• Facebook
• Twitter
• Email

השנה גילו לפחות בשתי סדרות שלתפעל דמויות של היפסטרים בטלוויזיה זה לא עניין קל. עזיז אנסרי הסתבך עם "מאסטר אוף נאן" בעלילה חמודה אבל מאוד לא אמינה, שבעיקר הצטלמה יפה, כששלח את הגיבור שלו למסע קולינרי באיטליה שכלל מחווה אחת יותר מדי לקולנוע הניאו ריאליסטי ונחת באופן מגושם על הרגליים כשהחזיר את הגיבור שלו לקומפורט זון בניו יורק. אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, לעומת זאת, מצאו את עצמן בעונה הרביעית של "ברוד סיטי" (שעולה בחודש הבא ב־HOT) שוברות את הראש פרק אחר פרק – מה עושים עם הדמויות האלה? איך שומרים על האפיונים הבסיסיים שלהן – חסרות כישורי חיים ואמביציה, אבל כיפיות וכריזמטיות – וגם גורמים להן לצאת מהבית לעלילה של עוד פרק? הפתרון של "ברוד סיטי" זה עונה שנייה ברציפות (שמבוצע בעונה הזאת קצת פחות טוב מאשר בקודמת) הוא ויתור מוחלט על ריאליזם לטובת תמהיל של סאטירה, אבסורד וסלפסטיק.

בעוד האסתטיקה ההיפסטרית – אקסצנטרית, צבעונית, חמודה – חוגגת בטלוויזיה עוד מאז "משפחה בהפרעה", סדרות טלוויזיה שהן על ההיפסטרים עצמם הן מצרך נדיר יותר. יותר מכך, צריך להיזהר שלא לסווג כל סדרה על צעירים עירוניים, ליברלים, רווקים, בוהמיינים כ"סדרה על היפסטרים". "בנות", למשל, אולי עסקה בצעירות פריווילגיות בנות 25 וקצת (בעונה הראשונה) מניו יורק, אבל זהו דמיון חזותי בלבד. "בנות" רצו, כל הזמן רצו, היו קורבן של הרצון שלהן עצמן: המאבק של ההיפסטר הטלוויזיוני הוא קודם כל בדחף שלו עצמו לא לעשות כלום. אם בשיעורי תסריטאות מלמדים אותך שהדבר הראשון שדמות חייבת זו מוטיבציה, הרי שההיפסטר הטלוויזיוני נמצא במשבר קיומי מסוג אחר: הוא כל הזמן מחפש את המוטיבציה שלו. הוא לא-דמות שמנסה להפוך לדמות. לא מספיק לגור בניו יורק וללבוש בגדים קצת מצחיקים. זו גם הסיבה שההיפסטר מתפקד טוב מאוד בתור דמות משנה (ג'ודה ב"בוג'ק הורסמן", למשל) אבל קשה לבנות סביבו סדרה שלמה.

עיצוב הסט של "Unbreakable Kimmy Schmidt" של טינה פיי אולי צבוע באסתטיקה היפסטרית מאוד ולועגת לא מעט לדמויות כאלה (אחרי הכל, היא מתרחשת בשכונת העוני הפיקטיבית Lower Dogtooth שבניו יורק, ותהליך הג'נטריפיקציה העובר בהדרגה על השכונה הוא אחת מעלילות המשנה המניעות את העונה השנייה), אבל קימי, שחיה את רוב חייה בבונקר של כת אפוקליפטית קטנה, היא כל דבר חוץ מבוהמיינית פריווילגית. יש לה בעיות אמיתיות בחיים.

החיפוש אחר הרצון לעשות משהו יכול לסחוב אולי סרט מנומנם, אולי עונה טלוויזיונית אחת. אבל הוא לא חזון בר קיימא לעלילה רב עונתית. זו גם הסיבה שעזיז אנסרי לא מתכוון לחזור לעוד עונה של "מאסטר אוף נאן", ו"ברוד סיטי" עברה לפורמט כמעט מערכוני עם סיטואציות שקל מאוד לתאר במשפט (אבי נקשרת למשאית ואילנה רצה אחריה! אבי ואילנה עושות פטריות ונכנסות לסרט מצויר! אבי ואילנה עושות שטויות במטוס לישראל!). הכישרון של השתיים להומור פיזי מאוד בטח לא הזיק פה.

הסדרה שטיפלה בחלום ההיפסטרי בצורה הטובה והשלמה ביותר היא, כמובן, "פורטלנדיה" של פרד ארמיסן וקארי בראונשטיין. אבל "פורטלנדיה", שהעונה השמינית והאחרונה שלה תעלה בינואר הקרוב, לא צריכה להתמודד עם בעיות כמו רצון של דמות – היא סדרת מערכונים (עם כמה דמויות חוזרות, כמו הלסביות הזועפות והצדקניות שמנהלות חנות ספרים רדיקלית). היא אמנם סדרת מערכונים עם עקרון מגבש – פורטלנד היא העיר אליה היפסטרים עוברים מערי החוף כשהם מתבגרים ונמאס להם להיות עניים כל כך (קצת כמו חיפה) – אבל היא עדיין סדרת מערכונים. הזוג הבורגני, אותו פגשנו בעונה הקודמת, שמנסה לשחזר את הימים בהם היו צעירים והלכו לפסטיבלים באמצעות חוויית VR יוקרתית אותה רוכשים לסלון ביתם, מצחיקים מאוד לחמש דקות. אבל אין כל כך מה לעשות איתם אחרי יותר מזה. גם סדרה שלמה שמוקדשת לאתוס ההיפסטרי כמו "פורטלנדיה" מתחילה להסתבך כשצריך להתמודד עם הדמויות האלה לאורך זמן. הן מושלמות לעקיצות קטנות, אבל מה עושים איתן אחר כך? בדומה לכך, גם לסדרת הקאלט "טיסת הקונקורד", על זוג מוזיקאים היפסטרים מניו זילנד שמנסים להצליח בניו יורק, יש בסופו של דבר מבנה מערכוני מתחת לקליפה העלילתית, והיא אכן לא החזיקה יותר משתי עונות.

זו גם הסיבה ששתיים מהסדרות שטיפלו בהיפסטר בצורה משעשעת היו קומדיות בלשיות. "משועמם" הפנטסטית של ג'ונתן איימס (ששודרה ב־HBO ב־2009־2011) ו"משלחת חיפוש" החדשה יותר (שהעונה השנייה שלה עולה בשני, 27.11 בסלקום TV ופרטנר TV). ב"משועמם" ג'ייסון שוורצמן מגלם סופר ניו יורקי צעיר וחרדתי עם בעיית שתייה קלה, שיום בהיר אחד ננטש על ידי החברה שלו ובתגובה מחליט לפתוח סוכנות בילוש אף שאין לו שום ניסיון וכישרון בתחום. ב"משלחת חיפוש" אליה שוקאט היא דורי (מייבי מ"משפחה בהפרעה") – צעירה שמחליטה לאסוף את החברים חסרי היכולת שלה לחיפוש אחר מכרה רחוקה שנעדרת, אם כי יותר מתוך הרצון לשחק בבלשית מאשר דאגה אמיתית לשלומה. ארכיטיפ "הבלש החובבן" מתאים להיפסטר הניו יורקי כמו כפפת וינטג': אחרי הכל זהו ז'אנר שקרוב יותר לז'אנר "הילד הבלש" (כל מיני חמישיות ושביעיות סודיות וגם "ג'ינג'י") מאשר לשרלוק הולמס, וככל שהבלש החובב הוא נאיבי וחסר פרופורציות יותר, כך המפגש שלו עם התעלומה יהיה בהכרח מצחיק. ההיפסטר – ומהו אם לא פשוט ילד מגודל – הוא בלש חובב נהדר עם הרבה יותר זמן פנוי ויכולת כלשהי לנהל שיחה ולהצליב פריטי מידע, אבל לא הרבה יותר מזה. כשאתה בלש בטלוויזיה, העלילה באה אליך, דופקת על הדלת של המשרד שלך; בלש מהסס שלא בטוח שהוא מוכן לאתגר הזה ואולי אפילו מנסה לברוח ממנו לפעמים (כמו איימס החרדתי ב"משועמם") רק מגביר את המתח.

אבל ההיפסטר הטלוויזיוני הטוב ביותר שנראה עד כה הופיע דווקא בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. הקומיקאי הבריטי הנהדר סטיב קוגן (בתפקיד עצמו) – אינטלקטואל, סנוב, היפסטר לונדוני מזדקן – יוצא לסיבוב מסעדות עם חברו/יריבו, הקומיקאי הבריטי הנהדר לא פחות רוב בריידון – איש מיינסטרים, איש משפחה ושמח בצורה שממש עולה לקוגן על העצבים. "The Trip", שביים מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות"), מתמודדת עם ההיפסטריזם של קוגן לעומק וברצינות דווקא מפני שכמעט ואין בה עלילה. קוגן ובריידון מסתובבים בין מסעדות, רבים, מקנאים זה בזה, עושים תחרויות חיקויים, מנסים לנאוף ומתפלצנים (בעיקר קוגן) על אוכל מאוד יקר. המתח בין השניים – קוגן בז ומקנא בהצלחה המסחרית של בריידון ובמקביל פוזל להוליווד – נפרש במלוא יופיו ומורכבותו בדיוק מפני שאין עלילה שתפריע להם. בכלל, עלילה זה כל כך מיינסטרים.

• המסך
• ברוד סיטי
• היפסטרים
• פורטלנדיה
• משלחת חיפוש
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

קשה להגדיר את "משלחת חיפוש". כדי להצליח לגרום לעוד סדרה על צעירים ניו יורקים מפונקים ומרוכזים בעצמם להיראות אטרקטיבית, צריך כנראה להפוך אותה לקומדיה שהיא גם תעלומה בלשית. ב"ניו יורקר" הגדירו את "משלחת חיפוש" כסיטקום נואר, וההכלאה הז'אנרית הזאת מתגלה עד מהרה כסדרה מתוחכמת, סוחפת ומצחיקה.

כך נפתחת "משלחת חיפוש": שנטל ווית'רבוטום נעדרת. המשפחה שלה מחפשת אחריה ועל עמודי חשמל בשכונה בברוקלין שבה היא מתגוררת נתלו מודעות עם התמונה שלה. באחת מהן נתקלת דורי (אליה שוקאט – מייבי מ"משפחה בהפרעה"), צעירה מקומית עם הרבה זמן פנוי ואפס כיוון בחיים שלמדה עם שנטל בקולג' ולא ראתה אותה מאז. ההיכרות השטחית בין השתיים לא מונעת מדורי לצלול לתוך תעלומת היעלמותה של שנטל ולרתום אליה את חבריה ואת בן זוגה, כולם בני 20 ומשהו, ברוקלינאים עם פרנסה לא סדירה ואפס ניסיון בבילוש. אז למה בעצם כדאי לנו לראות עוד סדרה על היפסטרים מעצבנים?

>>סדרות מומלצות שאולי עדיין לא ראיתם

"דורי היא מישהי שרוצה יותר מהחיים שלה, והמשבר הקיומי שהיא עוברת הוא לבה של הסדרה״, מסביר צ'רלס רוג'רס שיצר את הסדרה עם שרה ויולט בליס ומייקל שואוולטר. "היא רוצה להאמין שהחיים הם יותר מהחברים שלה והמסיבות שהם מבלים בהן, היא רוצה להאמין שמשהו גדול יותר מחכה לה. היא נתפסת להיעלמות של שנטל ומשליכה כל מה שקורה מסביבה על הסיפור הזה, מתוך איזו אמונה שאם היא תציל את שנטל היא תציל את עצמה".

זו לא הפעם הראשונה בה רוג׳רס ובליס מתעסקים עם דמויות כאלו. השניים, שהכירו בלימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, כתבו וביימו את הסרט העצמאי "פורט טידן", שהוקרן בפסטיבל החשוב SXSW ועסק גם הוא שתי צעירות מילניאליות בניו יורק. מאז הם הספיקו לעבוד כתסריטאים בסדרה "Wet Hot American Summer" ולחבור לשואוולטר, שהיה אחד מיוצריה, כדי לעבוד על סדרה חדשה.

"חשבנו מה יהיה הצעד הבא שלנו אחרי 'פורט טילדן' והבנו שאנחנו רוצים לעשות סדרת טלוויזיה". מספרת בליס. "נפגשנו עם שואוולטר שהיה מורה שלנו באוניברסיטת ניו יורק. בסוף הפגישה זו החלטנו שאנחנו רוצים לעבוד יחד על הסדרה הבאה שלנו, אבל רק בהמשך עלה הרעיון לסדרת מתח קומית, שתהיה באותו הטון של 'פורט טילדן', רק בשילוב של עלילת מסתורין".

למה דווקא סדרה ולא עוד סרט?

"אני פשוט אוהבת טלוויזיה", היא צוחקת. "אני נורא אוהבת את כל מה שקורה עכשיו בטלוויזיה, ותמיד אהבתי סדרות ואת הסקרנות לקראת מה הולך לקרות בפרק הבא".

רוג׳רס: "המדיום הטלוויזיוני מאפשר להרחיב את עולמן הפנימי של הדמויות ולחקור אותו לאורך זמן, וזה מה שרצינו לעשות".

איך הסדרה משתלבת בנוף הטלוויזיוני העכשווי?

רוג׳רס: "אחת ההשראות המרכזיות שלנו היא דווקא ׳טווין פיקס׳, אבל רצינו לעשות סדרה שתהיה בראש ובראשונה קומדיה. משודרות כרגע הרבה סדרות שמתרחשות בניו יורק ועוסקות במילניאלס, והיה לנו חשוב מאוד לבדל את עצמנו מהן ולמצוא דרכים להגדיר את הסדרה שלנו עבור הצופים, להבהיר שהסדרה שלנו אחרת. לנו היה ברור איך היא שונה, אבל יש אנשים שצריך להסביר להם בדיוק איך".

איך כותבים סדרת מתח קומית בלשית?

רוג׳רס: "כתיבת התעלומה לא היתה החלק הכי קשה בתהליך".

בליס: כתבנו קודם את הסיפור הבלשי, מיפינו למעשה את כולו ושאלנו את עצמנו 'אוקיי, ומתי זה נהיה מצחיק?'. עם כל נקודות המפנה הדרמטיות שהיו לנו, וידאנו שאנחנו מוסיפים משהו מיוחד או משונה לכל תרחיש. הדמויות יושבות בבית קפה? נוסיף אלמנט מוזר שיהפוך את המפגש הזה גם למצחיק".

הפער בין התעלומה הבלשית המותחת לבין הדמויות שמניעות אותה הוא אחד הדברים שהופכים את "משלחת חיפוש" לסדרה שכיף לצפות בה. הוא יוצר רגעים קומיים מעולים, וצוות השחקנים של הסדרה מצליח לגלם דמויות שנתפסות לפרקים כמגוחכות בכנות מכמירת לב. "משלחת חיפוש" ביקורתית כלפי הדמויות שלה, אפילו כלפי דור שלם, אבל היא עושה את זה בהמון חמלה ומעט שיפוטיות.

"ככל שדורי מעמיקה בתעלומה היא מאבדת את עצמה בתוכה", מרחיב רוג׳רס. "כשאת משחקת את הבלשית את חייבת להיות קצת מניפולטיבית ולא לגמרי אתית, ודורי מפנימה את הטקטיקות האלו. בסופו של דבר הן אפילו עוזרות לה לצמוח".

נראה כאילו אין מישהו אחרת מתאימה יותר לתפקיד מאליה שוקאט.

רוג׳רס: "התלהבנו מאוד ברגע שחשבנו עליה לתפקיד של דורי. אף שחקנית אחרת לא נראתה מתאימה פתאום. נפגשנו איתה לארוחת צהריים לא מחייבת ופשוט נתנו לה את התסריט וקיווינו ממש שהיא תגיד כן. היא הבן אדם הכי קול בעולם, היא ממש קסומה והיא הביאה לתפקיד הרבה תכונות שלא חשבנו עליהן קודם. היא מרכז הכובד של הסדרה".

אפילו ב־2017 אנחנו רואים סצנות שבהן דמות נכנסת לחדר ומאזינה להודעה שהשאירו לה במזכירה האלקטרונית. בסדרה שלכם הדמויות דווקא כן מסמסות ומצייצות הרבה.

רוג׳רס: "הודעות טקסט ומדיה חברתית הן חלק כל כך גדול מהחיים שלנו שבאמת אי אפשר להתעלם מזה. אבל צריך לדעת להשתמש בהן כדי להעצים את המתח הדרמטי".

בליס: "זה יכול לעזור לבנות את הדמויות וליצור מתח. בפרק הראשון יש סצנה שבה אליוט אומר לחברים שהוא בקושי זוכר את שנטל ושהיא הייתה בכלל די מעאפנה. במקביל הוא מצייץ שהוא בדיוק קיבל חדשות עצובות על בחורה נפלאה. הוא משתמש במידע הזה בשביל הקמפיין שהוא מנהל במדיה החברתית, קמפיין עבור עצמו ומי שהוא רוצה להיות בעיני העולם".

"משלחת חיפוש", כל הפרקים בסלקום TV החל מחמישי (4.5)

• המסך
• סדרות
• משלחת חיפוש
• תרבות