הזועם: כביש הזעם
• האיש שנולד מחדש
• לואי סי.קיי
• ספוטלייט
• סרטים
• אוסקר
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"מקס הזועם – כביש הזעם" (אוסטרליה־ארה"ב)

ג'ורג' מילר מגדיר מחדש את הז'אנר הכי מצ'ואיסטי ומחולל סופת הוריקן פמיניסטית – קולנוע קינטי ומסעיר המאתר רמצי אנושיות בעולם חרב.

"לוויתן" (רוסיה)

סיפור איוב מודרני בעל הדים פוליטיים עזים, עם תסריט בנוי לתלפיות המנסח אבחנות מרות לגבי המין האנושי. להגיש עם כדורים פסיכיאטריים ובקבוק וויסקי.

"הגננת" (ישראל)

סרטו השני והמוערך של נדב לפיד מנסה לגונן על פרח שירה מפני אדישותו של העולם הדורסני. מסה קולנועית מקורית, שופעת, חושנית ומפעימה עם טונים אלגוריים.

"הקול בראש" (ארצות הברית)

מדעני פיקסאר מגלים שמה שקורה לנו בתוך הראש זה סרט אקשן – קורס יסוד בפסיכולוגיה של הילד מתורגם לחגיגה של מטפורות ויזואליות עם תובנות מרגשות.

"היורד למעלה" (ישראל)

אחד עולה, שני יורד. תמונות קצרות מחיי העיר חיפה נרקמות לקנבס אנושי וחזותי עשיר ומרחיב לב. סרט מתבונן עם נשמה גדולה.

• מיוחדים
• הגננת
• לוויתן
• הקול בראש
• מקס הזועם: כביש הזעם
• המיטב של 2015

• Facebook
• Twitter
• Email

ריפלי, טריניטי, שרה קונור, ביאטריקס קידו, נטשה רומנוף – גיבורות אקשן הן לא בדיוק תופעה חדשה, אבל אחרי טפטוף מתמשך של לוחמות ללא חת, לרוב בתפקידי משנה, נדמה שהשנה נפרצו הסכרים. נשים בנעליים עם סוליות שטוחות הובילו כמה מהסרטים היותר יקרים ומצליחים של 2015, בהם פרק הסיום של “משחקי הרעב", שבו קטניס אוורדין משנה את מהלך ההיסטוריה באמצעות חץ גורלי.

כשבסוף “רובוקופ" (1987) שותפתו של מרפי רוססה בכדורים, קיווינו שהיא תהפוך לסייבורג כמותו. אבל בסרט ההמשך מ־1990 השוטרת העדינה פשוט החלימה מפצעיה ונותרה בשולי העלילה. מאז נולדו דורות חדשים של צופים, והתופעה הכי מעניינת השנה היא ליהוקן של נשים לתפקידים הראשיים בפרקים החדשים של סדרות קולנועיות שעד כה נישאו על כתפי גברים.

“מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" מובל על ידי נערה נועזת, שכמו לוק סקייווקר לפניה ניחנה בכוחות שהיא אינה מודעת להם, ובינתיים השאלה שמטרידה את המעריצים היא מה מוצאה ולא למה היא אישה בתפקיד הראשי, כפי ששאלו לפני שנתיים כשסנדרה בולוק הובילה לבדה את “כוח משיכה". מוקדם יותר השנה, הרגע הכי מרגש ב"משימה בלתי אפשרית 5" היה כשהסוכנת אילזה פאוסט קפצה למים להציל את איתן הנט מטביעה. לא הורגלנו בסצנות שבהן נשים מצילות גיבורים ממוות בטוח, והסרט הפתיע על בסיס הציפיות (הנמוכות) המוקדמות מסרטי אקשן הוליוודיים. וביקום מקביל, אחד מסרטי הארטהאוז הכי מהוללים של השנה הוא “המתנקשת", שגיבורתו יוצאת לרצוח מנהיג פוליטי בסין של המאה השביעית.

אבל בראש השיירה דוהר “מקס הזועם: כביש הזעם", סופת הוריקן פמיניסטית בניצוחו של ג'ורג' מילר ובפיקוחה של המחזאית האקטיביסטית איב אנסלר (“מונולוגים מהוואגינה"), שכבש את המבקרים ועצבן את המיזוגנים, שקראו להחרים אותו (“תעמולה פמיניסטית שמתחזה לסרט בנים… הדמות של שרליז ת'רון נבחה פקודות על מקס. אף אחד לא נובח פקודות על מקס", כתב בעל בלוג שצוטט ב"הוליווד רפורטר"). כיוון העלילה מוכתב על ידי שפחות המין של דיקטטור איום, שמרדו בגורלן וביקשו מהלוחמת קטועת היד פיוריוסה להבריח אותן. כשמתברר שאין לאן לברוח, הן חוזרות להפיל את העריץ ולשחרר את המים – מקור החיים (בניגוד למאבק הציני על הנפט שהניע את הסרטים הקודמים). פיוריוסה היא גיבורה עזה וסקסית, אבל הסרט נבדל בכך שיש בו שלל נשים במגוון צבעים, גילים ומידות, וכולן משתתפות במאבק באופן אקטיבי. הרגע שבו הכלה המועדפת על הדיקטטור הופכת את בטנה ההרה לבת ערובה ומכוונת אותה כנגדו הוא אירוע מכונן, ולא ידענו כמה חסר לנו לראות סבתות יורות (לא כבדיחה בקומדיה).

מקס הוא בעצם דמות משנה בסרט שנקרא על שמו, וכשהוא חובר לפיוריוסה, הוא לרגע אינו מטיל ספק ביכולותיה, ובכך מתאפיין אף הוא כפמיניסט מטבעו. וכל זה קורה במסגרת סרט האקשן הכי קינטי, סוער ומסעיר בתולדות הז'אנר הכי מצ'ואיסטי.

• ביאטריקס קידו
• שרה קונור
• טריניטי
• ריפלי
• המיטב של 2015
• מקס הזועם: כביש הזעם
• משחקי הרעב
• מיוחדים
• נטשה רומנוף
• מלחמת הכוכבים

• Facebook
• Twitter
• Email

שערוריית העקבים בפסטיבל קאן

במאי האחרון געשו הרוחות סביב תקרית בפסטיבל קאן, בה נשים לא הורשו להיכנס להקרנה של סרט מכיוון שלא עמדו בקוד הלבוש שלהפסטיבל המחייב נעילת עקבים גבוהים. המחאה הציבורית לא איחרה לבוא, ואליה הצטרפו גם סלבריטאיות שנכחו בפסטיבל ומחו כנגד הדרישה לעקבים, כמו אמילי בלאנט – שעשתה זאת תוך שהיא נועלת נעלי עקב בעצמה. המעשים עצמם הגיעו מכיוון לא צפוי – דווקא דוגמניות על כמו לארה סטון וקרלי קלוס הופיעו על שטיחים אדומים בשבועות העוקבים עם נעליים שטוחות, מה שמוכיח שהדרך להשתחרר מכבלי המגדר עוד ארוכה, שכן רק דוגמניות על מרגישות מספיק בנוח לא להיכנע לתכתיבים, כנראה בגלל שהן נראות טוב בהכל. התחלה יפה, הוליווד.

החבורה הנשית של טיילור סוויפט

באופן אירוני, רגע השיא של טיילור סוויפט וחבורת הנשים שמקיפה אותה (ה-girl squad) היה בקליפ לשיר "Bad Blood", שמבוסס על סיפור של יריבות נשית מהסוג הקלישאתי. אבל גם החגיגה סביב השיר הזה, שתוקף באופן אישי את הצ'ילבה קייטי פרי, שלפי השמועות ניסתה לגנוב מסוויפט רקדנים במהלך סיבוב הופעות, לא הורידה מהכוח הנשי שסוויפט מעודדת. עולם הפופ הוא עדיין גברי במהותו, ועד כה הנשים שנמצאו בפסגה – כמו מדונה או ביונסה – התגוררו שם לבדן או לצד גבר חזק. סוויפט הוכיחה שכדי לשלוט בעולם צריך חזית מאוחדת ותומכת של נשים מובילות בתחומן, והקיפה עצמה בחברות אמת כמו לינה דנהם, לורד או קרלי קלוס, שלא מפסיקות להרים אחת לשנייה.

"ג'וני ואבירי הגליל"

מוזר לחשוב שבשנת 2015 המיניות הנשית היא עדיין נושא מושתק או מאיים, והרפרנס הזמין ביותר שיש לנו בראש להצגה שלה בתרבות הפופולרית היא "סקס והעיר הגדולה", שירדה מהמסך כבר לפני יותר מעשור. התיקון הגיע ממקור לא צפוי – שני יוצרים ממין זכר שדרך סיפור על זנות גברית הצליחו לא רק לנסח במדויק את הבעייתיות שבחוסר השוויון המגדרי בכל הנוגע לחיי המין שלנו, אלא הצליחו להשיג במהלך פרקי העונה הראשונה מנעד רחב ומגוון של רצונות ופנטזיות נשיות, במקום לשטח את הדמויות לסטריאוטיפים.

נשים בהוליווד נלחמות בהפרשי השכר

חשבתן שרק אתן מרוויחות פחות מהגבר בקיוביקל לבד? מתברר שפער השכר מטריד גם את שחקניות ובמאיות הוליווד, כשלאחרונות גם לא ניתנות מספיק הזדמנויות מקצועיות. בטקס האוסקר האחרון הזוכה פטרישיה ארקט מחתה בנאום הזכייה שלה נגד הפרשי השכר, וגררה אחריה אינספור קולגות. המוכרת בהן היא ג'ניפר לורנס, שכתבה מכתב פתוח בניוזלטר הפמיניסטי של לינה דנהם בו סיפרה על מאבקיה לקבל שכר שווה ערך לשחקנים הגברים שלצדה. בתגובה, הצהיר ברדלי קופר – שהופיע לצד לורנס ב"אופטימיות זה שם המשחק", "חלום אמריקאי" ולאחרונה ב"ג'וי" – כי הוא מתכוון לאחד כוחות עם שחקניות למשא ומתן משותף על שכר. האם אנחנו באמת זקוקת לגבר שילחם את המלחמות שלנו? בהחלט. בימים בהם עמוס שוקן קורא למי שמבקרות את בני ציפר "ג'יהאד פמיניסטי", אין ספק שאנחנו זקוקות לגברים פמיניסטים שיעזרו לדברר את המסר בפניהם של גברים שעדיין לא יכולים להקשיב לקול הנשי מבלי שישמע להם היסטרי או קורבני. כן ירבו.

"הנוקמים: עידן אולטרון" תחת אש

כבר זמן רב שמעריצי "הנוקמים" לא מבינים מדוע דמותה של סקרלט ג'והנסון – האלמנה השחורה, לא מקבלת סרט משלה, בעוד שאר הדמויות שלצדה זכו לאחד, שניים, ואף שלושה סרטים. זאת למרות שג'והנסון היא היחידה מבין הקאסט שהחזיקה על גבה שובר קופות ("לוסי") מחוץ לפרנצ'ייז הסרטים בתקופה בו הוא קיים. אבל השיא הגיע כשיצאו המוצרים הנלווים לסרט "הנוקמים: עידן אולטרון", והאלמנה השחורה פשוט נעדרה מהם. המחאה תפסה אש ברשתות החברתיות בעזרת התגית #WheresNatasha, ואפילו מארק רופלו, שמככב לצדה של ג'והנסון בסדרת הסרטים, הצטרף. האם למדו בהוליווד משהו מהתקרית? כנראה שלא, שכן הסיטואציה ההזויה חוזרת על עצמה בימים אלה ממש – מעריצים ומעריצות של "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" נדהמו לגלות שריי, הדמות הראשית בסרט, נעדרת מהמרצ'נדייז הנלווה. צירוף מקרים? כנראה שלא.

"מקס הזועם: כביש הזעם"

כשטום הארדי, אחד מכוכבי הסרט, נשאל במסיבת עיתונאים האם הפריע לו לקרוא תסריט אקשן מלא בדמויות נשיות, הוא ענה את התשובה היחידה שאפשר לענות במקרה כזה: "לא". למרות שהארדי מגלם את הדמות שעל שמה קרוי הסרט, הוא דאג להזכיר בכל הזדמנות שהכוכבת האמיתית של הסרט היא שרליז ת'רון, שמשחקת את דמותה של פיוריוסה – לוחמת נועזת שמובילה מפגן עוצמתי של קבוצת נשים שמסרבות להמשיך להיות כלי קיבול של העריץ הגברי הצמא לדם. אלגוריה, מישהו?

נאום הזכייה באמי של ויולה דיוויס

נאום הזכייה של דיוויס, השחקנית השחורה הראשונה שזכתה בפרס האמי על תפקיד ראשי בסדרת דרמה, רלוונטי יותר למאבק השחורים בהוליווד מאשר למאבק הנשים, אבל הוא הדליק זרקור על סוגיה שרוחשת בקרב נשות תעשיית הבידור. בעוד דיוויס שמה דגש על חוסר ההזדמנויות עבור שחקניות שחורות בהוליווד, ניקי מינאז' הפנתה השנה אצבע מאשימה ישירות לנשים הלבנות שדורשות את הפריבילגיות לעצמן אבל לא חולקות אותן עם אחיותיהן, כמו מיילי סיירוס וטיילור סוויפט. זו גם הזדמנות מצוינת לתת קרדיט ליוצרת והתסריטאית שונדה ריימס, שעומדת מאחורי "האנטומיה של גריי", "סקנדל" ו"המדריך לרצח", עליה זכתה דיוויס באמי. למרות התוצרים הטראשיים של ריימס, אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא הביאה לטלוויזיה האמריקאית בכך ששמה בפריים טיים דמויות מגוונות מבחינה אתנית ונטייה מינית.

פלייבוי מפסיקים לפרסם עירום

זו לא תהיה טעות לפרש את ההחלטה של פלייבוי להפסיק לפרסם עירום כמותה של האירוטיקה הרכה, שאינה נחוצהבימים בהם הפורנו זמין כל כך. יחד עם זאת, פלייבוי הוא תוצר מובהק של העליונות הגברית, והוא פרי חלציו של אדם שמחזיק אחוזה מלאת שפנפנות שכל מטרתן בחיים היא להוות ממתק לעיניים של גברים. המיניות הנשים בפלייבוי אמנם לא קיצונית כמו העיוות של הפורנו, אבל גם היא מגלמת פנטזיה גברים מסוג מסוים – נשים שהן קצת תמימות, מתגרות, ילדותיות ונעדרות שיער גוף. העירום הנשי והמין הנשי צריכים להיראות, אבל הגיע הזמן שמי שישלוט בייצוגים של אלה הן נשים, או לכל הפחות גברים שלא רואים בהן חפץ.

מיילי סיירוס עושה מה שבכוס שלה

יש מקום להתווכח על המיניות המוחצנת של סיירוס ולשאול האם היא מכוונת לנשים או לגברים, אבל דבר אחד בטוח – התדמית של סיירוס כבר לא נשלטת על ידי מושכים בחוטים למיניהם. מעבר לעובדה שהיא מתפעלת חשבון אינסטגרם עמוס דרכו היא מעבירה את האג'נדה שלה, בין אם מדובר בלגליזציה של סמים קלים או שיער בית שחי, סיירוס החליטה השנה גם לקחת את הקריירה שלה בידיים ולהקליט אלבום שלם עם הפליימינג ליפס מחוץ לחוזה שלה עם חברת התקליטים, שבוודאי הזדעזעו מהתוצאה הסופית והלא להיטית.

ג'יג'י חדיד עונה למבקרים

ביוש גוף הוא הדרך האפקטיבית והשכיחה ביותר למשטר נשים, וכולם חוטאים בה – כולל נשים בעצמן. גם אם העולם מתקדם לעבר שוויון מגדרי באספקטים אחרים, נדמה שהדרישה מנשים להיראות באופן מסוים לא תיעלם כל כך מהר. כשדוגמניות חוטפות גם הן ביקורת על כל חלק מגופן, קשה שלא להבחין שאף אחת אינה חסינה בפני הביקורת. ג'יג'י חדיד, שהפכה השנה לאחת הדוגמניות המצליחות בעולם בעיקר הודות למראה הבריא שלה, כנראה לא שימחה במיוחד את אוהבי ההרואין שיק, שמעדיפים את המראה הכחוש בעיקר כשמדובר בתצוגות אופנה עלית. בשבוע האופנה בניו יורק חדיד כיכבה בלא מעט תצוגות, מה שגרם לממורמרי מקלדת רבים לייחס את הסיבה לכך לעובדה שהיא צמחה מתוכנית ריאליטי ("The Real Housewives of Beverly Hills") ולא ליכולות שלה כדוגמנית. חדיד לא נשארה חייבת והגיבה בפוסט רהוט באינסטגרם שיוצא נגד מבקריה, בו היא גם ציינה שאם לא היה לה את מבנה הגוף שיש לה, הקריירה שלה הייתה נראית אחרת. חדיד לא הייתה לבד, אגב – גם ללינה דנהם נשבר השנה מכל מי שעולב בה בכל פעם שהיא מעזה לחשוף את גופה הלא חטוב, וגם היא השתמשה בפלטפורמת האינסטגרם להכריז על כך שגם רוחה היציבה והחזקה יכולה להישבר.

• פלייבוי
• לארה סטון
• ברדלי קופר
• הנוקמים עידן אולטרון
• סקרלט ג'והנסון
• האלמנה השחורה
• מקס הזועם: כביש הזעם
• ג'וי
• bad blood
• ג'ניפר לורנס
• טיילור סוויפט
• מיילי סיירוס
• פסטיבל קאן
• קייטי פרי
• ג'וני ואבירי הגליל
• גיגי חדיד
• קרלי קלוס
• ויולה דיוויס
• מלחמת הכוכבים
• תרבות
• נעליים