הייתי ילד הפלא של פסטיגל 97'. מה השתבש מאז?
גיא פרחי חזר לחבריו לבמה - ילדי פסטיגל 97' - וניסה להבין מה השתבש בחייו של הילד שאמור היה להיות תום אבני הבא והפך לעיתונאי מריר
לוהקנו כרשימת מרכז־שמאל לכנסת, כל אחד מיישוב אחר ומרקע סוציולוגי שונה לגמרי. על הבמה, עם זאת, נמחו ההבדלים באחת. רקדנו בעליזות, שלהבנו את קהל הילדים הצורח כמשווע לחיוך או להנפת היד, ותחת חסותו הבטוחה של הפלייבק הפכנו מקשה אחת נטולת כל רבב. במשך חודש ימים ניפקנו שלוש או ארבע הופעות ביום, מחיפה ועד באר שבע. קידמנו את המופע גם בערוץ הילדים ובתוכניות כגון "הראשון בבידור" ו"המעגל עם דן שילון". איש לא העז לאתגר את מעמדנו כסוכניה הבלעדיים של קהילת הילדים בנבכיו אפופי המסתורין של עולם הבידור. היינו ילדים חולמים, ספוגים באבק כוכבים.
זה היה לפני 20 שנה. הייתי אז בן 7. ישבתי עם אימא שלי באוטובוס דן מתוצרת שנות ה־90, אלה שזכורים בתצורתם החרוכה מפיגועי אוסלו, כשמלהקת אבחנה את הפוטנציאל הבידורי המגולם בילד תכול העיניים שלפניה, שהיה, אם יורשה הנחתום להעיד על עיסתו הילדית, בלתי נדלה באותם ימים. לא חלף זמן רב עד שמצאתי עצמי באודישן לעיני חנוך רוזן וכרישי תעשייה נוספים, מבצע את "אני אוהב אותך" של היי פייב א־קפלה, מלהטט בצעדי הריקוד שלימד אותי אחי הגדול בהכנות היסודיות שביצענו מראש. הפיות נותרו פעורים; התקבלתי לפסטיגל 1997, זה עם"זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד", וסומנתי כתום אבני הבא. במקומון גבעתיים מיהרו לפרסם כתבה שכותרתה, ציטוט ישיר, הייתה "אני לא ילד פלא".
כדרכם של דברים, משהו מאז השתבש באורח רדיקלי. למעט גיחות נעורים לפטיפון או לקולטורה כסולנה של להקת פופ־פאנק לא הופעתי עוד על במות. לפרסומות לשקדי המרק ולשאר מוצרי צריכה תעשייתיים כבר לא קיבלו אותי. הייתי בן 8, אך מבחינתו של עולם הבידור כבר מיציתי את דקות התהילה שהוקצבו לי מראש והתהלכתי בין האולפנים כחי־מת. כמילות השיר רציתי להיות זמר, ושחקן, וליצן, אך לבסוף נותרתי מבקר. היום אני עיתונאי מריר ומוקצה מחמת מיאוס. רק כשהאורות כבים, כשאחרון העורכים עוזב את המערכת ואני נותר למול התאורה העמומה של מסך המחשב, אני עוד חולם על הבמה.
ימי ענת אלימלך ואמיר פיי גוטמן
אינני מבקר מופעים, אך משום מה התעקשתי לכתוב על פסטיגל 2017. לקחתי רכבת לחיפה, כי אפילו כוכבי עבר אינם חשובים מספיק כדי להשיג כרטיס למופעים המבוקשים בתל אביב, ובאתי בשערי מרכז הקונגרסים לבד, כאחד האדם, כאשר ההורים שסביבי משוכנעים שאני פדופיל. כשאליאנה תדהר ולירון רביבו עלו על הבמה לא התרגשתי. למעשה הציניות נותרה סמוכה בביצוריה עד שהבחנתי בחילופי קריצות בלתי פורמליים בין שני רקדנים אנונימיים, שיש בה מן האינטימיות שיכולה להירקם רק במחזורי ההכנות האינטנסיביים למופעי חנוכה משוכללים ועתירי תקציב. באותו רגע גמרתי בלבי לפתור אחת ולתמיד את תסביכי העבר. בלית ברירה, אחרי 20 שנה של שתיקה, פניתי לאנשים היחידים שיוכלו לעזור לי באתגר מן הסוג הזה.
הראשון להשיב להודעה היה ירדן פוליצר, החקוק בזיכרוני בנסיבות שליליות בעליל. הוא היה הצעיר ביותר בינינו, בן 4 וחצי על במת הפסטיגל, ולפיכך משך באופן טבעי את מרב תשומת הלב. נוסף על כך יום אחד הוא התארח אצלי בבית ושבר ברשלנות את מכונית הצעצוע החביבה עליי, שהופעלה בשלט רחוק. גם היום יש לו עזות המצח להכחיש את מעורבותו במקרה ("זה לא אני, זו הייתה יעל גת", הוא מתעקש).
"הייתי כולה בן 4 ואימא שלי ראתה מודעה בעיתון שמחפשים ילדים לפסטיגל", מספר לי פוליצר, בשיחה המגשרת על שני עשורים של התנכרות לעברנו המשותף. "היא לא באמת חשבה שיהיה משהו, אבל הלכנו בשביל הקטע. אני זוכר איזה שיר עשיתי. זה היה שיר שלמדנו בגן על נחליאלי. אחר כך יצא המפיק ושאל את אימא שלי אם היא באמת מוכנה לכזה דבר, כי היא הייתה בהיריון, בחודש שמיני".
"מהפסטיגל אני זוכר רק פלשבקים. למשל, שאחראי התאורה היה נותן לי באופן קבוע ללחוץ על המתג ולכבות את האור לפני ההופעה. אני זוכר שדודו טופז הרים אותי על הידיים כשהיינו ב'ראשון בבידור', ושביקשתי מחנוך רוזן לקשור לי את השרוכים באמצע החזרה. וכמובן, כשהתאספנו בבית של חני נחמיאס אחרי הרצח של ענת אלימלך. את אמיר פיי גוטמן אני זוכר ממש טוב. הוא היה בעיניי הכי נחמד. הוא היה בקשר עם המשפחה שלי, התעניין בסבא שלי ובקרובי המשפחה האחרים".
עבורי פסטיגל 1997 היה גולת הכותרת, אך מבחינת פוליצר, מתברר, זו הייתה יריית הפתיחה. "אפרת רייטן זכרה את השם שלי, וכשעשתה סרט הזמינה אותי לשחק בו, כשהייתי בן 5. ככה השם שלי התחיל להתגלגל. עשיתי תוכנית ילדים עם דפנה דקל, השתתפתי במופע היובל למדינה והתחלתי לדבב סדרות ילדים בערוץ 11. בשנת 2002, כשחנוך רוזן החזיר את 'ספר הג'ונגל', הוא התקשר אליי ושאל אם אני רוצה לעשות את מוגלי. הסכמתי, וזו הייתה החוויה הרצינית ביותר. כנער התחלתי להופיע פחות אבל עם הדיבוב אני נשאר עד היום. כשסיימתי את הצבא מצאתי את עצמי בצוות בידור באילת. כרגע, בכל מקרה, אני בעיקר בדיבוב, אבל לא שולל את האפשרות שעוד אחזור למשחק".
בשיחת טלפון חטופה הציף בי פוליצר את כל אותם רגשי נחיתות שהצלחתי להדחיק במרוצת השנים. אחרי הכל, לי ניתנה רק שורה אחת בקטעי המשחק ("אל תשכחו את הבייגלה") ושתי מילים בשיר הילדים "עכשיו נצביע". באותו שיר, שמעת לעת אני שולף ביוטיוב כדי להתבדח עם חברים על עברי ככוכב ילדים (זה עובד לא רע עם בחורות), נחתכת השורה שלי לשניים כדי לנדב לילדה בשם הדר נחמיה סולו משלה: אני שר "תבחר קדימה", ואילו היא מוסיפה בקולה המתגרה "תלך בלי אימא". האם יכול להיות שפשוט לא הייתי מספיק טוב כדי להחזיק את כל השורה בעצמי?
מדבבי פוקימון כסלבס
מפרופיל הפייסבוק של נחמיה ניתן להסיק בנקל שהיא עוד חולמת על אור הזרקורים. תמונתה מלוטשת ומקצועית; היא מקדמת את ההופעה שלה במועדון האזור. רק בשל כך, אני חושד, הסכימה בכלל לדבר איתי. "אחרי 97' עשיתי גם הצגות והפקות אחרות, אבל בפסטיגל שלנו היה משהו שונה. זו ההפקה שאני זוכרת ממנה הכי הרבה, כי הייתה בה אווירה יוצאת דופן, היא לא הייתה תחרותית. באנו לעשות כיף – אני זוכרת, למשל, שהאחים מגון היו עושים קטעים מ'פלטפוס' מאחורי הקלעים (לימים שניהם דיבבו לסירוגין את דמותו של אש קצ'אמפ ב'פוקימון', לשניהם יש היום דפים בוויקיפדיה, וממעמדם הרם אפילו לא טרחו להשיב כעת להודעותיי – ג"פ). אמיר פיי גוטמן ועידן יסקין מהיי פייב היו משחקים איתנו משחקי קופסה (אני עדיין משוכנע שלי וליסקין היה קשר הדוק מלשאר, ולראיה עומד לצדי פנקס הזיכרונות ובו כתב לי: 'איזה כיף שמצאתי לי עוד אח קטן בחג החנוכה' – ג"פ). ענת אלימלך שמחה כל כך שהקלטתי את הקולות לשיר שלה, ובסוף לא זכינו לבצע אותו איתה".
"בתיכון החלטתי להתקדם לכיוונים אמנותיים יותר. הלכתי למגמת ג'אז בתלמה ילין, משם הלכתי ללהקה צבאית ואז חזרה לג'אז, עם חומרים שאת חלקם אני כותבת. במבט לאחור, מכיוון שהייתי ילדה יחסית חנונית, החיים האלה היו בשבילי חגיגה. אהבתי להיות כמה שפחות בבית הספר, והחוויות האלה נתנו לי את הניסיון הראשוני על במה ואת ההבנה שזה הייעוד שלי. זה מייחד אותך משאר האנשים בגיל שלך".
ובהחלט יש משהו ממכר בתחושה הזו. גם ילדי הפסטיגל שהופיעו לצדי ובחרו בכיוונים אחרים עדיין משוכנעים שיש להם עסק בלתי פתור עם עולם הבידור. כך לדוגמה מאירי מוג'בר, החבר הכי טוב שלי מלהקת הילדים (בפנקס הזיכרונות עוד רשום לי בכתב ידו הדקיק: "אתה ילד חמוד מנומס חכם מתוק ונחמד שיהיה לחה בהצלחה", כך במקור), המשרת כקצין בקבע ולומד תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל. יש לו פאנטון מידבק של עידן רייכל ובהתאם גם דיבור צה"לי ומסתחבק. "עד לפני עשר שנים עוד הופעתי בסרטים, וגם בהצגות ובמופעים באריאל. עד שהתגייסתי, האמת. אני מתגעגע לזה, אבל זה משהו שקשה להסתמך עליו בתור עבודה. אני כל הזמן חושב על זה. לפעמים עולה ב־yes איזה סרט ששיחקתי בו, ואני צופה ומתגעגע. אם הצבא יאשר לי לעשות הפקה במקביל, אני חושב שאסכים, אבל לא אשים בצד את הלימודים והצבא".
"כילד אהבתי את זה מאוד. זו הייתה דרך לביטוי עצמי", אומר מוג'בר, "חוץ מזה הייתי ילד רגיל, אבל כשהילדים היו הולכים לשחק כדורגל אני הלכתי לשחק בסרטים ובטלוויזיה. זה היה נראה לי טבעי, כי לא הייתי צריך להתאמץ בשביל זה ובמקביל זה נתן לי המון אנרגיה. תקופת הפסטיגל הייתה מאתגרת כילד, מבחינת הלחץ והצורך לעמוד בזמנים, אבל היה משהו מדהים בזה שלא הייתה חציצה בינינו לבין המפורסמים והיינו יכולים להתערבב איתם בכיף".
יעל גת, זו מתקרית המכונית והשלט הרחוק, לומדת משפטים באוניברסיטת בר אילן, אבל הזיכרונות הטובים מ־1997 עוד מערערים אותה לעתים. "תקופת הפסטיגל חרותה לי בלב ובנפש בצורה משמעותית. אני זוכרת תקופה של הגשמת חלומות, של דינמיקה תיאטרלית ומוזיקלית מדהימה בין הילדים והכוכבים. בהופעה אחת לפני האחרונה, רובי דואניאס ונמרוד רשף הזרימו אותי להסתלבט על אפרת רייטן לעיני אלפי הורים וילדים וכשעליתי לשיר את 'באנו חושך' עם אפרת, היא שאלה אותי כרגיל 'מה שיר החנוכה האהוב עליי?' ובמקום לענות 'באנו חושך', עניתי "יונתן הקטן'. היא הייתה בשוק, וככה מול כל הקהל נאלצה לאלתר ולזרום איתי על הקטע עד ששכנעה אותי בכל זאת לשיר את 'באנו חושך' (קרנבל ההסתלבטויות היה משהו שנעשה כדרך קבע בהופעות האחרונות, וגם אני ניסיתי להתל בצחי נוי באחת הפעמים אך בסוף השתפנתי – ג"פ). לא אשכח גם איך בכיתי במפגש האחרון, כשחילקו לנו מתנות ובגדים, והבנתי שהתקופה המדהימה שחוויתי הגיעה לסיומה".
"ההופעה בפסטיגל המשיכה באופן טבעי את הכמיהה שלי אל הבמה. המשכתי להופיע במסגרת בית הספר ולימים גם למדתי בתלמה ילין. דווקא אחרי תלמה, שבשונה מהפסטיגל לא הייתה חוויה שכולה תמימות ואהבה ולפעמים אפילו ממש ההפך, החלטתי לא לנסות אפילו להתקבל ללהקה צבאית או לתיאטרון צה"ל והתגייסתי כמש"קית חינוך. היום, בשנה ג' ללימודי משפטים, החלום נותר כפי שהיה, והגעגוע והכמיהה לבמה לא מרפים. המון פעמים אני מקווה שמתישהו יחזור האומץ שהיה לי כילדה בת 7 על במות הפסטיגל, ללכת אחרי החלום ולהגשים את הרצונות האמיתיים שלי. לכן חלום לא רחוק שלי הוא לעבור לניו יורק אחרי התואר ולנסות להתקבל לאחד מבתי הספר למשחק. אומרים שלחלומות אין גיל, ואני מקווה שזה באמת כך".
מה שמעולם לא הייתי
המסקנה חד משמעית: הרוב המוחלט של ילדי פסטיגל 97', לרבות אלו שלא נענו לכתבה (האחים מגון המדבבים, נוי הלפרין המשחקת בתיאטרון וכדומה) עוסקים במקצועות הבמה והבידור או חולמים לשוב לעסוק בהם. לנפשות נוסטלגיות כשלי, המתקשות להכיר בשטף האירועים המתחלפים בהרף עין, קשה לפתוח את אלבום התמונות ולחזות ברגעים טעונים באושר ינקותי, אחוז בזרועותיה של חני נחמיאס או עומד בטוח לצד נמרוד רשף בשיא תהילתו. נחמתי היחידה היא שאני כבר בתוך הזמן, ואילו הם שוחים בלימבו שזמנו היחיד שנת 1997, היכן שמשמיעים בריפיט את "מממבופ" של הנסון ופאוץ' של קיפלינג הוא אביזר אופנתי לגיטימי ולא מסמן של הצהרה נוסטלגית ריקה.
ברכבת חזרה מחיפה אין מנוס מלהכיר בכך שדבר מאז כבר לא נשאר: ילדי הפסטיגל נעלמו כליל מן ההפקות, עידן יסקין מנהל חיים אנונימיים בניו יורק ואפילו תום אבני נדרש לחלטר ב"סברי מרנן". הניצוץ כמובן עוד שם, מתעצם נוכח התרגשותם הבלתי מרוסנת של ילדי דור ה־Z, אך הוא מתגלגל ומתגלם בדמותם של עומר אדם וסטטיק ובן אל, נכון לקפץ לעבר הדמות הבאה.
כעת מתחוור שהדרך היחידה לא לקפוא בלימבו הפסטיגלי היא לדחות אותו, לשלול ממנו כל היבט שישווה לו ערך מיסטי. להודות שהייתי ילד מנוצל ושהופעתי במהלך חג שלם תמורת נעליים ושתי חולצות. להגיד בריש גלי שאמיר פיי גוטמן חיבב אותי כי הייתי ילד חמוד בן 7 ולא כי זיהה בי תכונות או יסודות חד פעמיים. לחזור לאוטובוס ההוא של דן, להביט למלהקת בעיניים, ולהצהיר פעם נוספת שאני לא ילד פלא, ושלמעשה מעולם לא הייתי. בשתי מילים, שאין צורך להוסיף עליהן דבר: לבחור קדימה.
[interaction id="5a326ded91af9500014e2a5d"]
![הקריקטורה שעברה סלקציה. עבודתו של ולדיק סנדלר מתוך התערוכה "אחרי שארלי"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/01/sizes/ולדיק-סנדלר-P_wo_500_471.jpg "הקריקטורה שעברה סלקציה. עבודתו של ולדיק סנדלר מתוך התערוכה "אחרי שארלי"")
![מוקירים את זכר הנרצחים. מתוך התערוכה "אחרי שארלי" (צילום: נופר וחש)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/01/sizes/אחרי-שארלי-P_wo_500_330.jpg "מוקירים את זכר הנרצחים. מתוך התערוכה "אחרי שארלי" (צילום: נופר וחש)")