הנוער לשלטון: המסרים החברתיים של סדרת "משחקי הרעב"
סדרת הסרטים "משחקי הרעב" באה אמנם מהלב הרעב והחמדן של הוליווד, אבל זה לא אומר שצריך לזלזל במצפון החברתי העמוק שלה
השבוע תגיע לסיומה סוף סוף סדרת סרטי ״משחקי הרעב״, שהפציצה את בתי הקולנוע בתכניה מאז 2012. זה אמנם היה לא מזמן, אבל בפרק זמן זה הספיקה "משחקי הרעב" לקבע את מעמדה כסדרת הסרטים לנוער המצליחה ביותר מאז "הארי פוטר" ו"דמדומים"; ובניגוד לאחרונה זכתה "משחקי הרעב" גם לביקורות טובות, נוסף על ההצלחה הפנומנלית בקופות הקולנוע. זו סדרת סרטים שקל לאהוב וקל עוד יותר לנתח ולמצוא בה את כל מה שנדרש לתוכן פוליטי קליל עם קריצה ויראלית: תיאוריות פוליטיות, פמיניזם, ענייני מעמדות, כוח, מדיה. אבל "משחקי הרעב" מעוררת גם שאלה שמפיקי הסרטים כבר מזמן הפסיקו לשאול: האם המותג ההוליוודי הזה יכול – או אם הוא בכלל רוצה – להשאיר חותם? סדרת "משחקי הרעב" אמנם שאפתנית הרבה יותר מ"דמדומים", שלא לדבר על שלל החיקויים שקמו לה. יש לה ראיית עולם שלמה וזהו מחזה נדיר כיום, בטח בענף הבלוקבאסטרים. האם יש לה סיכוי להשאיר מורשת קולנועית? תלוי באופן שבו מתייחסים לז'אנר שהסדרה משתייכת אליו – סרטי הנוער (מה שמכונה בחו"ל כסוגת ה־"Young Adult").
"משחקי הרעב" הולידה כאמור שלל מתחרים, או ליתר דיוק – חיקויים (די אירוני בהתחשב בעלילת הסרט הראשון, שבו שלל בני נוער נלחמים זה בזה עד המוות כחלק מתוכנית בידור להמונים). זו הפתעה גדולה, בהתחשב בעובדה שגם על "משחקי הרעב" קפצו המו"לים ואחריהם המפיקים שחיפשו את "דמדומים" הבאה. בשנה שעברה יצא הסרט "הרץ במבוך", גם הוא מבוסס על ספר שמתאר עולם פוסט אפוקליפטי שבו חבורת נערים נאלצת להתמודד עם אתגר תחרותי־מלחמתי – במקרה הזה מבוך (איזו הפתעה).
"משחקי הרעב" עזרה גם לסרט אחר לצאת סוף סוף לאוויר העולם אחרי שנים של ניסיונות, גם הוא מדע בדיוני עמוס ביקורת פוליטית. "המשחק של אנדר", המבוסס על הרומן האגדי של אורסון סקוט קארד מ־1985, היה תקוע ב"גיהינום פיתוח" של המכונה ההוליוודית יותר משני עשורים, עד שמפיקים שנרגעו בעקבות ההצלחה של "משחקי הרעב" השתכנעו לקחת עליו צ'אנס (שלא הוכיח את עצמו, אגב). בסרט נשלח אנדר בן ה־6 לבית ספר מיוחד ללחימה הנועד להכשיר את דור העתיד של המנהיגים שעתיד להילחם בגזע חייזרים שבני האדם נמצאים במלחמה עמו. לא עברה שנה וחצי מאז "משחקי הרעב" הראשון עד ש"המשחק של אנדר" הגיע למסכים, אבל ההרגשה היא ששני הסרטים הצליחו להשפיע זה על זה בכל זאת, בצורה שבה פנו לקהל היעד שלהם: הם תיארו עולם שבו ילדים צריכים לשלם בדמם את מחיר העבר ולהציל את העולם.
![מתוך "משחקי הרעב – עורבני חקיין חלק ב"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/11/sizes/katniss_h_wo_500_281.jpg "מתוך "משחקי הרעב – עורבני חקיין חלק ב"")
הפגנת מיליון הדולר
העשור האחרון הוכיח שמותגי קולנוע לנוער יכולים להיות שווים לאולפן הרבה מאוד כסף. מותגים כאלה צריכים להיזהר שלא לעצבן יותר מדי אנשים, אבל מרגע שסדרת "משחקי הרעב" נכנסה לתמונה רוב סרטי הנוער החליטו פתאום להתיישר לפי הקו שלה ולגדל תודעה פוליטית מסוימת (או משהו שנראה כך). ברמה השטחית הפוליטיקה של "משחקי הרעב" עוסקת במהפכות, אבל היא כשלעצמה לא מהפכנית. יש בה אלגוריות ברורות על החיים המודרניים, על מעמדות, על שלטון, על בידור כאמצעי שליטה בהמונים. מצד שני, זו עדיין סדרה לנוער, וככזאת יש בה בדיוק את מה שמדיר את רגליהם של מבוגרים רבים מסרטים כאלה – רומנים, אהבות ראשונות ומבט ילדותי מעט על המציאות. מהבחינה זו "משחקי הרעב" יורשת את מקומם של סרטים אחרים לנוער – מ"מרד הנעורים" ועד לסרטים של ג'ון יוז משנות ה־80 – אז הקולנוע לצעירים זנח את המסרים הישנים והמטיפניים והחל לדבר בשפה של בני נוער.
אצל יוז, בדיוק כמו ב"משחקי הרעב", הפוקוס הוא קודם כל על הנערים והנערות. המבוגרים לא באמת יכולים להבין אותם, ואלו שמנסים יענשו על כך. העולם בסרטי הנעורים נשלט על ידי מבוגרים המעצבים אותו לפי תפיסת עולמם ולא לפי זו של הילדים שלהם. ב"פריס ביולר" ("שמתי ברז למורה") פריס מבריז מבית הספר כדי לחקור את עולם המבוגרים, אבל הוא שומר על הזהות המייחדת אותו כמתבגר – הוא רוצה ליהנות, לשוטט בחוץ, לאהוב ולהיות חופשי. המבוגרים הם מקשה אחת, אנשים שלא יכולים להבין ללבו. בסרט השני בסדרת "משחקי הרעב", נכדתו של הנשיא סנואו, המנסה להשתלט על המרד שמובילה קטניס, גיבורת הסרט, יושבת עמו לארוחה. הוא שואל אותה מדוע היא קולעת את שערה כפי שהיא קולעת אותו, והיא מסבירה לו שזה בגלל קטניס. כל עוד יש נוער בבתים של המבוגרים, גם מרד הנעורים יחלחל לשם. המבוגרים מנסים להשפיע על הילדים. הם חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילם. אבל אין להם סיכוי לנצח.
אחת בשביל כולם
"משחקי הרעב" שונה מ"פריס ביולר". הסדרה לא מאשימה את כל המבוגרים בבניית "עולם כלא" הנועד להגביל את הנוער. ב"משחקי הרעב" העולם נועד לכלוא מעמדות שלמים במצבם כדי להשאיר את הכוח ואת העושר בידי השליטים. בעוד סרטי הנעורים שאנחנו גדלנו עליהם הסתכלו בעיקר על עולם הנוער, "משחקי הרעב" הולכת צעד אחד קדימה ומראה כיצד יחסי הכוחות האלו משועתקים גם בין מעמדות, לא רק בין גילים. הקפיטול (עירם של בני "אחוז האחד" של "משחקי הרעב") מוצג כעולם שבע ומלוקק, שהוויזואליה שלו מרפררת תדיר לחיי האצולה הצרפתית, שתי דקות לפני המהפכה; בעוד שאר המחוזות, שבהם חיה רוב האוכלוסייה, מוצגים כמרחב דיסטופי, כמעט פוסט אפוקליפטי. למרבה האירוניה, דווקא הקפיטול הוא עולם נערי מאוד. אף שהוא נשלט על ידי מבוגרים, הם ילדותיים עד כדי גיחוך. מעניינים אותם רק אופנה, אוכל, מסיבות פאר ובידור טהור. גם לחיי אדם – במקרה הזה לחייהם של נערים ונערות שנשלחו להרוג זה את זה – הם מתייחסים כמו בני נוער: מצד אחד הם רוצים לראות דם ואקשן, מצד שני הם תופסים את חיי הנופלים בסנטימנטליות מעושה.
קטניס חיה בין עולם המחוזות, שם נמצאת המשפחה שלה, לבין עולם הקפיטול, בין הבגרות (מהבית) לבין הילדותיות (מהקפיטול). יש לה גם מושאים רומנטיים משני העולמות, אך כל זה מתערבב החל מהסרט השלישי, אז פורצת המלחמה והמהפכה יוצאת לדרך. "משחקי הרעב" היא ככל הנראה האופן היקר והמושקע ביותר שקראה אי פעם הוליווד לצעירי העולם לצאת ולהילחם. אמנם סרטי נעורים אמרו תמיד לבני הנוער של תקופתם שהכוח לשנות את עולמם נמצא בידיהם, אבל כאמור, פסו מן העולם סרטים שבהם בני נוער עסוקים בעצמם, ולכל היותר – במקום שבו הם גרים ובסביבה הקרובה אליהם (זה כבר שנים שסרטי נוער וסרטי ילדים אמריקאיים חוגגים על מסרים אקולוגיים קלילים ולא מחייבים). קטניס יוצאת למלחמה לא רק עבור עצמה ועבור משפחתה, אלא עבור כל המחוזות, עבור האומה כולה. "משחקי הרעב" היא סדרת הסרטים ההוליוודיים הראשונה שמושפעת מהמחאה החברתית (תנועת Occupy Wall Street יצאה לדרך בספטמבר 2011, חצי שנה לפני צאת הסרט הראשון, וגם סדרת הספרים נכתבה והתפרסמה בצלו של המשבר הכלכלי של 2008).
סרטי "משחקי הרעב" הם לא סרטי הנעורים הראשונים שהיה בהם מצפון חברתי עמוק. אפילו בסרט ההרפתקאות הקלאסי "הגוניס" הילדים יוצאים להציל את בתיהם ואת הקהילה שלהם. אך אלו תמיד היו יותר טריגרים להרפתקה בלתי סבירה מאשר הדבר עצמו. ב"משחקי הרעב" הכוח ניתן לנערה, שהסרט גם לא מעז להפוך למושלמת. פעם אחר פעם מוזכר לנו גילה הצעיר: גם כשהיא אמיצה ואמפתית, גם כשהיא מאוהבת וגם כשהיא נשברת. "משחקי הרעב" הוא מצד אחד סרט נעורים קלאסי, ומצד שני הוא גם מהפכני באופן שבו הוא קורא לבני נוער לצאת ולהיאבק למען העולם – כל העולם, לא רק עולמם שלהם. האם מסר כזה יכול בכלל לצאת מהוליווד, מכונת בידור משומנת שמרוויחה מקריאת הקרב הממותגת הזאת המון, המון כסף? להוליווד אולי אין זכות להטיף מוסר לאף אחד, אבל לסרטים עצמם בהחלט יש. הילדים שגדלו עם "משחקי הערב" מגיל 14 תכף יהיו בני 18. הם עומדים לצאת לעולם. מעניין למען איזה צד הם יחליטו להילחם.
[tobutton text="%22%u05DC%u05E9%u05E2%u05D5%u05EA%20%u05D4%u05D4%u05E7%u05E8%u05E0%u05D4%20%u05E9%u05DC%20%u05D4%u05E1%u05E8%u05D8%22" link="%22http%3A//timeout.co.il/%25D7%2594%25D7%259E%25D7%2593%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259A/%25D7%25A1%25D7%25A8%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259D/%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%2597%25D7%25A7%25D7%2599-%25D7%2594%25D7%25A8%25D7%25A2%25D7%2591-%25D7%25A2%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%2591%25D7%25A0%25D7%2599-%25D7%2597%25D7%25A7%25D7%2599%25D7%2599%25D7%259F-%25D7%2597%25D7%259C%25D7%25A7-%25D7%2591%22" theme="blue1" target="_blank" ]
![השרוך שלך פתוח! נעליים של טבע נאות ב"משחקי הרעב: עורבני חקיין"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/01/jennifer-lawrence-leans-on-liam-hemsworth-for-mockingjay-05-p-500x616.jpg "השרוך שלך פתוח! נעליים של טבע נאות ב"משחקי הרעב: עורבני חקיין"")
