Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

עושים סצנה

בכל רגע נתון יש בעיר הזאת עשרות סצנות קטנות ורוחשות, תת תרבויות ותיקות או כאלה שאפילו עוד לא הספיקו להכריז על עצמן ככאלה. בילינו עם כמה חבורות שהקשר בין חבריהן לא מסתכם בבקשת הססמה לוויי-פיי בקפה השכונתי

כתבות
אירועים
עסקאות
הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה

ליין הבלאק פאשן מביא את התרבות השחורה למרכז הרחבה

ליין הבלאק פאשן מביא את התרבות השחורה למרכז הרחבה

ליין הבלאק פאשן מפאר תרבות שחורה, בעיקר אמריקאית, ומצליח לגייס בליינים חדשים בכל שנה. גם הנצ'ים מוזמנים

הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
14 במרץ 2018

תור קצר של בליינים צעירים משתרך ברחוב חומה ומגדל. האזור שומם ודומם, למעט קבצן מבוגר שחי על ספסל קרוב ומביט אל אופק של בנייני עסקים קטנים. מוניות אחדות עוצרות ליד תחנת דלק סמוכה, פולטות נוסעים מתוכן ומתרחקות אל רחוב המסגר במהירות. אין שום דבר סימפטי באזור הזה של העיר, שבלילה הופך ללוקיישן מושלם לצילומים של סיוט. התחלופה קורית בסביבות 21:00, את העובדים וההמולה של היום מחליפים עובדי הלילה, בעלי מועדונים וליינים שלא מנסים להפר את הדממה של הרחוב. זה לא מקרי שדווקא באזור מת מפעילות חיצונית, בתוך מבנים שאמורים לכאורה להכיל פקידי שומה ומס, מתרחשת סצנת קלאברים ששומרת על צביונה כבר יותר מחמש שנים.

לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
השוודים

מועדון האילבן, שעליו מביט הקבצן המבוגר במשך שעות ארוכות, הוא המארח הנוכחי של ליין הבלאק פאשן, שמפאר תרבות שחורה, בעיקר אמריקאית, ושומר על יציבות כלכלית כבר חצי עשור. דניאל צגה, אחד משני המפעילים של הליין, הגיע מבאר שבע כדי להיטמע בחיי הלילה של תל אביב ומצא את עצמו בלבה של זירה תוססת ותחרותית. "זאת תוצאה של עבודה קשה", הוא מתאר, "הייתי מגיע מבאר שבע מדי יום חמישי, לוקח את האוטובוס האחרון של הערב וחוזר באוטובוס הראשון של הבוקר. לא היו לי חיים".

בלאק פאשן
בלאק פאשן

צגה בן ה־25 הפך לדמות מוכרת בחיי הלילה בתל אביב ובעיקר בקהילה האתיופית. הוא מתזז בין העבודה היומית לזאת של סופי השבוע, מנהל, מייחצן ושואף להתרחב גם לקהל של נצ'ים ("לבנים" באמהרית). הכוונות העסקיות והאסטרטגיות של צגה לא בדיוק מעניינות את הקלאברים שמגיעים לאילבן מדי יום חמישי (ועוד לפני כן למקומות אחרים שבהם פעל הבלאק פאשן) ומתייחסים בהומור לנושא הטעון, לפחות באופן חלקי, של הפלישה הזרה. "את שותה יין לבן במועדון של שחורים? החלקת על השכל? איזו גנובה", אומר לי אחד הבליינים הקבועים, שמחזיק וודקה רדבול ומבהיר שכל תוספת של זרות לזרות היא חומר מדהים לבדיחות פנימיות.

המוזיקה במועדון נוטה לדאנסהול והיפ הופ, אבל נשמע בו גם לא מעט פופ מזרחי. הרדיקליות נעדרת מהפלייליסט שסובל מקרוסים מהירים ומשתדל לרוץ על מנעד רחב יחסית של ז'אנרים בלי לסטות לאזורים אלטרנטיביים. הסיבות לכך קשורות לכוונות הגלויות של צגה להגיע לקהל נוסף ולהתקרב ככל שאפשר למיינסטרים הישראלי. כשהוא נשאל על האג'נדה של הקהילה ועל מרכיבים פוליטיים שאולי משמשים קטליזטור לפעילות שלו, צגה מתנער ומסביר במיומנות של פוליטיקאי שזהו עסק כלכלי וש"כל תוספת לבסיס הקיים היא מעולה, לא משנה גון העור".

הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה

העיצוב של האילבן מזכיר מועדונים משנות ה־2000 המוקדמות: יש עמודים כסופים שמפוזרים בחלל גדול יחסית, מסכי HD שמקרינים להבה מרצדת, עמדת די.ג'יי מוגבהת ובר שממנו זורמת הרבה מאוד וודקה. ברחבה הראשית רוקדים בני ה־20 עד ה־25 ובצדדים ישנו הקהל הבוגר שפחות מתרגש מאווירת הפיק אפ והקינקיות. מדי שנה מצטרף לליין דור חדש של בליינים מזדמנים, וכדי לפתור את חוסר הנעימות שבערבוב גס מדי של גילים צגה דואג שהמסיבות יתרחשו אך ורק במקומות שבהם שתי רחבות מקבילות. "לבוגרים יש את הנישה ואת הרצונות שלהם, אפילו שהמוזיקה זהה האנשים והאווירה אחרים. זה יוצר וייב טוב לכולם".

בשלב כלשהו, לא לפני 2:30, נכנס למועדון אדם בטי שירט שבצדה האחורי כתוב "אברה עדיין חי". זה הרגע היחיד בלילה, גם אם מינורי, שבו התקינות הפוליטית של צגה נדחקת מחוץ לאילבן. באופן טבעי – ללא עזרה מלאכותית – האנושי, הכלכלי והפוליטי מתאזנים בטריטוריה אחת, בליין אחד שמעולם לא הצהיר הצהרות גדולות אבל איכשהו, מכל הסיבות המוצדקות, שומר על הייחוד שלו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ליין הבלאק פאשן מפאר תרבות שחורה, בעיקר אמריקאית, ומצליח לגייס בליינים חדשים בכל שנה. גם הנצ'ים מוזמנים

מאתשי סגל15 במרץ 2018
שוודים. צילום: אנטולי מיכאלו

איקאה בג'ונגל: העלייה השבדית מכה שורשים בתל אביב

איקאה בג'ונגל: העלייה השבדית מכה שורשים בתל אביב

כוכב דאנס מהניינטיז, מעצבת רהיטים, אופה וגלריסט הם עולים משבדיה שמרכיבים קהילה מפתיעה ומנומנמת בעלת הפרעת דיוק טורדנית אך חמודה

שוודים. צילום: אנטולי מיכאלו
שוודים. צילום: אנטולי מיכאלו

מדי יום שישי משכים מיכאל רוטשילד עם שחר כדי להציע את מרכולתו בשוק נמל תל אביב. על דוכן צנוע הוא מתקין מאפי קינמון והל קלועים, לחמניות שמרים ושאר מטעמים שעמם נוהגים השבדים להמתיק את תנאי האקלים האפרוריים שבארצם. רוטשילד הגיע לישראל לפני כעשור כמפיק טלוויזיה, ואילו חבלי ההגירה – הגעגוע לטעמי הבית המתכנסים כמנהגם לכדי דימוי אידיאלי קפוא – הפכו אותו לאופה במשרה מלאה.

לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
ליין הבלאק פאשן

העסק הנודד שהקים בשם Fika (מעין "הפסקת קפה" בשבדית) יזכה למושב קבע ראשון רק בעוד כמה שבועות בשכונת מונטיפיורי ויהיה לבה הפועם של הקהילה השבדית בתל אביב. על פי נתוני עיריית תל אביב־יפו מונה קהילה זו עשרות אחדות של מהגרים בשנה. אין מדובר בנהירה המונית הדומה לזו העולה מנתוני ההגירה של עולים מצרפת או מאיטליה המשתכנים בעיר ומפקיעים ממנה אזורי מגורים ומסחר בשלמותם, ואף על פי כן לשבדים נוכחות משלהם בנוף העירוני, בעיקר בהשתלבותם בתעשייה הזעיר בורגנית (המאפייה של רוטשילד, הגלריה היפואית מגזין III, בית העיצוב ANNA, הבלוג Tel Avivian שיוסד על ידי שבדית, וכן הלאה) שלה הם תורמים קורטוב מהפרעת הדיוק הטורדנית המאפיינת את רובם.

מאפים שבדיים בנמל. צילום: אנטולי מיכאלו
מאפים שבדיים בנמל. צילום: אנטולי מיכאלו

הם אינם בליינים דגולים והניסיון לקושש מקהילתם עלילות בעלות נופך עיתונאי צהוב נבלם עוד בשלב גינוני הנימוס. הם גם לא ממהרים להצדיק את הגירתם באידיאולוגיה ציונית או אנטי אירופית. הקו האידיאלוגי היחיד העומד כנר לרגליהם הוא אידיאלוגיית ההגירה בגרסתה הנקייה והזכה ביותר: כל מבוקשם הוא להעתיק את מושבם למדינת היהודים ולהשתלב בכלכלתה.

למעשה עושה רושם שהקטגוריה "סחים" תעשה עמם צדק רב. הם מכירים זה את זה היות שרובם למדו בבתי ספר יהודיים במדינת המוצא. להוציא את רוטשילד, הדמות האיקונית ביותר בקהילה הוא ז'אן פייר ברדה, כוכב להקת הדאנס Army of Lovers שהשלים את עלייתו ארצה לפני כשלוש שנים. "הקהילה מגוונת מאוד", מודה רוטשילד, "נמנים עמה דתיים, חילונים, אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות. חלקם באו בעקבות בני זוג, אחרים מרגישים פה נוח יותר כיהודים. כשהתחלתי לאפות, 80 אחוז מהלקוחות שלי היו שבדים. לא שהם אינם יכולים להכין את המאפים בבית בעצמם, אבל יש משהו שונה באיכות של מאפייה, גם כמקום מפגש".

Army of Lovers. ז'אן פייר ברדה משמאל
Army of Lovers. ז'אן פייר ברדה משמאל

"תל אביב היא האנטיתזה לשבדיה", מסביר דיוויד ניומן, מייסד הסניף המקומי של מגזין III, גלריה בעלת שורשים שבדיים וחזון מהודק שאינו ממהר להנגיש עצמו לקהל הרחב. "החיים כאן מוחצנים יותר, הרוח הרבה יותר ספונטנית ונטולת פילטרים".

מכל הערים בעולם, מדוע לבחור דווקא בתל אביב־יפו כבית למגזין III?

"מבחינה היסטורית, לאמנות חזותית לא היה במורשת היהודית את המקום שיש לה, לדוגמה, בנצרות הרוויה בדימויים. באמסטרדם יש מוזיאונים מלפני מאות שנים, וכאן האמנות מתקבלת מתוך מקום נזיל הרבה יותר. אפשר ממש להרגיש את זה בתל אביב. יש סקרנות עצומה ופוטנציאל אדיר של כוח יצירתי. החברה הישראלית רצופת אתגרים, לא רק פוליטיים, מה שמגביר את הצורך בתרבות מן הסוג הזה. אפשר לטעון בצדק מסוים שתל אביב היא בועה, אבל מבחינתי היא כמו ברלין המזרח התיכונית – יש לה התכונות הדרושות להתקיימותה של יצירה פורה".

פוטנציאל דומה זיהתה בעיר מעצבת הרהיטים והטקסטיל אנה עמיאל, בעלת החנות ANNA. "השילוב של העיצוב האירופי עם הישראליות, המפגש בין צפון למזרח התיכון, הוא שילוב מוצלח למדי", היא קובעת. "לא רק באמנות אלא גם באופנה ובעולמות העיצוב. יש פה פתיחות שמציעה הזדמנויות למעצבים צעירים, בייחוד אם הם ממוצא סקנדינבי ובכך מחוברים לסגנון שזוכה לעדנה בכל העולם".

ANNA. צילום: אורן זיו
ANNA. צילום: אורן זיו

מאנטישמיות לאנטי סדר

קבוצת הפייסבוק "Svenskar som stödjer Israel" (שבדים התומכים בישראל) היא גרסתם המנומנמת ל"ישראלים בברלין" ומשמשת כר פורה לאיחולי שבת שלום בממים סבאיים ולתגרות פוליטיות. עם זאת רובם המוחלט נזהר מלשוות להגירה לישראל משמעות פוליטית, אף שביטויים מסוימים של אנטישמיות אינם זרים להם לחלוטין.

"אי אפשר להגיד שהרגשתי לא בטוחה בשבדיה, אבל הייתה אבטחה כבדה סביב מוסדות יהודיים", מספרת אליס־שושנה הוטנר שעלתה לישראל לפני כשנתיים, בגיל 24. "בבית הספר השחיתו כמה פעמים את הלוקרים שלנו וציירו עליהם צלבי קרס". "בשבדיה מעולם לא הסתובבתי עם מגן דוד", מוסיפה נינה וולדפוגל שהשתלבה בתעשיית ההייטק התל אביבית. "התקריות אמנם תכופות יותר, אבל איתן גדלה גם המודעות לבעיה". הן הוטנר והן וולדפוגל מציינות תחושה עמומה של שייכות כסיבה המרכזית להגירתן; תחושה שילידי העיר הציניקנים לעולם לא יוכלו לעמוד על טיבה.

מתוך עבודתו של חיים סטיינבך בגלריה השבדית מגזין III ביפו (צילום: יובל חי)
מתוך עבודתו של חיים סטיינבך בגלריה השבדית מגזין III ביפו (צילום: יובל חי)

"בתל אביב יש איזון אידיאלי בין עיר לחוף, מזג אוויר, משפחה וחברים. בכל פעם שאני על מטוס בדרך לכאן אני מתרגשת", אומרת וולדפוגל. באופן בלתי נמנע, בקרב חלקם מתגברת הזיקה למדינת המוצא. "אני מוצאת את עצמי בעיקר עם חברים זרים כי יש חיבור טבעי בין אנשים שנמצאים באותו מקום, ולפעמים יכולה להתנחם בדברים שמעוררים בי נוסטלגיה", מספרת אריאלה גולדמן שעלתה לכאן בגיל 18. "מוצרים שבדיים, ספרים שבדיים… כשאני באיקאה אני איכשהו מרגישה בבית. אפשר להרגיש שזה שלך".

השבדים רגישים לאתיקה העסקית הרופפת בישראל ולמלתעות הביורוקרטיה המקומית. הן מחלצות מהם אמירות המסגירות אדנות סמויה ביחסם אל הלבנט. "בהתחלה הפתיע אותי שישראל מצליחה כסטארטאפ ניישן כשהכל מושתת על ה'חוצפה' (במלעיל) הישראלית, אז הבנתי שזה בדיוק מה שצריך כדי להצליח כאן", אומרת וולדפוגל. "כשאני נתקלת בחסמים ביורוקרטיים, אני יודעת שאני צריכה לבחור בדרך הישראלית ולהבין שאני במזרח התיכון. פעם חיכיתי שלוש שעות במשרד הפנים עד שאמרו לי שאין לי מה לעשות שם, כי הגעתי לחדש את הוויזה שבועיים לפני שפג התוקף שלה והתברר שנוהגים לחדש רק אחרי שהוא פג. התחלתי ללחוץ על הפקידה, הסברתי לה שאני מחכה מלא זמן, ובסוף חידשו לי כמו שרציתי". "אמרו לי שאנשים חצופים ולא עומדים בתור, מדברים כאלה פחות אכפת לי", מוסיפה גולדמן, "אבל כשאני מדברת עם נציג של הוט או צריכה למלא טופס, אני פשוט נהיית בן אדם אחר".

נדמה שההקלה התרבותית היחידה שלה זוכים המהגרים השבדים בהגעתם לתל אביב היא שליטתם היחסית בעברית, שמקורה בחינוך במוסדות יהודיים ובטבעה המופרע ממילא של השפה השבדית. "לשבדים קל יותר כי אין לנו מבטא חזק", מעידה וולדפוגל. "חוץ מזה לא חסרות לנו מילים עם הצליל 'ח'".


הירשמו לניוזלטר העירוני של טיים אאוט:
הירשמו עכשיו >>




רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

כוכב דאנס מהניינטיז, מעצבת רהיטים, אופה וגלריסט הם עולים משבדיה שמרכיבים קהילה מפתיעה ומנומנמת בעלת הפרעת דיוק טורדנית אך חמודה

מאתגיא פרחי15 במרץ 2018
פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

פוגו, זעם משתולל וכמויות של הומור: הכירו את סצנת הפאנקיסטים בתל אביב

האם סצנת הפאנק התל אביבית היא "15 אנשים ב־15 להקות" או 1,500 איש ושלוש קבוצות פייסבוק? קשה לדעת, כי הם עושים...

מאתרות פרל-בהריר15 במרץ 2018
דייגים. צילום: טלי מאייר

הדייגים של רדינג בכלל לא כאן בשביל הדגים

חברי פרלמנט הדייגים של רדינג לא באמת מתכננים לאכול בורי לארוחת ערב. הם כאן בשביל החברה, האופטימיות חסרת התקנה והשתיקה

מאתעדי סמריאס15 במרץ 2018
מרכז פלא

ילדי פלא: הכירו את מרכז פלא וחבריו ההיפים התל אביבים

מרכז פלא הוא המקום שממנו יוצאים אנשים מוארים לפעולות גרילה מורכבות כגון הפרחת בועות סבון במרחב הציבורי ומעגלים שבהם מסתכלים זה...

מאתנדב נוימן15 במרץ 2018
סקייטריות. צילום: דין אהרוני רולנד

דוהרות קדימה: הסקייטריות התל אביביות לא רואות בעיניים

סצנת הסקייטריות הישראלית, שצמחה בירושלים וגלשה לתל אביב ולמקומות אחרים, מושכת עוד ועוד נשים משבוע לשבוע ומבהירה: זו לא אופנה, זו...

מאתעדי סמריאס15 במרץ 2018
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!