השנה היא 2025 והסדרה הכי חמה בטלוויזיה היא "ניתוק" – דרמת המד"ב האפלה של אפל TV, שמציגה לנו את הסיוט הגדול מכולם: לעבוד במשרד. כלומר כן, יש עוד אלמנטים דיסטופיים ומאיימים בסדרה, אבל ההתמקדות שלה במשרד אמריקאי משעמם מלא בשטיחים בצבע ירוק-קיא ואורות פלורסנט קשים הם החלק המשמעותי באמירה המורכבת ובתחושת האימה בה נמצאים המנותקים. אבל רגע, למה זה בעצם סיוט? כלומר אף אחד לא אוהב ללכת לעבודה, אבל ממתי הגיהינום הכי גדול – לפחות לפי הוליווד – הוא שיחות מטבחון משעממות ומחשב בתוך קיוביקל? האם זה פשוט בגלל שהאמריקאים המפונקים לא יודעים מה זה סבל אמיתי? האם זה כי מדובר בפחד קמאי של כל התסריטאים לסיים במשרד? ובכן, זה חלק מזה, אבל יש עוד כמה סיבות.

>>כאן מתחילים שידורינו: הבית החדש של הרדיו בתל אביב נפתח לקהל

עבודה מסודרת בסביבה נוחה עם הטבות ובונוסים הייתה פעם חלק מהחלום האמריקאי. בשנות החמישים והשישים, תקופה שהסגנון הויזואלי שלה מהווה השפעה ברורה על "ניתוק", גבר שעוזב את משפחתו בבוקר עם חליפה ועניבה ליום במשרד היה מראה מלבב ומרגיע. בשנות השמונים סרטים כמו "וול סטריט" ו"סוד ההצלחה שלי" אמנם הציגו גרסאות אפלות יותר של עולם העסקים, אבל עדיין – ג'וב טוב ויציב במשרד היה משהו לשאוף אליו. ואז משהו השתנה בשנות התשעים, העשור של דור האיקס וערכים שבנויים על פקפוק בסמכות ו"לעזאזל עם הממסד". אבל זו גם תקופה של התפתחות טכנולוגיות, ועלייתם של חברות היי-טק בארצות הברית, ושתי המגמות המקבילות האלו התנגשו במסך הקולנוע בצמד סרטים שיוצאים ב-1999 "המטריקס", ו"מהומה במשרד".

"המטריקס" הוא הסרט הזכור יותר מהשניים, אבל לאחר כמה סצנות מרכזיות בתחילתו הוא עוזב את המשרד והדימוי הברור ל"לצאת מהמטריקס" ומגבלות הקיוביקלס מובן בקלות. "מהומה במשרד" לעומת זאת, מתרחש כמעט כולו במשרד אמריקאי מכוער ומלא בחדרונים, ומייצג באופן מושלם את הלך הרוח של התקופה.

יצירתו של מייק ג'אדג', המוח מאחורי "ביוויס ובאטהד" ו"המלך היל", היתה קומדיה סרקסטית על עובדי משרד מתוסכלים שמנסים לנקום בממסד – גיבור הסרט הוא פיטר, המגולם על ידי רון ליווינגסטון מ"סקס והעיר הגדולה", שהוא בחור רגיל שמבין שמאז שהוא התחיל לעבוד בחברת ההיי-טק "איניטק", כל יום שעובר הוא היום הגרוע ביותר בחייו. הסרט מלא באבחנות מחוכמות על חיי המשרד: מבוסים מלוקקים, דרך מכונות צילום כושלות ועד מסיבות עוגה מאכזבות, ואפשר לראות בו הקדמה לקומדיות ההוליוודיות הריאליסטיות יותר שיבואו בעתיד מיוצרים כמו ג'אד אפאטאו. אבל המורשת הגדולה שלו באמת היא תיאור חיי המשרד כסבל סיזיפי מייאש.

שנות התשעים היו גם העשור שהביא את הקומיקס "דילברט", על השעמום היומיומי של החיים במשרד, ואפילו גיבורים טלוויזיוניים נוצצים כמו צ'נדלר מ"חברים" עבדו בעבודות מייאשות שלאף אחד לא ברור בדיוק מה הן. אמריקה דיברה בקול ברור: נמאס לנו לעבוד במשרד! זה הניינטיז, אנחנו רוצים לבלות בבתי קפה ולהקשיב למוזיקת גראנז'! אך היצירה האולטימטיבית הגיעה דווקא מהצד השני של האגם, כשב-2001 התחילו לשדר את הגרסת ריקי ג'ארווייס של "המשרד", הגרסה המקורית שהציגה קיום עגום מלא בקירות אפרוריים של אנשים אומללים. ההצלחה הגדולה של התכנית בממלכה המאוחדת הובילה לגרסה האמריקאית, והכול עמד להשתנה שוב.

האמריקאים ניסו בפרקים הראשונים לשחזר את התחושה הבריטית של המשרד, אבל מהר מאוד הבינו שזה לא מביא מספיק צופים, וגם לא לגמרי מתאים לאופי של סטיב קארל. ופתאום המשרד שבו הדמויות שלנו הולכות אליו כל יום הפך הרבה יותר כיפי! כן, הבוס די מעצבן אבל הצבעים עזים יותר, יש מקום למצוא אהבה ויש מתיחות מצחיקות שאפשר לעשות על העובד המעצבן הזה לידך. סיטקומים אמריקאים חזרו למקום לעבודה והרימו את המורל, והמשרד הפסיק להיות מקום כל-כך מדכא – לפחות עד ש"ניתוק" הגיעה. טוב, זה לא בדיוק נכון, כי היו עוד כמה סדרות מוצלחות פחות או יותר שניסו להפוך ל"ניתוק" לפניה, אבל לא הצליחו. ראויה "תאגיד" המשובחת של קומדי סנטרל, שאין בה אלמנטים מדע-בדיוניים, אבל בהחלט מציגה את היום-יום המשרדי כגיהינום, ובהתאם, מצולמת באווירת סרט אימה (סדרה מעולה, אני ממליץ).

מדוע קונספט המשרד ממשיך להוות ענן שחור מעל העולם המערבי? מחוץ לתחומי הסרטים והסדרות, העולם האמיתי בפוסט-קורונה ומלא בדיונים על כמה שעות באמת צריך לעבוד, כמה אנחנו משועבדים למערכת, איזון של חיים ועבודה וכו'. כל פרסומת שנייה באינסטגרם מציעה לכם הכנסה פסיבית שתאפשר לכם לעבוד מהבית ולנטוש את המשרד. האם באמת החלפנו עבודת פרך בעבודת מקלדת, או שהמין האנושי פשוט אוהב להתלונן? קשה לקבוע, אבל מה שבטוח הוא שעולם הבידור ימשיך לייצר סיוטים מהמשרד, מהסיבה הפשוטה שמדובר בדבר אוניברסלי: כמעט כל אדם היה צריך לעבוד במשרד, וכמעט כל אחד סבל שם. ואם מישהו מצליח לצאת מהמשרד ולקבל ג'וב כיוצר טלוויזיה או קולנוע, הוא יכתוב עוד סדרה או סרט על כמה הוא סבל לפני זה, תסמכו עלינו.

• המסך
• המשרד
• משרד
• טלוויזיה
• עבודה
• אפל טיוי
• ניתוק

חילופי דורות הם לא דבר נעים. כשדור הבומרים (האמיתי, לא החברים בני ה-34 שלכם) התחיל להשתלט על עמדות מפתח בהנהגת העולם והובלת התרבות, הדורות שלפניהם קראו להם היפים וטענו שהם הורסים את העולם. בדיעבד הם קצת צדקו, אבל זה לא שני דור ה-X היו אהובים על אלו שלפניהם, וכשדור ה-Y נחת הוא גם היה שנוא ברובו על האקסים. אבל דור ה-Z, על תרבות הטיקטוק וממים לא הגיוניים ותוכן קצר וצעקני שלהם, הוא כנראה אחד הדורות הכי שנואים על קודמיהם – וגם הדור שהכי מפחדים ממנו, לפעמים מאותן הסיבות.

>>20 שנה חיפשנו אתכן: 20 המסעדות ובתי הקפה שהכי מצאתם בגוגל

שירות הסטרימינג מבוסס הפרסומות טובי רותם את הקרב הבן דורי הזה לסיטקום עם פוטנציאל מעניין מאוד: מנכ"לית של משרד פרסום ניו יורקי (לורן גרהאם, "בנות גילמור" לעד) מתקשה להתמודד עם הפיכתם של דור ה-Z לכוח צרכני משמעותי, ולא ממש מדברת בשפתם המטופשת. וזו בדיוק הסיבה שהיא מפוטרת, ולתפקיד החשוב והמלחיץ נכנסת מי שהיתה אחראית על הסושאל של המשרד, בת הג'ן זי קריסקה (מדיסון שאמאוון, "שחור כזה"). המנכ"לית המפוטרת מקימה, כמובן, משרד פרסום מתחרה, ומלחמת הדורות מגיעה לחזית הפרסום.

קומדיית מקום העבודה הזו פחות או יותר לקחה רעיון שמופיע בערך בכל סיטקום, והרחיבה אותו לרעיון שלם לסדרה – קרב בין חברי המשרד המבוגרים שחושבים שהם יודעים על הצעירים יותר טוב מעצמם, לבין המשרד הצעיר והמגניב שבבירור לא יודע מה לעשות, ולא בטוח שיש לו חשק לעשות בכלל, דברו איתו שוב בשלוש. גרהאם הנפלאה מככבת, הנושא טרנדי וחמוד ואפילו צחקקנו מלפחות בדיחה אחת בטריילר, אז יש פוטנציאל לקרב בין דורי באמת מתבקש. יאללה, תכריעו מי לוקח ובואו נסיים עם זה. אה נו, המסקנה תהיה שאנחנו צריכים לעבוד ביחד ושלכל צד יש יתרונות וחיסרונות? נו טוב, לפחות נצחק קצת בדרך.
"The Z-Suite", שני פרקים ראשונים עכשיו ב-Tubi

• מה רואים הלילה
• דור ה-Z
• משרד
• פרסום

צדק לכל

במאבק על הטמפרטורות של המזגן באופן ספייס כולם שווים. זה אולי העימות היחיד שבה דעתו של העובד הזוטר ביותר שווה לעמדתו של העובד הבכיר ביותר.

שוביניזם

השנה היא 2022. טיעונים מגדריים ("את אישה, בגלל זה קר לך") אינם לגיטימיים בקרב על המזגן.

פרופורציות

אין מראה עצוב יותר מעובדים קפואים בסוודרים כשהטמפרטורה בחוץ היא 40 מעלות. ברגע שהסכסוך מגיע לכך יש צורך בהתערבות דרמטית של אחד המנהלים כדי לפתור את המשבר. מנגד, בשום סיטואציה אין צורך שאחד מהעובדים יביע את מחאתו על הטמפרטורות הלא מספיק נמוכות באמצעות אקט של הורדת החולצה.

עמק השווה

הפתרון המומלץ (גם על ידי חברת החשמל, אגב) הוא 25 מעלות (בהנחה שבחוץ הטמפרטורה היא בין 33 ל־40).

אחריות המעביד

במקרים הומניטריים מסוימים של עובדים הסובלים מהחום ונוזלים אל תוך הכיסא בקיוביקל שלהם, יש לרכוש עבורם מאוורר אישי כדי שיחדלו מלהרטיב את סביבתם.

איסור הגרלות והטלות מטבע

במקרים מסוימים נפתרים סכסוכי מזגן באופן ספייס בשלל אמצעי אן-דן-דינו לסוגיהם, כולל הטלת מטבע או שליפת פתק ובו מספר מתוך כובע. זה ילדותי ומטופש. פשוט כבו את המזגן או שנבכה ונצרח.

דמוקרטיה

זיכרו שהרוב לא תמיד קובע ושבדמוקרטיה אמיתית הרוב מגן על זכותו של המיעוט לא לקפוא ולא להינמס. תתחשבו באחר. תהיו טובים. לא טוב לכם? עופו לברלין. מזגנים אין שם.

• הקוד האתי
• משרד
• אופן ספייס
• מזגן
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 900 // זה הזמן להתקרר

• Facebook
• Twitter
• Email

למראה פניהם המאוכזבות של עשרות האנשים שהתגודדו בשנקר בשבוע שעבר מחוץ להרצאה של סאטושי יאסוי (71), ארט דירקטור בכיר במוג׳י, היה אפשר לחשוב שמדובר בכוכב רוק. מה יש בו, במותג היפני הזה, שמדבר כל כך אל קהל המעצבים המקומיים? האם אין בכך שמץ של פרובינציאליות? מדוע אנשים רבים הקונים את המוצרים של הרשת משאירים עליהם את מדבקת המחיר, כדי שכולם יידעו שהמחברת או העיפרון או הקלמר נקנו במוג׳י? למרבית האירוניה, שם המותג הוא קיצור של המילים היפניותMujirushi Ryohin, שפירושן מוצרים איכותיים לא ממותגים. יאסוי מראה בהרצאה תמונות ממקומות שונים בעולם: תערוכה של מוג׳י בסין שבה השתתפו יותר מ־200 אלף איש, פתיחה של עוד חנות חדשה ביפן, עוד ביקור אקראי באחת מחנויות הרשת בניו יורק, בפריז או במילאנו. בזאת המחשבה על פרובינציאליות נעלמת – אנחנו לא לבד.

יש משהו בעיצובם של מוצרי מוג׳י שמצליח לעורר את האמוציות האלו, אף שלכאורה המוצרים פונקציונליים, עשויים מחומרים פשוטים, בעלי צבעוניות מינורית (בגוני לבן, בז', אפור ושחור) ומשדרים צניעות. יום לאחר ההרצאה נערכה בביתו של שגריר יפן בישראל קבלת פנים ליאסוי. באירוע סיפר המעצב שגם הוא הופתע ממספר האנשים הרב שהגיע להרצאתו ומהעובדה שישראלים רבים כל כך מכירים את מוג׳י אף שאין לרשת נציגות בארץ. זו לא הייתה ההפתעה היחידה. הוא גם סיפר שלאחר שקיבל את הבקשה לבקר בארץ ולהעביר סדנה לתלמידי המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, ביקשו ממנו אשתו וילדיו שלא יבוא כי זה נראה להם מסוכן, אבל לאחר שהכיר את האנשים, את האוכל ואת האווירה, הבטיח: ״בפעם הבאה שאגיע לישראל זה כבר יהיה עם אשתי״.

ההצהרה הזאת הייתה הכי קרובה להתייחסות כלשהי להיעדרה של מוג׳י בישראל. ב־2008 פורסם שהחברה מצאה זכיינית מקומית שתפתח נציגות בישראל. הסניף הראשון היה אמור להיפתח ב־2009, אולם שנתיים לאחר מכן נסוגה החברה מהמהלך, והיו שסברו שהדבר נבע משיקולים פוליטיים. הגילוי המעניין ביותר בדבריו של יאסוי היה שאף על פי שהמותג נתפס כהכי יפני שאפשר, ההשפעות הבינלאומית שלו גדולות בהרבה ממה שנדמה.

תגובת נגד למסחריות ולתרבות הצריכה

״אין לנו מפעל ולא מהנדסים, יש לנו רק חנויות ומעצבים. בסך הכל עובדים בחברה רק 21 מעצבים שאחראים ל־7,000 מוצרים שלה״, הוא מספר בעודו מציג מגוון של פרויקטים שיזמה החברה ברחבי העולם, כגון פרויקט רקמה עם קורבנות האסון הגרעיני ביפן, צביעה טבעית של עץ בקמבודיה, פרויקט בקירגיסטן שמטרתו השגת פרנסה ועצמאות כלכלית לנשים שעובדות בצמר, מחקר שנעשה בהונג קונג שבמסגרתו בחנה מוג׳י פתרונות שונים לדירות קטנות הנמצאות בבניינים גבוהים. הראייה הגלובלית היא עדות לדרך שעברה מוג׳י מאז הוקמה לפני 35 שנה, ב־1980, כתגובת נגד למסחריות ולתרבות הצריכה שהולידו מוצרים באיכות נמוכה. כעדות לכך הציג יאסוי צילום של הסניף הראשון של מוג׳י, שנראה כמו מכולת שכונתית בתקופה שלחברה היו 40 מוצרים בסך הכל – מרחק שנות אור מהסניפים הרבים כיום ומחוויית הקנייה שמציעה הרשת בימינו.

כיום הרשת כוללת כ־400 חנויות ביפן בלבד, ולדבריו של יאסוי אתר האינטרנט שלה הוא הפופולרי ביותר במדינה. בשנת 2016 תכלול מוג'י יותר מ־800 סניפים ברחבי העולם, שבהם יימכרו אביזרים למשרד ולאמבטיה, בגדים ורהיטים ואף בתים שלמים מעץ, ״אף שאנחנו מעודדים לא לבנות בית חדש אלא לשפץ מבנים קיימים״, הוא אומר ומוסיף, ״מוקדם יותר השנה נכנסו לראשונה לתחום הריהוט למוסדות ציבור והתקנו מערכות ישיבה בשדה התעופה נריטה בטוקיו״.

לא העדפה – הסתפקות

את סוד ההצלחה של מוג׳י תולה יאסוי בסדרת הערכים שמכתיבה את פיתוח המוצרים: ״בחירת חומרי גלם ידידותיים לסביבה, אריזה קטנה ככל האפשר, קוד אסתטי מינימלי, צבעים פשוטים – הכל בניסיון לשמור על מהות של עיצוב, איכות ומחירים נמוכים, ובלי להוציא כסף על פרסומות. אנחנו מאמינים שהמוצרים שלנו מדברים בעד עצמם. בסופו של דבר מה שמכתיב את פיתוח המוצרים החדשים במוג׳י הוא לא העדפה אלא הסתפקות. אנחנו לא מחפשים ייחודיות באמצעות חיבה, אהבה או תשוקה, אלא באמצעות סיפוק רציונלי: אנחנו מעצבים מה שצריך, לא מה שרוצים, ובכל מדינה אנחנו מחפשים את המקומי, מנסים למצוא את הייחודיות ולהתאים אותה לצרכים שלנו״.

דוגמה מעניינת לכך אפשר למצוא בקונספטFound Mujiשהחנות הראשונה ברוחו נפתחה ב־2011 ושייעודו למצוא ערך בדברים הקטנים שאנחנו משתמשים בהם ביומיום. "יצאנו למחקר ב־26 מדינות בהם סין, קוריאה, דנמרק וצרפת, וחיפשנו מאפיינים מקומיים, כמו כיסא מסורתי שמצאנו בסין או תיק מנייר שמשתמשים בו בדואר בצרפת״, מספר יאסוי בעודו מציג צילום שבו נראה נאוטו פוקסוואה, אחד המעצבים המפורסמים שמוג׳י עובדת איתם, עומד על סולם ונובר בערמות במקום שנראה כמו חנות בשוק פשפשים בסין. ״חלק מהמוצרים שאנחנו מוצאים נמכרים כמו שהם, ואחרים אנחנו משנים כדי שיתאימו לכושר הייצור של הרשת״.

להשאיר את תהליך הייצור נאמן לעצמו

העבודה ב־Foundמאפשרת למוג׳י לעבוד עם מעצבים מקומיים שמייצרים בכמויות קטנות יותר, ולמכור את התוצרים במחירים גבוהים יותר, במה שאפשר לראות כגרסת המהדורה המוגבלת של מוג׳י. ״אנחנו צריכים להיות זהירים בכמויות, כי אם יהיו יותר מדי הזמנות, בעלי המקצוע לא יעמדו בעומס. אנחנו רוצים להשאיר את תהליך הייצור נאמן לעצמו״, הוא מסביר ומגלה טפח מהאחריות החברתית של הרשת. ״ככלל אנחנו מאמינים בפיתוח מוצרים תוך כדי התבוננות במקום שבו האנשים משתמשים במוצרים. אנחנו מקשיבים לדרישות של הלקוחות אבל חשוב לנו לייצר מוצרים שאנחנו נרצה להשתמש בהם. בסופו של דבר אנחנו מאמינים שבשביל לבנות חברה טובה אנחנו צריכים מוצרים טובים״.

אם כן, מה צופן העתיד למוג׳י? ״אנחנו לא מנסים לייצר יותר ממה שאנחנו צריכים בחיי היומיום, מסכם יאסוי. ״כשמדובר בפריטים קטנים יחסית זו לא בעיה. הקשיים מתחילים בפריטים גדולים שהעברתם לחו"ל עולה הרבה כסף, ולכן אנחנו שוקלים לעבוד בעתיד עם מעצבים מקומיים ברחבי העולם ולהשתמש בחומרים מקומיים. המוצרים של מוג׳י זולים מאוד ביפן, אבל לצערי בחו״ל הם יקרים פי שניים בגלל עלויות היצוא. כדי לפתור את זה אנחנו רוצים לייצר דברים במקום שבו הם עוצבו וככה כולם ירוויחו״.

ומה יש במוג׳י שמעורר אצלנו את האמוציות האלו? ליאסוי לא הייתה תשובה מספקת לשאלה, אך יואב זיו, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, נתן הסבר משלו כשבירך את יאסוי בבית השגריר: ״עולם הגוונים המונוכרומטיים או הקפדנות באיכות הם תכונה שבתור מעצבים אנחנו סוגדים לה, אבל בתור ישראלים זו משיכה בין הפכים. כולנו רוצים להיות מוג׳י כי היא ההפך המוחלט ממה שאנחנו. יש במוג׳י משהו רוחני, במיוחד לנו הישראלים, שכל הזמן חיים בטירוף הזה״.

• MUJI
• סאטושי יאסוי
• מוג'י
• איכות
• כלי כתיבה
• Found Muji
• מיתוג
• מותג
• משרד
• מונוכרומטי
• עיצוב תעשייתי
• עיצוב ואדריכלות
• אופנה
• שנקר
• כלי בית
• רהיטים
• מעצבים
• החיים היפים
• עיצוב

• Facebook
• Twitter
• Email

1. שכר

סליחה מראש על הניו אייג'יות, אבל לפחות בכל מה שנוגע לפרילנסרים זה נכון – אתה שווה כמה שאתה חושב שאתה שווה. אם מראש אתה מתמחר את עצמך במחיר נמוך במיוחד, כך גם הלקוח יתפוס אותך – שירות זול ולא בהכרח איכותי (שלא לדבר על כך שאתה גוזם את הענף שאתה יושב עליו).

2. משרד

לגיטימי להפוך את בית הקפה השכונתי למשרד שלך כל עוד אתה מזמין משהו פעם בשעה, שומר על יחס חם עם המלצרים ומפנק מדי פעם בטיפ גדול. לא לגיטימי לקיים שיחות סקייפ או טלפון בתוך בית הקפה עצמו. גם אם אתה בדיוק סוגר את מכירת התסריט שלך להוליווד, אתה תישמע כמו דושבג.

3. כתובת

אף פעם אל תחשוף בפני הלקוח את מקומך הפיזי – זה יאפשר לך לזיין את המערכת ולקחת עבודה לכל מקום בעולם. אין כמו לשבת בקפה בנויקלן ולכתוב מאמרים על מותה של הדמוקרטיה הישראלית.

• תל אביב
• הקוד האתי
• פרילנסרים
• משרד
• עירוני
• חללי עבודה
• עבודה