הומר סימפסון כוכב עליון: ריאיון עם תסריטאי ומפיק "משפחת סימפסון"

מייק רייס, התסריטאי והמפיק הוותיק של "משפחת סימפסון" שהולך עם התוכנית כבר 27 שנים, הופתע לגלות שישראל (שבה יבקר בשבוע הבא במסגרת פסטיבל אנימיקס) היא המדינה היחידה בתולדות הסדרה שלא התעצבנה מפרק עליה. לדעתו זה קשור להערכה עצמית נמוכה

בחברה טובה. מייק רייס באיור של מאט גריינינג, יוצר "משפחת סימפסון".

27 ביולי 2016

"קשה להשתעמם מהדמויות ב'סימפסונס'", מתפלפל מייק רייס, שיתארח השבוע בפסטיבל אנימיקס בסינמטק תל אביב, בטון טיפוסי של יהודי נוירוטי כשהוא נשאל אם 27 שנים בתפקיד תסריטאי ומפיק בסדרה לא שחקו אותו. "הן ארכיטיפים. להגיד שהדמויות ב'סימפסונס' משעממות אותך זה כמו להגיד שהאנושות משעממת אותך".

ובכל זאת, כמעט 600 פרקים זה חתיכת דרך. ב"סאות' פארק" אפילו טבעו את הביטוי "הסימפסונס כבר עשו את זה".
"אני חושב שתמיד נתנו לקהל להחליט מה יקרה לתוכנית. אנחנו עובדים הכי קשה שאנחנו יכולים כדי להשאיר אותה רעננה ומעניינת ואני לא חושב שיגיע שלב שבו נגיד 'הגיע הזמן להפסיק'. לציבור צריך להימאס ממנה ורק אז נפסיק. אני נדהם עד כמה המעריצים נאמנים".

[tmwdfpad]כתבות נוספות שיעניינו אתכם:
צהבת סי: עשינו מרתון של 25 שעות סימפסונס
אסור להשוות: ספרינגפילד Vs. חיפה

ויש לכם מעריצים אינטנסיביים מאוד. אתה מרגיש לפעמים שהם לוחצים עליך?
"הפידבק העיקרי שאנחנו מקבלים הוא מהאינטרנט, וכמו כל דבר אחר באינטרנט רובו פשוט מטונף ומרושע. אבל אם מצליחים לראות מעבר לזה, יש הרבה עצות טובות, ואנחנו מקשיבים. איפשהו באמצע התוכנית הומר הפך לאט לאט לטיפש יותר ויותר ומרושע בהרבה, והמעריצים היו אלו שאמרו שנמאס להם מהומר המניאק, אז הקשבנו להם והחזרנו לו את הלב הטוב שלו".

גם רייס, בתור אדם שהיה עם "משפחת סימפסון" בשיא הצלחתה בניינטיז, מכיר בטענות שהם עברו את ימי הזוהר, שלא לומר גמרו את הסוס. "משפחת סימפסון" הייתה מהפכנית, אבל מאז הגיעו עשרות סדרות אנימציה נושכות יותר ("אהבתי מאוד את 'איש משפחה', אבל בשלב מסוים פשוט נאלצתי להפסיק לצפות בזה כי התחלתי לגנוב בדיחות מהם בטעות"). פתאום המשפחה הצהובה הפכה לפחות רלוונטית והרייטינג פוחת, אף שגם בעונה שעברה דבקו בה כ־5 מיליון אמריקאים.

"באמת עשינו הרבה גימיקים השנה, אבל זה הכל רק כדי שאנחנו נרגיש שזה רענן. זה אף פעם לא היה למען הגימיק או כדי למשוך קהל, אלא ממקום של 'איך אנחנו משאירים את זה מעניין עבורנו ואיך אנחנו עושים דברים שעוד לא עשינו בעבר'. עשינו השנה 'הומר לייב', שבה השתמשנו בטכנולוגית הנפשה חיה כדי לתת להומר לדבר עם מעריצים בשידור חי, ועשינו את זה רק כי מישהו בא ואמר לנו שעכשיו ישנה הטכנולוגיה. הגישה שלנו היא: היי, אם אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו צריכים לעשות את זה".

להיות תסריטאי ב"משפחת סימפסון" זו עבודת החלומות?
"לפעמים כן. זה תמיד היה כיף, אבל בימים הראשונים של 'הסימפסונס' היה קשה. היו רק שישה כותבים והשעות היו איומות וכל מי שיכול היה להתפטר התפטר, אבל כשהתוכנית החלה להצליח נהיה הרבה יותר קל. פתאום שכרנו יותר מדי כותבים: משישה כותבים נהיינו 27. אבל זה מקום עבודה מאוד כיפי. בשלב הזה רוב הכותבים שם כבר עשר שנים לפחות ואנחנו חברים מאוד טובים, אבל תהליך הכתיבה רפטטיבי ואתה מוצא את עצמך עושה אותו הדבר אלפי ואלפי פעמים. זה לפעמים מעייף, אבל מה יכול להיות יותר טוב מלשבת בחדר אחד עם אנשים מצחיקים ולנסות לגרום להם לצחוק בזמן שהם מנסים לגרום לך לצחוק?".

זה לא רק אנשים מצחיקים. מדובר לאורך השנים באחד מחדרי הכותבים המלומדים ביותר בתעשייה. יותר מחצי מהכותבים מחזיקים בתואר מאוניברסיטאות יוקרה, ולעתים העולם האליטיסטי הזה מבזיק גם בסדרה עצמה. רייס למד בהארוורד, אבל הוא ממש לא מסגר את התואר שלו ותלה במשרד.

"בערך חצי מהכותבים שלנו למדו בהארוורד ובייל, ואני לא חושב שיש אחד מהם שמחבב את המוסד הזה. היינו מתים לראות אותו נסגר. כולנו קצת מלומדים מדי וזה פשוט המקום היחיד שבו אפשר באמת לנצל את התואר במדעי הרוח שלנו – להכניס רפרנסים להרמן מלוויל או פרודיה על רומן של תומס הרדי. אם לא היינו יכולים לעשות את זה, התואר שלנו כנראה באמת היה בזבוז זמן. אני לא אוהב להגיד שיש קשר בין קומדיה לאינטליגנציה, אבל כדי ליצור בדיחה אתה צריך לדעת טיפה יותר מהקהל שלך. אתה צריך לדעת מה הם יודעים ואז לדעת איך לסובב את זה. אני חושב שהקסם של 'משפחת סימפסון' זה לקחת את האינטליגנציה הזו ולשלב אותה עם הבדיחות הכי מטופשות שיש".

אין בכם פחד שאתם מנציחים את סטריאוטיפ האמריקאי הטיפש באמצעות דמות כמו הומר?
"באמריקה אוהבים את הסימפסונים, אבל ברוב הארצות אוהבים אותם אפילו עוד יותר. אני די בטוח שבישראל אוהבים את זה יותר, ורוב האנשים לא אומרים 'זו פרודיה על אנשים' אלא 'זו פרודיה על אמריקה'. הבנתי את זה כשראיתי שבכל פעם שהם מבקרים במדינה אחרת, המדינה הזו מתעצבנת ממש. כשהם הלכו לברזיל תבעו אותנו, כשהלכנו ליפן או צרפת ביטלו את השידור שלנו. ברגע שאנחנו נותנים את הטיפול שאמריקה מקבלת בתוכנית למדינות אחרות הם פתאום לא אוהבים את זה. דווקא בישראל מאוד אהבו את הפרק שבו הסימפסונים ביקרו שם. אתם בבירור המדינה עם הכי הרבה חוש הומור, או אולי בעצם מדינה שלמה עם הערכה עצמית נמוכה".

מייק רייס יתארח בפסטיבל אנימיקס לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, סינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב, שני־שבת (2.8־6.8)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מיוחדים

צהבת סי: 25 שנות משפחת סימפסון ב-25 שעות

25 שנה, 26 עונות, 552 פרקים ומיליארד בדיחות קורעות הן סיבה מספיק טובה לפצוח במרתון סימפסונס אימתני של 25 שעות רצופות. מתן שרון, שגדל על ברכיו הצהובות של הומר סימפסון, נשלח לצפות בו מסביב לשעון. הספה עדיין מנסה להתאושש מהשקע שנפער בה

מאתמתן שרון

7 באוקטובר 2014

הומר סימפסון ליווה אותי מאז שהייתי ילד. מימי השידור הלא יציבים של הערוץ הראשון, הצפייה נטולת הכתוביות בערוץ סטאר וורלד, ראשית ימי ההורדות ברשת ועד עידן ה־HD של היום – המשפחה הצהובה מספרינגפילד, ובמיוחד העומד בראשה, שרדו את כולם. הומר תמיד בלט שם. אמנם עברו כמה שנים לפני שהפוקוס עבר מבארט לאביו, אבל הדמות הטיפשה אך המבריקה, הפרודית אך האמיתית והמכעיסה וגם שובת הלב הזו, תמיד משכה את תשומת לבי יותר מכל יתר הדמויות. משפטים כמו "אני לא אדם דתי, אבל אם אתה שם, סופרמן, בבקשה עזור לי", "ניסיון הוא הצעד הראשון בדרך אל הכישלון" או "לחיי האלכוהול – הסיבה, והפתרון, לכל הבעיות בחיים", היו בעיניי מופת קומי של ביקורת, של אירוניה ושל דיוק. הם עזרו לעצב את האופן שבו אני רואה את העולם – מצחיק, וככזה – ראוי שיצחקו עליו.

הסדרה, בדומה אליי, התבגרה. בדצמבר הקרוב היא תחגוג 25 שנים, ולפני כשבוע החלה עונתה ה־26. לעומתי, היא מזמן שברה שיאי פופולריות. במשך השנים היא זכתה במאות פרסים, ביניהם ב־24 פרסי אמי, הוכתרה לסדרה הטובה ביותר במאה ה־20 על ידי מגזין "טיים" בשנת 1999, כבשה את תואר הסדרה הארוכה ביותר בעולם, ובעיקר הפכה למותג ענק שמצליח להביא לקהל הרחב בידור שכרוך בביקורת חברתית חכמה. רבע מאה, 552 פרקים ואינספור בדיחות קורעות זו נקודת מוצא מושלמת למרתון צפייה אימתני, הכולל 25 שעות רצופות (אחת לכל שנה), ספה נוחה יחסית ואידיוט אחד שיסכים לעשות את זה. הנה זה מתחיל.

[tmwdfpad]

19:20 – S01E01 – Simpsons Roasting on an Open Fire

פתחתי את המרתון עם הפרק המלא הראשון של הסדרה. עיכוב הפקתי גרר את השקת הסדרה לדצמבר ובהתאם, נפתחה הסדרה דווקא עם ספישל חג המולד, שהפך עם השנים למסורת אמריקאית עתיקה. רבות מהדמויות המוכרות מופיעות כאן, חלקן עם קול ביזארי ובלתי מגובש, אבל האווירה וההומור הייחודיים של הסדרה נעדרים מהגרסה המוקדמת שלה. ובכל זאת, הפרק מסתיים עם רגע לבבי שמזכיר שה־DNA של "משפחת סימפסון" היה שם מהרגע הראשון.

01:05 – S16E06 – Midnight Rx

שש שעות ו־16 פרקים לתוך המרתון, אני מתחבר להומר הפנימי שבי. הצפייה הרציפה בריבוע המואר, שני בקבוקי הבירה הריקים שעל השולחן והשקע המכובד שיצרתי בספה יעידו על כך. עברתי לצד השני של הספה. את השלב הראשון של הצפייה בחרתי להעביר בפרק אחד מכל עונה, לרוב בזה שזכה לציון הגבוה ביותר ב־IMDB. צפייה רחבה כזו סיפקה פרספקטיבה מעניינת על הסדרה במשך השנים. מהפרק הראשון ששודר לקראת סוף 1989, ועד הפרק הנוכחי מראשית 2005, אפשר לראות את השינוי בדמויות, בקולות ובאופי הכללי של הסדרה. הומר הפך לאקסצנטרי בהרבה, ברנס לרשע בהרבה וקצב הבדיחות לדקה הואץ.

לאורך השנים הושרשה תפיסה שהסימפסונס איבדו מרמתם. אחרי כמעט עשור של שליטה מוחלטת בז'אנר הסדרות המאוירות למבוגרים, היורשים הצעירים של המשפחה הצהובה כמו "סאות' פארק", "איש משפחה" ואפילו אחותה הקטנה "פיוצ'רמה", נאלצו לחפש דרכים חדשות להישאר רלוונטיים. עם המאמץ הקצת מיוזע להצחיק נדמה שהמודעות הפוליטית שאפיינה את הסדרה עוד מראשית הדרך הפכה לחלק משמעותי עוד יותר. הפרק הזה התמקד בכשלי מערכת הבריאות האמריקאית, בערך ארבע שנים לפני שאובמה־קר בכלל עלתה לדיון לראשונה. גם כשזה נראה כבר כמו הבחור המבוגר מדי במסיבה, היוצרים עדיין יודעים מה יהיה הנושא החם הבא ואיך לנעוץ את המסמר בדיוק איפה שכואב.

07:12 -S02E18 – Brush With Greatness

את רצף הפרק־פר־עונה סיימתי לפני שישה פרקים. הספקתי עד כה לראות את הומר כשוטר, כשופט כדורגל, כסטלן, כנהג מונורייל, כמפיק קאנטרי, כאתאיסט, כסוטה מין, כמלאך המוות, וגם זו רשימה חלקית בהחלט. עברתי לצפות בפרקים שזכורים לי מהילדות. הפרק הנוכחי שודר בארצות הברית כשהייתי בן 6, מה שאומר שלפי אזור הזמן של הערוץ הראשון צפיתי בו לראשונה בגיל 8. הדבר היחיד שנחרת אצלי באופן ברור הוא הרגע שבו הומר נתקע במגלשת מים מכיוון שהיה שמן מדי עבורה. זכרתי גם את שלושת הילדים שנתקעו בה אחריו ואת הסיוט החוזר שהיה לי אחרי שראיתי את הפרק לראשונה. בחלומותיי הייתי לסירוגין הילדים המפוחדים שנתקעו בהומר או הומר התקוע עצמו. יש לשער שזה קשור לתנודות המשקל שלי כילד.

הסימפסונס תמיד ידעה להתהלך בדרך מיוחדת במינה בין ילדותיות שטותית לבגרות נבונה. כילד אהבתי את ההומור הפיזי שבה, את הצבעוניות שרק סדרה מצוירת יכולה לספק ואת האדג'יות הפרועה שהצד המבוגר שבה אִפשר. רק בסביבות גיל הנעורים אפשר לפענח את הרבדים הרבים של הסימפסונס, להבין את הבדיחות שעברו מעל הראש ואת שלל הרפרנסים התרבותיים המבריקים שעל גבם התחנכו דורות, כנראה בצורה הרבה יותר מתוחכמת מילדים שצפו בסדרות שכוונו עבורם. זכור לי בבירור שאהבתי את כל פרקי ליל כל הקדושים ובמיוחד את הסיפור עם העורב. עברו שנים עד שגיליתי שבעזרתו הכרתי בעל פה חלקים מ"העורב" של אדגר אלן פו. קטע. היום התברר לי שבפרק עם מגלשות המים מסתתר ציור המדרגות המפורסם של אשר.

13:18 – S07E10 – The Simpsons 138th Episode Spectacular

ההומור המטופש הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר של הסדרה. היכולת להגניב בדיחה מפגרת ממש, אבל כזו שגורמת לגעות בקול רם, היא חלק משמעותי מהקסם של הסימפסונס ודבר שאפשר למצוא בפרקים הגדולים ביותר של הסדרה וגם במיותרים שבהם. מגרפות שפוגעות בסיידשואו בוב, אמירה נלהבת מפיו של הילד הכי אטי בהיסטוריה ראלף וויגהם או יציאה כאילו חכמה של הומר עצמו. או למשל לתת לבארט לכתוב על הלוח "אני לא אחגוג אבני דרך חסרות משמעות" בפתיחת הפרק ה־100, ואז לקיים ספיישל לפרק ה־138, כולל אינספור עובדות שקריות, ביניהן שיוצר הסדרה מחביא בתוכה מסרים ימניים רדיקליים.

20:01 –S26E01 – Clown in the Dumps

62 פרקים של הסימפסונס עברו לנגד עיניי במשך 25 השעות האחרונות. זהו רק מעט יותר מעשרה אחוז מכל הקטלוג העצום של הסדרה, וזה עוד בלי להחשיב את הסרט, את עשרות משחקי המחשב, את מאות הקומיקסים ואת אלפי פריטי המרצ'נדייז. הבחירה לסיים את המרתון בצפייה ראשונה בפרק הטרי ביותר, הפתיח לעונה ה־26 של הסדרה, הייתה נדרשת, והפרק עצמו היה נחמד במקרה הטוב. אבל הוא הכיל את הקוד הגנטי של אותם 552 פרקים שקדמו לו. טיפשיות חיננית, לב ענק, בגרות מהולה בילדותיות.

הומר סימפסון הוא לא גיבור הנעורים שלי. גם לא בארט או ליסה או מילהאוס או אפילו, איידיוס מיו, באמבלבי־מן. זה המקום הזה שקיים מעבר לזמן, שמקפיא דמויות באותו הגיל 25 שנה ועדיין נשאר חייכן באותה המידה. הגיבורים האמיתיים שלי הם חבורת החנונים בראשות היוצר מאט גרונינג שיושבים וכותבים טלוויזיה שרוצה שהצופה שלה יהיה אדם טוב, פתוח, חושב וגם שמח יותר. עובד להם.