מחממי אוזניים: האלבומים השווים שיוצאים בחורף הקרוב

ניל יאנג אנטי-טראמפ, ביורק בודקת את גבולות האורך, סופיאן סטיבנס ממשיך לשבור לבבות ורועי פרייליך עמוס גרוב ושכל. "מה נשמע" - מהדורה חורפית

22 בנובמבר 2017

פרנץ פרדיננד – Always Ascending

always-ascending

האלבום החמישי של פרנץ פרדיננד הסקוטים צפוי לצאת ב־9 בפברואר, יותר מארבע שנים אחרי קודמו. הוא ייקרא "Always Ascending", ואם לשפוט על פי הסינגל הראשון, הגיטרות המהירות יהיו רק סיידקיק לדיסקו האלקטרוני. הסולן אלכס קפרנוס כינה את הריליס הזה "עתידני ונטורליסטי", שזאת דרך בטוחה מאוד למשוך קהל חדש, היפר־היפסטר, למחוזותיה של להקה שב־2004 תיזזה את כולנו.

ביורק – Utopia

Untitled11

הדיסקוגרפיה של ביורק כוללת תשעה אלבומים שכונו בשמות קצרים של מילה אחת ("ביורק", "פוסט", "וולטה" ועוד). אליהם צפוי להתווסף בסוף השבוע (24 בנובמבר) האלבום העשירי, "Utopia", שעליו עבדה בשנתיים האחרונות. מעבר לניסוי השיווקי־עסקי המעניין – כל רכישה של האלבום תזכה את הקונים במטבעות מבוזרים בשם אודיוקוין – מדובר באלבום הארוך ביותר של ביורק (71 דקות ו־38 שניות) והראשון שנפתח בחליל איסלנדי.

רועי פרייליך

ההייפ המוצדק על פרייליך לא נמצא בסינק עם מעמדו כאמן שוליים יחסית זוטר, שהרי מדובר במוזיקאי ותיק, אקספרסיבי, מיוחד, חד ומחוסר רסן. האלבום השני שלו כאמן סולו (ללא להקתו לשעבר נערות ריינס) צפוי לצאת ב־20 בפברואר, ואם לשפוט על פי הסינגל "אחד מהשניים", מדובר באלבום גיטרות פאנקי, עמוס גרוב ושכל, שבתקווה יביא אותו למעמד שלו הוא ראוי.

סופיאן סטיבנס – The Greatest Gift

Untitled

"Carrie & Lowell" הוא בין האלבומים היפים ביותר שיצאו בעשור האחרון, אם לא היפה שבהם. סופיאן סטיבנס לא מוסיף פרקים לסיפור המשפחתי שהתנגן לראשונה ב־2015 , אלא מעבה אותו עם "The Greatest Gift" שיוצא בימים אלו ממש, שהוא מעין תקליט נלווה (או מיקסטייפ) לאלבום הטעון ההוא. תוסיפו מרק רותח לאמפתיה, לסלחנות, לחסד ולרוך של סטיבנס – וקיבלתם חורף מושלם.

ניר שלמה – האמת היא שריר

23846713_1246792918799538_2111525483_o

"אגרוף" של ניר שלמה הוא שיר יפהפה שנותן פרספקטיבה לאלבום השני שלו כאמן סולו, "האמת היא שריר", שיוצא בימים אלו (23 בנובמבר), אחרי אלבום אחד עם להקת כלבי רוח. הוא לא הבן של יהוא ירון, זה רק נדמה – אבל הוא כן תלמיד מצטיין שלמד היטב מרבו/חברו, התבגר, השתכלל והבין היטב איך להרכיב פרייזינג קורע לב למילים כמו "אל תטעה / אף אחד לא רוצה / לראות אותך בוכה".

Neil Young & Promise of the Real – The Visitor

neil-young-the-visitor-album-art

כל אלבום של ניל יאנג הוא חגיגה רוחנית (כאמן סולו וחבר בהרכבים), והפעם מצטרף אליה אפילו מסר אנטי טראמפ מובהק. תאריך היציאה לתקליט השני של יאנג ו־Promise of the Real, שנקרא "The Visitor", הוא 1 בדצמבר והסינגל "Already Great" מבשר על גיטרות בשרניות, פולקיות, פאזיות ומאוד אמריקאיות. כדאי לכם לחכות לזה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

אוטוביוגרפיה

האלבום החדש של סופיאן סטיבנס מלהטט בין מציאות לבין המצאה

האלבום החדש של סופיאן סטיבנס מצמרר ומטריד באופן הטוב ביותר

סופיאן סטיבנס

מאתיואב בריל

19 באפריל 2015

יש אלבומים שהעיסוק בהם מזווית מוזיקלית וביקורתית דומה לתיקון שגיאות תחביר של המספיד באמצע לוויה. מה כבר אפשר לכתוב על "Carrie and Lowell" שלא יחוויר מול הכנות המשתקת של הדבר עצמו? שההרפתקאות האלקטרוניות של סופיאן סטיבנס (Sufjan Stevens) בפרויקטים האחרונים שלו מוסיפות למוזיקה שכבה של עומק, גם כשהוא חוזר לאינטימיות של הגיטרה האקוסטית? שסימן ההיכר שלו, הקלטת כמה שכבות של שירה עד שהוא עצמו הופך למקהלת כריסמס זעירה, היא כמו אקורד סודי שרק סטיבנס יודע לנגן? ומה אפשר לכתוב על שיר שמסתיים בלחישה חוזרת של המשפט "We're All Gonna Die", לא באימה של התרסקות מטוס אל האלפים אלא בטון של הכרה קרה, עטופה במנגינה של שיר ערש?

אם "Carrie and Lowell" היה סרט, הוא היה נפתח בכיתוב "מבוסס על סיפור אמיתי". קארי היא אמו של סטיבנס שנטשה אותו ואת אחיו כשהיו ילדים. היא סבלה כל חייה מדיכאון ומאלכוהוליזם ונפטרה לפני שנתיים, כשסטיבנס לצד מיטתה. לוואל, בן זוגה לתקופה קצרה, שימש לסטיבנס דמות אב וכמה מזיכרונות הילדות החמים שמתוארים באלבום מוקדשים לאב המאמץ. לכאורה האלבום הוא מסמך אוטוביוגרפי לא פחות מיצירה בדיונית. בשיר "I Should have known better" סטיבנס חוזר אל רגע הנטישה שלו ושל אחיו וחורז "When I was three, three maybe four, she left us at the video store". נניח לרגע שהמעמד אכן התרחש בלוקיישן הכי אופייני לשנות השמונים שאפשר להעלות על הדעת. ונניח שהגיל של סטיבנס אז רק במקרה מתחרז עם הלוקיישן הזה. איזו סיבה יש לסטיבנס הכותב המבוגר להתלבט אם זה קרה בגיל שלוש או בגיל ארבע, מלבד הצורך להושיב את הסיפור על המנגינה? היופי בשיר מסתתר בחריצים שבין ה"מציאות" להמצאה. האמת הרגשית נולדת מהשקר הלבן. בסופו של דבר, הרי כל זיכרון ילדות מבוסס על פרשנות ושכחה.

השירים שבהם סטיבנס מפקפק בטעם להמשיך לחיות – ב"The Only Thing" הוא מחפש סיבות לא לנהוג את האוטו ישר אל תוך הקניון – הם לא משהו שכדאי להאזין לו על בטן ריקה. אם ג'יימס בלאנט או דמייאן רייס היו כותבים משפט כמו "הפכתי לצל, אפשר לומר שאני מת", ואפילו מביאים מכתב חתום מפסיכולוג, לא בטוח שזה היה עובד. אבל סטיבנס הוא אחד שיודע מתי לשמור על ההגשה קטנה ותכליתית – החומרים בשיר גם ככה מתלקחים בקלות. הפשטות, ואפילו פשטנות של המילים, משתקת, כשהיא מגיעה ממנו. ואם המילים לא מספיקות, מתעוררת הפנטזיה, כמו ב"Fourth of July" על ימי הפרידה מאמו שהופכת במיטת בית החולים לשפירית ועפה לשמיים. יש רק שתי דרכים להאזין לשיר כזה: בדמעות או בלחיצה מבוהלת על כפתור הסקיפ. "Carrie and Lowell" לא משאיר ברירה אחרת.

השורה התחתונה:לא אלבום לג'וגינג

9/10