איפה הקצף: מחשבות על גודל הפיינט הישראלי
כמה מחשבות ומסקנות בעקבות הפשרה שהושגה החודש בתביעה הייצוגית נגד הטמפל בר, שבה התחייבה רשת הפאבים לספק בירה בכוסות עם סימון כמות הנוזל
אף אחד לא יכול לחשוד בי שאני בעד הגשת בירה בכוסות לא ממותגות ומסומנות. ההפך הוא הנכון, ובכל זאת. החודש הושגה פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד רשת הטמפל בר. במסגרת הפשרה התחייבה הרשת למכור בירה "בכוסות מסומנות שבהן מצוינת כמות הנוזל, אשר יימזג עד לכוס עד לסימון". בעקבות זאת התעוררו בי סימני שאלה: האם מדובר בהתעוררות של תרבות בירה אמיתית, עד כדי הקפדה והגשת תביעה, או שמא מדובר בלקוח הישראלי שלא רוצה לצאת פראייר?
1. הפיינט הישראלי
בשנים האחרונות, עם העלייה במחירי הבירה, התרחבה מאוד התופעה של מזיגת בירה בכוסות שאני מכנה אותן "פיינט ישראלי" – כוס לא ממותגת ולא מסומנת שמוגדרת על ידי חלק מהמקומות המוזגים אותה ככמות של פיינט, ועל ידי חלק אחר בשמות שונים, אך בפועל מכילה בין 350 ל־440 מ"ל, לא ממש ברור. נראה כי המטרה של השימוש בכוסות אלה היא כלכלית גרידא, שמטרתה הקטנת מנת ההגשה כדי לא להעלות את המחיר. אני לא קונה את מגוון התירוצים שקיבלתי עד היום כגון "זו כוס יפה יותר, בלי כל הציורים האלה" או "אני רוצה להגיש בירה בכוס אחידה שלי". כל חברות הבירה מספקות, יחד עם החביות, כוסות ממותגות של אותן בירות, בדיוק כמו שהן מספקות שירותים ומוצרים נלווים אחרים שאותם צורכים בעלי הפאבים. תופעה זו אינה המצאה ישראלית, גם בארצות הברית הייתה תופעה כזו, בדיוק מאותן סיבות כלכליות.
2. הכוס המלאה
מצד שני ישנו הצרכן הישראלי, שדורש לקבל את כוס הבירה שלו מלאה עד הסוף וללא קצף, כדי "להרוויח" יותר בירה עבור אותה עלות. כמו שאמר לי פעם ברמן כשביקשתי ממנו שימזוג לי את הבירה עם קצף: "קבל טיפ לחיים, אם אין לך קצף, אתה מקבל יותר בירה". על חשיבות הקצף בבירה אפשר לכתוב מאמר אקדמי שלם, אבל בואו נתרכז בענייננו. כוסות הבירה הממותגות מסומנות בסימון הכמות, שמשמעותו עד לאן למזוג את הבירה, והמקום שנשאר מיועד לקצף (לכל סגנון בירה יש נפח קצף שמותאם לו). צודקים בעלי הפאבים שטוענים שנפח הכוסות הממותגות גדול יותר, ולכן כשלקוח דורש לקבל בירה עד הקצה, הם בעצם מוזגים יותר. הפתרון שלהם היה לעבור לכוסות שנפחן המוצהר כולל את הקצף. אבל כאן נכנס כבר הפלפול אם הקצף הוא חלק מהבירה או לא.
3. אנחנו מול אירופה
בכמה מדינות עוגן בחוק נושא כמות המזיגה. לדוגמה, באנגליה החוק קובע כי בירה מותר למזוג בכמות של שליש פיינט, שני שלישים פיינט, חצי פיינט וכפולותיו. החוק מתיר למזוג בשני סוגי כוסות: כוס שבה סימון הכמות ומעליה מקום לקצף שבה הנוזל צריך להגיע עד הסימון, וכוס בנפח מדויק הכולל את הקצף, שם מותר כי תהיה מלאה עד 95 אחוז מנפחה כדי להשאיר מקום לקצף סביר. עוד קובע החוק כי במקרה של מזיגה בכוס שכזו שבה הלקוח חושב שכמות הקצף מוגזמת, זכותו לבקש מילוי של הכוס כשמפלס הקצף יורד.
ברוב מדינות אירופה מוגשת הבירה בכוסות בעלות סימון הכמות, לצדו סימון המאשר כי הנפח נבדק על ידי גורם רשמי, ומעל סימון הנפח משאירים מקום לקצף. בכל מקרה, כמות הבירה ידועה ומפורסמת באופן מדויק וברור. ומה בישראל? החוק בארץ קובע כי מידת הנפח החוקית היא המידה המטרית (ליטרים) ולכן הגדרת נפח הכוס כפיינט, ולא משנה איזה, אינה חוקית. החוק אינו קובע דבר לגבי סימון הכוסות, נפח המזיגה או הכללת הקצף בנפח הנקוב; כך נוצר מצב שבו השוק פתוח ופרוץ.
4. ומה אנחנו אומרים?
אתם רוצים למזוג בירה בכמות שאינה סטנדרטית (חצי או שליש)? אין בעיה, תעשו מה שאתם רוצים, אבל תהיו הוגנים והצהירו על כך בפני הלקוח, גם בתפריט וגם בעל פה. והקצף, חברים, הוא לא כלול בנפח הבירה. כדי להיות לגמרי שקופים הגישו את הבירה בכוסות מסומנות כך שהצדק גם ייראה ולא רק ייעשה. אין כוסות 400 מ"ל מסומנות? השיגו כאלה.
ונחזור לעניין התביעה הייצוגית. חבל שמי שנתבע היא אחת מרשתות הפאבים שמקפידה למזוג את הבירה בכוסות ממותגות. התביעה כנגדה התמקדה ברכישה של בירה גינס בכוס של ליטר – כוס שהמבשלה לא מספקת – ולכן השתמשו בכוס גנרית לא מסומנת שהכילה קצת פחות מליטר. לעומת זאת, לגבי בירת הווינשטפן בכמות של ליטר לא היו לתובעים טענות, כי פה המבשלה מנפקת כוס ממותגת ומסומנת. שלא תבינו לא נכון, אני לא מנסה להצדיק אף אחד, אך עושה רושם כי רשת הטמפל בר שימשה כשעיר לעזאזל במלחמה מול התופעה הנרחבת של "הפיינט הישראלי".
