5 הסרטים המוצלחים של 2018
האחים כהן, אילוף סוסים, קולנוע יפני וסרטי המשך; גדי רימר מסכם את 2018 בקולנוע וסוקר את הסרטים הטובים ביותר שיצאו לאקרנים במהלך השנה
2018 הייתה שנה קולנועית נהדרת. לצד סרטי איכות מרחבי העולם, הקולנוע האמריקאי המסחרי הפתיע עם כמה להיטים שהיו מוצלחים מהצפוי – אחד מהם אף נכנס לחמישייה הסופית שלי. ברשימה שארכיב אתייחס רק לסרטים שיצאו השנה בישראל, עובדה שמן הסתם, בעקבות תאריכי ההפצה השונים מארצות המקור, תגרום לכך שחלק מהסרטים שאזכיר יצאו בכלל בשנה הקודמת והוצגו בישראל רק השנה.בהתאם, סביר להניח ששנת 2018 הביאה עמה כמה יצירות גדולות שעדיין לא הוקרנו כאן בקולנוע, ויככבו בעונת הפרסים הקרובה לקראת טקס האוסקר בפברואר.
השנה הזו תיזכר כשנה שבה פלטפורמות צפייה אלטרנטיביות כגון נטפליקס השתלטו על השוק, ומשכו אליהן כמה מיוצרי הקולנוע הגדולים בעולם.מבחינתי, כמי שעבורו חוויית הצפייה בסרטים בתוך אולם חשוך ועל מסך ענק היא טקס קדוש ממש, קשה לי לקבל את העובדה שרוב הקהל יצפה בסרטיהם של אלפונסו קוארון ושל האחים כהן רק על מסך הטלוויזיה הביתי. אבל יש אחרים, רבים אחרים, שחושבים אחרת ממני.
כמעט נכנסו לרשימה
המגמה המפתיעה של השנה מבחינתי היא סרטי ההמשך המוצלחים שהופיעו פתאום – כמה מהם טובים באופן צפוי וכמה מהם צצו משום מקום. אולפן פיקסאר הוציא השנה אתמשפחת סופר-על 2, שגם אם לא הגיע לפסגות של הסרט הראשון, היווה המשכון מצוין לדעתי. דוגמא נוספת לסרט המשך מוצלח לכל המשפחה היא הסרטפדינגטון 2– שהיה דווקא טוב יותר מזה שקדם לו.
עוד בקטגוריית הסרטים המסחריים, סטיבן ספילברג ביים השנה אתשחקן מספר אחתהמהנה, שכלל סצנה אחת שכל חובב קולנוע מושבע כמוני התרגש במיוחד לראות: מחווה מופלאה לסרט האימה הקלאסיהניצוץ. לצד סרט האפיזודות של האחים כהן,הבלדה על באסטר סקראגס, נדמה לי שזהו הסרט שקיבל הכי מעט הערכה ביקורתית ביחס למה שמגיע לו.
מחוץ לזירה האמריקאית,עץ האגס הפראישל הבמאי הענק נורי בילגה ג׳יילן הוא אחת היצירות הגדולות ביותר של השנה לטעמי. העובדה שסרט תורכי בן שלוש שעות מוקרן בישראל כבר כמה שבועות (כמו רוב סרטיו הקודמים של הבמאי) היא נס של ממש, שמוכיח שהקהל בישראל רעב גם לסרטי איכות מורכבים. לקולנוע הישראלי זו לא הייתה שנה מוצלחת במיוחד, ובמקביל למערכת היחסים המעורערת עם שרת התרבות מירי רגב, יצאו השנה רק מעט סרטים טובים שרובם לא עלו עדיין באופן רשמי לאקרנים. בולטים בעיניי סרטו המצוין של אסף סבןבית בגליל, וסרטו של אופיר ראול גרייצרהאופה מברלין, זוכה פרס אופיר לסרט הטוב ביותר ונציג ישראל לאוסקר האמריקאי (שלא יהיה מועמד).
סרטי השנה שלי
!["הרוכב". צילום מסך](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/12/sizes/Webp.net-resizeimage-4_wo_500_300.jpg ""הרוכב". צילום מסך")
הרוכב
סרטה האמריקאי של קלואי ז׳או עוסק באלוף תחרויות רודאו שנאלץ לפרוש כתוצאה מתאונת רכיבה והופך למאלף סוסים. הגבריות הפצועה שמוצגת כאן באופן הישיר ביותר (הדמות הראשית מהלכת ברוב חלקי הסרט כשתחבושת עוטפת את ראשה) היא הנושא שחוקרת הבמאית, ביצירה ההומניסטית, הכואבת והנהדרת הזו. ניתן לכתוב על הסרט המון, ולהתייחס למשל לעובדה שהוא עוסק תמטית בגבריות על אף שהוא מבויים על ידי במאית אישה – שעושה זאת באופן מושלם – או לעובדה שרוב השחקנים בסרט מגלמים את עצמם, בחירה שמעניקה לו אותנטיות יוצאת דופן. זהו סרט איטי ורגיש, מלאה באנושיות וחמלה, על האנשים שגרים במחוזות הנידחים של אמריקה – ועל החלומות שלהם, שכנראה לא יתממשו לעולם.
!["אהבה חסרה". צילום מסך](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/12/sizes/Webp.net-resizeimage-1-2_wo_500_298.jpg ""אהבה חסרה". צילום מסך")
אהבה חסרה
חוץ מג׳יילן התורכי אותו הזכרתי, אנדריי זוויאגניצב מייצר כיום את הקולנוע המסעיר ביותר בעולם מבחינתי. סרטו של הבמאי הרוסי יצא במקור ב-2017, אולם הוצג בישראל רק השנה. מדובר בקולנוע קשה לצפייה ולעיכול, כזה שמקפיא את הדם ומותיר בצופים מועקה בסיום – במובן הטוב של המילה. הסרט מציג תמונה של רוסיה קרה ומנוכרת, בה לאדם הפרטי אין כוח ושליטה על חייו, ובה האהבה מתקשה להתממש.
!["ראלף שובר את האינטרנט". צילום מסך](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/12/sizes/Webp.net-resizeimage-2-2_wo_500_209.jpg ""ראלף שובר את האינטרנט". צילום מסך")
ראלף שובר את האינטרנט
סרט ההמשך של דיסני אודות הענק הרגיש ראלף, הוא ההפך המושלם מהשניים הקודמים שהזכרתי. הסרט מצליח לפעול בו זמנית גם כסרט ילדים כובש ומלהיב וגם ככזה שמייצר דיון אקטואלי אודות עולם הרשתות החברתיות הגלובלי של ימינו. מעבר לכך, הוא ביטוי מובהק של העצמה נשית וביקורת עצמית של דיסני: הסצנות המבריקות בהן מופיעות הנסיכות השונות מסרטי העבר של החברה, מתייחסות במודע לאופן שבו היא השפיעה במשך דורות על התפיסה המגדרית והדימוי העצמי של ילדות וילדים מסביב לעולם.
!["המשפחה שלי". צילום מסך](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/12/sizes/Webp.net-resizeimage-3-1_wo_500_281.jpg ""המשפחה שלי". צילום מסך")
המשפחה שלי
סרטו של הירוקזו קורה-אדה זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן השנה – יש שיגידו הפרס החשוב ביותר בעולם הקולנוע – מה שהיווה הישג שיא בקריירה של הבמאי. קורה-אדה ידוע בדרמות המשפחתיות השקטות שלו, שמציגות דמויות פגומות בלי לשפוט אותן, ובמבט עדין ואוהב-אדם,כפי שנהג לעשות הבמאי היפני אשר ממנו הוא מושפע יותר מכל – יסוג׳ירו אוזו הגדול.בסרט הזה הוא מגיע למחוזות חדשים ביצירה שלו מבחינת התוכן, ובונה דמויות מורכבות במיוחד, שהלגיטימיות המוסרית השנויה במחלוקת של מעשיהן מתנגשת עם ההזדהות הגדולה של הצופה עמן.
!["רומא". צילום מסך](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/12/sizes/Webp.net-resizeimage-4-1_wo_500_281.jpg ""רומא". צילום מסך")
רומא
סרטו של אלפונסו קוארון הוא אולי המהולל ביותר בשנה החולפת. המון מילים כבר נכתבו על המהפכניות של הסרט, שיצא בהפצה מצומצמת לבתי הקולנוע, במקביל לעלייתו בנטפליקס. את דעתי בנושא כבר כתבתי בקצרה, אבל רק אחזור ואדגיש שסרט מסוג זה חייב להיות מוקרן קודם כל על מסך גדול. קוארון, במאי שלרוב אני לא מתרגש מסרטיו, חוזר למולדתו מקסיקו כדי לעשות סרט קטן שהוא הכי גדול שיש: חוויה אודיו-ויזואלית סוחפת שהפעם גם מצליחה לעורר רגשות אצל הצופים ולא רק להרשים.
יהיה מעניין במיוחד לראות לאן יגיע הגל הסוחף של נטפליקס בשנה הקרובה, ואיך יגיב לכך עולם הקולנוע. מה שבטוח – אם השנה הבאה תביא עמה יצירות גדולות כמו אלו של השנה – בהחלט יש למה לצפות.
