• Facebook
• Twitter
• Email

יחסי ציבור

"יח"צ היום נמצא שלב אחד מתחת לפליטי ריאליטי – מי שלא הולך לו כסלב סוג ד' פונה לשם", אומרת בבוז יחצנית בכירה מעולם המוזיקה. האקשן, הקרבה לאור הזרקורים ואשליית הכסף דוחפים צעירים רבים למקצוע נגיש זה, שלא דורש הכשרה מיוחדת או ורבטליות, אינטליגנציה, קשרים ומרפקים. יחצן צעיר שמגיע לעבוד באחד המשרדים בעיר צריך להכין את עצמו לשלושה חודשים לפחות של קריעה בשכר של 5,500־6,000 ש"ח ברוטו.

"אם הוא מגיע בלי ניסיון הוא צריך להתייחס לזה כמו בית ספר, שבנוסף משלם לו סכום מינימלי", מסבירה היחצנית. תארים בתקשורת ושאר דיפלומות לא מהווים יתרון ולפעמים אפילו חיסרון בתחום, מתברר. "לא רק שהתיאוריות שנלמדת במכללות למיניהן שונות לחלוטין מהפרקטיקה, הן גם מעקרות את התחום מהייצריות והאינסטינקטים הבריאים שלו למשהו נורא טכני, יבש ורובוטי. אני מעריכה שרוב בוגרי המכללות לא שורדים יותר משנה במקצוע". אחרי שלושה חודשים עד חצי שנה אפשר כבר לכמת את התועלת של היחצן, ואם הוא כבר יכול לנהל לקוחות ולהוריד מהעומס של הממונים עליו הוא עשוי לטפס ל־7,000־7,500 ש"ח. לעתים רחוקות התשלום מגיע גם ל־10,000 ש"ח בשלב הזה.

"כוח אדם איכותי הוא המצרך הכי נדיר בתחום, ואם יש מישהי שבזכותה אני יכולה להביא עוד לקוחות למשרד היא שווה את הבונוסים וההעלאות", מסבירה היחצנית, "אבל לי אישית זה קרה רק פעמיים בעבר". המחיר, עם זאת, הוא התמסרות טוטאלית. "מי שראש קטן יכול לעבוד תשע שעות יומיות סטנדרטיות, אבל אם זה עבורך יותר מעבודה, אז אין שעה שהיא לא שעת עבודה במהלך היום", מה שמסביר את התחלופה הגבוהה במקצוע. מי שנמצא בטופ – משרדי יח"צ שאפשר למנות על יד אחת ושולחים יד ארוכה לכל האירועים הגדולים וההמותגים הנחשקים – מגלגלים מחזור של מאות אלפי שקלים בשנה, מה שמתבטא בתלוש מספק בגובה 60,000־70,000 ש"ח לחודש בממוצע.

מאמני כושר

עד לפני כמה שנים אימוני כושר אישיים נחשבו ללוקסוס שרק השרי אריסוניות למיניהן מרשות לעצמן, אלא שמאז שאימון אישי קיבל לגיטימציה של פינוק עממי, גם למאמן בחדר הכושר שמרוויח שכר מינימום או מעט יותר, יש תקווה: שכרו החודשי של מאמן ותיק בחדר כושר, שנוסף למשמרות מעביר אימונים אישיים שמחירם הוא 55־75 ש"ח לשעת אימון, עשוי להגיע ל־6,000־7,000 ש"ח בחודש, ולאחר כמה שנים במקצוע הוא יכול להתקדם לתפקיד מנהל חדר כושר או אחראי מדריכים – תקרת הזכוכית של המאמן השכיר. לעומת זאת, "מאמן אישי עצמאי שצבר ידע, ביטחון, חוג לקוחות נאמן ומשווק את עצמו בחוכמה יכול להגיע למשכורת של איש היי־טק ממוצע ולעבוד חצי מהזמן", מסביר יובל שטיין, מאמן כושר פרטי וקוצ'ר עסקי למאמנים. "מאמן כושר פרטי מחוץ למועדון יגבה לרוב 150־250 ש"ח למפגש אישי ו־300־500 ש"ח לקבוצה. זה לא קורה בקלות, רוב המאמנים נושרים כבר בתחילת הדרך בגלל השכר ההתחלתי הנמוך, כי לא הצליחו לשווק את עצמם כעצמאיים או משום שהם לא מתאימים לעבודה צמודה עם אנשים לכל אורך היום". מי שנולד לזה, טוען שטיין, יגלה שטווח ההשתכרות של מאמן אישי מצליל הוא 15,000־30,000 ש"ח בממוצע.

מוליכי כלבים

מספר תושבי תל אביב שמחזיקים כלבים עולה משנה לשנה. הדירות התל אביביות וחצרות הבניינים הן לא בדיוק אחו מוריק ורחב ידיים, ורובנו תקועים מול המחשב כל היום ולא יכולים לפרגן לכלב את הטיול הארוך שהוא זקוק לו כדי שלא יכרסם את רוב הרהיטים. כתוצאה מכך אין פלא שבשנים האחרונות אי אפשר לחצות את שדרות רוטשילד בלי להיתקל במוליכי כלבים שעושים בשבילנו את העבודה.

נכון, התנאים לא תמיד מרנינים. הליכה עם חמישה עד שמונה כלבים בגשם זלעפות או ביום קיץ לח היא תענוג מפוקפק ביותר. אבל כלכלית מדובר בעסק לא רע: דוג־ווקר יגבה 30־35 ש"ח עבור הליכה של חצי שעה ו־40־50 לשעה. התעריף עשוי לעלות אם ההליכה היא לפני 9:00, אחרי 20:00 או בשבתות ובחגים. אם תעדיפו שהכלב שלכם יצעד לבד ולא עם כלבים אחרים, תצטרכו להוסיף 8־10 ש"ח. מי שמוליך את הכלבים יעשה בדרך כלל סיבוב או שניים ביום, מה שיניב בממוצע 6,000 ואפילו 7,000 ש"ח בחודש; אבל אלה שבוחרים להריץ את הכלבים באופניים עשויים להגיע לשלושה סיבובים ואפילו יותר ומרוויחים בשקט 8,000 ש"ח בחודש.

הפוטנציאל הכספי עבור מקצוע שלא דורש הכשרה מיוחדת יצר בשנתיים האחרונות קהילה הולכת וגדלה, תחרותית ויצרית שגנבת לקוחות ושבירת שוק הפכו בה למאפיינים שכיחים. עם זאת העובדה שמרבית העובדים בתחום הם בני 20־40 שמתפרנסים מהעבודה, לצד חברות שמחזיקות כמה עובדים ואפילו שירות יוקרתי להולכת כלבים מחברות קונסיירז' במגדלי יוקרה – לא נראה שיש סיבה של ממש לנבוח.

די.ג'ייז

טבלת השכר של המסובבים המקומיים נמדדת ביחס לסוג המסיבה והלוקיישן הנבחר, כשדי.ג'יי חתונות נמצא בראשה. "מדובר באירוע חד־פעמי שלרוב הריקודים נמצאים במרכזו, ולדי.ג'יי יש אחריות גדולה – אין מקום לטעויות", מסביר עפרי גופר, אחד הדי.ג'ייז העסוקים בעיר, שבין היתר גם מתקלט בחתונות. בחורף המחירים נעים בין 4,500 ש"ח ל־5,000 ש"ח, בקיץ 6,000־8,000 ש"ח, ו־10,000 ש"ח לאירועי קצה, "אבל אלה אירועים נדירים ואת מי שמתקלט בהם אפשר לספור על יד אחת". במסיבות מיינסטרים לחיילים וסטודנטים – או בשמן השני מסיבות רייכמן – שמתקיימות בלוקיישנים כגון המרקיד או וואליום, המחיר נע בין 600 ש"ח ל־1,000 ש"ח לערב. בברים בדרום העיר כמו שסק או הלי המחיר הוא בסביבות 250־500 ש"ח לערב, ובברים קטנים יותר ורקידים פחות כגון הקורדרוי או הר סיני הסכום יעמוד על 150־200 ש"ח. במועדונים כמו הבלוק, החתול והכלב, הבוטלג, הברקפסט, האומן וחבריהם התמחור ינוע סביב 600־1,500 ש"ח לערב. עם זאת, בשנים האחרונות חל שינוי גם בתפקיד הדי.ג'יי, שהפך לא רק לאחראי על המוזיקה אלא גם ליחצן פעיל שצריך להביא קהל. התוצאה היא שכישורים כגון טכניקה, עריכה, רפרטואר ובקיאות מוזיקלית הופכים למשניים לעומת כישורים חברתיים. עם זאת, די.ג'יי שמתפקד כיחצן יכול להכפיל ולשלש את שכרו בערב נתון.

ברמנים

בניגוד לתדמית הזוהרת של המקצוע, מזיגת משקאות היא כלל לא גליק גדול בתל אביב. ברמנים מקבלים משכורת בסיס צנועה, בסביבות 60־70 ש"ח למשמרת, ועם טיפים הם מרוויחים 300־400 ש"ח בערב, גם אם מוגש אוכל במקום. לעומת הברים השכונתיים, ברים בדרום העיר שמתהדרים בעמדת די.ג'יי ראויה לשמה והילה היפסטרית יכולים להרשות לעצמם לשלם משכורת בסיס סביב 120 ש"ח למשמרת. עם טיפים יכולים הברמנים לצאת עם 300־450 ש"ח באמצע השבוע ועם 400־550 ש"ח בסוף השבוע ועם משכורת חודשית של 6,000-6,500 בחודש.

"ככל שהאוריינטציה של בר היא יותר מועדונית, יותר לייט נייט ויותר אנשים נדחסים בחלל, כך הסכום שהברמנים מרוויחים עולה", מסביר ברמן ותיק. "מקומות כמו הדלי או הרדיו EPGB משתלמים יותר עבור ברמנים, שיכולים להרוויח בממוצע 600 ש"ח בערב ולהגיע ל־7000־8,000 בחודש".

לפי התחשיב הזה אפשר לצפות שברמנים במועדונים כמו הבלוק ירוויחו סכום גבוה בהרבה: במקומות כאלה הברמנים מרוויחים 90 ש"ח בשעה בערב גרוע ו־110 ש"ח בערב ממוצע, אולם מאחר שהמועדונים הגדולים פתוחים רק בסופי שבוע והמשמרות נעות סביב חמש שעות בממוצע, ברמן מרוויח בין 6,000 ל־7,000 לחודש. מי שיוצאים מן הכלל הם המוזגים במגה ברים.

"ברמנים טובים בתל אביב יכולים לעבור את ה־10,000 ש"ח בחודש בקלות ולהגיע ל־12,000 ש"ח לא פעם", מעריך אלעד לוין, שותף ומנהל בפינגווין. "בברים כמו המורפיום, הוואליום, הטיפסי או החתול והכלב מרוויחים בממוצע 100־120 ש"ח לשעה, כשמשמרת עומדת בממוצע על 8־9 שעות".

גם הלקוחות במגה ברים מוציאים, מן הסתם, סכומים אחרים לחלוטין: ברמן במגה בר רגיל להזמנה של בקבוק וודקה ב־800 ש"ח פלוס כמה רדבולים, שמחליקים לכיסו טיפ נאה של לפחות 100 ש"ח. אבל שום דבר לא בא בחינם, מדגיש לוין. "הברמן כיום לא נמדד בידע שלו לגבי הזיקוק של הוויסקי. ברמן טוב הוא גם יחצן, הוא צריך להביא איתו קהל, לסחוף לקוחות, לבנות חוג לקוחות שרוצים לשבת רק אצלו. זאת עבודה מאוד אינטנסיבית, לא כל אחד בנוי לזה".

עובדי ניקיון

הרוב המוחלט של עובדי הניקיון מורכב מנשים ומבני מיעוטים שאינם זוכים לתנאי העסקה בסיסיים, אינם מוגנים מפני פיטורים ולרוב גם לא זכאים אפילו לביטוח רפואי בסיסי ולהפרשות לקרן פנסיה. עובדות הניקיון הן רוחות הרפאים של תל אביב: הן מנקות בתים ושואלות אם זה בסדר שהן לא ישפכו את פח האשפה מפחד ממשטרת ההגירה. אף אחד לא טרח לאסוף נתונים מפורטים על נתוני השכר של עובדות הניקיון באותה מידה של דייקנות ופירוט שקיימת לגבי עורכי דין, למשל, אבל מנתונים שאספו בארגון קו לעובד עולה כי רוב עובדות הניקיון משתכרות שכר מינימום לשעה, עובדות 10־12 שעות בממוצע ואינן מקבלות 150 אחוז תוספת מעל לשמונה שעות כנהוג."5־10 אחוז מעובדות ומעובדי הניקיון בישראל מועסקים דרך עובד קבלן ואז עליהם לספוג את הנורמות הירודות שאיש אינו מפקח עליהן, כגון קבלנים שמאחרים בתשלום השכר או שאינם משלמים אותו כלל, או קבלנים שעושים למנקות ביטוח בריאות פרטי ומורידים להם את הסכום מהמשכורת", מספרת ג'וליה פרמנטו, מיוזמות קואופרטיב עובדות הניקיון שנוסד ביוזמת סיביל גולדפיינר מקום איל פו במטרה לתת כוח וכלים לשיפור פלטפורמת ההעסקה ועל מנת להשתחרר מהתלות בחברות הקבלן. "ברגע שתהיה תשתית חזקה שתאפשר לעובדות להקים ולנהל את הארגון בעצמן ולתפעל אותו עצמאית אולי נראה פחות תופעות קשות של ניצול כפי שישנן כיום".

עיתונאים

בתל אביב 2013, אפילו לכתוב על תנאי שכר של עיתונאים זה לעג לרש. אם לא היה די בדירוג המשרות הגרועות בארצות הברית שפורסם באפריל האחרון באתר CarrerCast – סקר שבו זכו העיתונאים להעפיל למקום הראשון (מקום אחד מעל חוטבי עצים, שלושה מעל עובדי אסדות נפט) – לאחר שבשנת 1988 דורגו במקום ה־126 מתוך 200. ברור שאם באמריקה המצב כל כך ירוד, הישועה לבטח לא תגיע מתל אביב.

לפי נתונים לא רשמיים (כי נתונים רשמיים אינם) הסטנדרטים הנהוגים בשלוש־ארבע השנים האחרונות (שנחשבות לנקודה נוספת במדרון השחיקה בשכר העיתונאים), עיתונאי מתחיל העובד במקומון ירוויח בסביבות 4,500 ש"ח בחודש ועשוי לטפס ל־6,500 ש"ח. באינטרנט מתחיל השכר ב־5,000 ש"ח ועשוי לטפס ל־8,500 ש"ח אחרי כמה שנים טובות. כתב מתחיל בעיתונות המודפסת ירוויח בין 6,000־8,000 ש"ח בחודש ואילו לאחר חמש עד עשר שנות ניסיון שכרו יעמוד על 12,000 ש"ח בחודש. עורך באינטרנט מרוויח בין 6,500־8,500 ש"ח בחודש, לאחר חמש עד עשר שנות ניסיון, אם טיפס במעלה הסולם ההיררכי והגיע לדרגים הגבוהים, הוא עשוי להרוויח עד 15,000ש"ח בחודש. עורך בפרינט ירוויח בערך 7,000 ש"ח בשנים הראשונות ואחר כך עשוי להרוויח בין 10,000־17,000 בחודש, תלוי ביוקרת המגזין.

כתבים בכירים ירוויחו יותר ועשויים לנוע על סקאלה של עד 25,000 ש"ח בחודש, להוציא את הכוכבים ששכרם עשוי להגיע גם ל־100,000 ש"ח בחודש. בטלוויזיה כמובן מדובר בסקאלה שונה לחלוטין של מחירים; שכרו של תחקירן אמנם נמוך ועומד על 5,500 ש"ח, אבל כתב מתחיל במהדורות המרכזיות מרוויח בין 7,000־9,000 ש"ח ולאחר שלוש שנות ניסיון שכרו כבר ינוע בין 10,000־12,000 ש"ח לחודש. כתב בכיר מרוויח בין 25,000־35,000 ש"ח בחודש ושכרו של עיתונאי טאלנט – מגישים, פרשנים בכירים וכדומה – כבר סובב את הטווח החלומי שבין 40־100 אלף ש"ח. אבל לא כדאי להסתנוור: שכרו הממוצע של עיתונאי בתל אביב עומד על 7,000־8,000 בחודש. "למעשה המצב מורכב אף יותר: עיתונאי בתל אביב מרוויח כיום בין אפס למאה אלף ש"ח – יש פערי שכר פשוט מטורפים", טוענת עיתונאית ותיקה. "היות ולתחום עדיין יש זוהר כלשהו, שנובע מכוח, השפעה והתחככות במקומות הנכונים, לא מעט צעירים מוכנים לכתוב בחינם על מנת להשיג דריסת רגל. הדבר היחיד שבו אפשר להתנחם הוא שתופעה כזו מוגבלת למקומות הפחות מוסדרים ולא קיימת בעיתונים הגדולים, אבל גם אנחנו נוכחים מזה זמן רב שלא פעם בוחרים לקצץ בכתב שמרוויח שכר לא גבוה במיוחד ולוקחים תחתיו מישהו שמסכים לעשות את אותה עבודה בשליש מחיר".

זו כמובן לא הרעה החולה היחידה במקצוע: "לצד הפרילנסרים שעושים כתבות עבור עיתונים לפי דרישה, יש את מה שנקרא 'פרילנסרים פיקטיביים' – עובדים שעיקר תעסוקתם היא עבור עיתון מסוים, אך על מנת לחסוך בעלויות שכרוכות בתשלומים סוציאליים מעסיק אותם העיתון כפרילנס, זאת אף על פי שלפי כל פרמטר מקובל, מתקיימים ביניהם יחסים של עובד־מעביד", מוסיפה העיתונאית. "אם עלות מעסיק היא שליש מהשכר, יוצא ששכרו של פרילנס היא למעשה שני שליש מהשכר שקיבל, שכן את הביטוח הלאומי, את הפנסיה וכל השאר משלם העיתונאי מכיסו, וגם המשכורת מגיעה לא פעם ב־60־90 ימי איחור. יוצא שיש המון עיתונאים שעובדים בעצם בשכר מינימום, מה שמוביל לתחלופה אינטנסיבית בכוח אדם, לעובדים איכותיים שלא ניתן להמשיך ולהחזיק אותם במקצוע כשיש משפחה וילדים ולירידה מתמדת ומדכאת ברמה הכללית".

גם עיתונאי שהגיע לשכר נאה לא יכול להתרווח בנחת מול המקלדת. "העיתונאים הללו נמצאים כיום בקבוצת סיכון", מתריעה יועצת תקשורת, "כי הלך הרוח הכללי היום, שכולו זילות של המקצוע, שואל את עצמו למה לבזבז סכום כזה כשיש מי שיביא תוצאה בערך דומה בשליש הסכום". השורה התחתונה והמדכאת מכל במקצוע היא שבשנים האחרונות השכר שם פשוט לא עולה, אלא רק יורד. "למעט מתי מעט ואצולה ותיקה, כל מי שמצליח להרוויח 17-000־20,000 ש"ח מתבשר כל שנה על עוד קיצוץ של 5־10 אחוז במשכורת. זה לא נדיר לראות גם אנשים בגילאי ה־40 שמחפשים מפלט מהמקצוע, ולכן אני אומרת לצעירים שסיימו גל"צ ומלאי מוטיבציה להיכנס לשוק – אל תחשבו על זה אפילו".

• פרויקט השכר הגדול

• Facebook
• Twitter
• Email

סטארט־אפיסטים

העירייה אמנם מתהדרת בחברות ההזנק המקומיות כאילו חולדאי הקים אותן בעצמו, אבל הקשיים האמיתיים ממתינים ליזמים בתחילת דרכם. אף שלרובם ידע טכני שמאפשר להם לעבוד כשכירים בחברות היי־טק מן המניין ולהרוויח שכר העומד על 20־30 אלף ש"ח, מי שלוקח את הסיכון ומקים מיזם עצמאי עלול להרגיש את הפער בין משכורת מפנקת להיעדר משכורות.

"בשנה שנתיים הראשונות לא מרוויחים שקל", מספר יזם צעיר. "לא מספיק שהשקעת הון ראשוני מכספך או כספי הורים, אתה עוד חי עליו וממשיך למשוך ממנו כספים עד שתצליח להשיג מימון ראשוני. הוא יאפשר לך למשוך משכורת לקיום בסיסי, בסביבות ה־5,000־6,000 ש"ח". המימון הראשוני מאפשר לשכור אנשי מקצוע שחיוניים להמשך הפיתוח, אך כאן נוצרת מעין פירמידה הפוכה: "דווקא היזמים מרוויחים הכי פחות", ממשיך היזם. "בעוד העובדים החדשים מקבלים הכי הרבה – בסביבות 15,000 ש"ח. אני נשען על ה־Equity – ההון שמיוחס לי כבעל מניות בחברה, ובינתיים מרוויח בפועל גרושים. אם החברה תיכשל אני אכשל, אם היא תצליח זה סיפור אחר – וזה המשחק. נוסף לכך חייבים לציין שגם אותם שכירים בסטארט־אפים בתחילת דרכם מקבלים לרוב משכורת שנמוכה משמעותית מזו שהיו מקבלים בחברה מבוססת. אם החברה תצליח, מי שהיה איתה משלבים מוקדמים יזכה למשכורת גבוהה ביותר ולמניות, כך שכל עובד מקריב ומהמר בדרכו".

הוויתורים כרוכים גם בהשקעת שעות ארוכות בפיתוח – אחת הסיבות שרוב הסטארט־אפיסטים הם צעירים ורווקים. "ליזמים בני מעל ל־30 קשה להיכנס לתחום כי המחויבות היא אינסופית, וגם המשקיעים נוטים יותר לכיוון הזה כי לרווקים צעירים לכאורה יש יותר אופק בתחום". גיוס מוצלח נוסף עשוי לאפשר למיזם לעבור למשרד של ממש, לרוב לחלל משותף כגון TechLoft בדרום העיר, מה שמאפשר לשדרג משכורות ולשכור עוד עובדים.

אם בשנים עברו כל חברת סטארט־אפ כיוונה לאקזיט המיוחל, היום לא מעט סטארט־אפים תל אביביים שואפים להמשיך ולבסס את החברה כפי שעשו ב־Waze. ההתפכחות מהמרדף אחרי האקזיטים באה לידי ביטוי גם המשכורות של היזמים: יזם בעל חברה בת 15־30 עובדים, לרוב לא ימשוך לכיסו יותר מ־15,000־20,000 ש"ח, וגם מנהל חברה בת 100 עובדים ירוויח 30 ומשהו אלף – צנוע ביחס למנהלים של תחילת העשור הקודם. "יש ליזמים אחריות לא למשוך משכורות מטורפות, כי ההצלחה של העסק היא ההצלחה שלך, וחשיבה לטווח ארוך היא חלק מכל העניין".

מטפלים אלטרנטיביים

רוב המטפלים לא אוהבים את הכינוי רפואה אלטרנטיבית – שם גג הכולל בתוכו הומיאופתיה, נטורופתיה, רפואה סינית, דיקור, טיפול בצמחים, איורוודה ורפלקסולוגיה. אחד המאפיינים של התחום הוא ערפול. בניגוד לטיפול אצל רופא קונבנציונלי, לפציינט הממוצע אין מושג מה רמת ההסמכה והמקצועיות של המטפל. ברפלקסולוגיה, לצורך העניין, אפשר להתחיל לטפל אחרי שנת לימודים, אף שאפשר ללמוד גם שנתיים ושלוש. הנטורופתית והדולה (תומכת לידה) טל אלשטיין, למשל, מטפלת גם בפרחי באך ואירידולוגיה (אבחון דרך העין). "אפשר ללמוד לאינסוף", היא מספרת, "אבל מה שמועיל ומקדם הוא אם את מאמינה במה שאת עושה כדרך חיים. אני ממש חיה את העיסוק, ואם בשנים קודמות נתקלתי בלגלוג, היום היחס חיובי ומסוקרן. מצד שני, רק מי שחי את זה עד הסוף שורד במקצוע".

כמחצית מבוגרי הלימודים לא יעסקו בטיפול, בין שמלכתחילה למדו אותו למטרת העשרה (הגם שהלימודים לא זולים), ובין שלא מצאו את הכוחות להשקיע בפתיחת קליניקה ותפעולה. מי שעובד בקופות החולים ירוויח שכר מבאס של 25־30 ש"ח לשעה, "מה שמאוד מקשה, כי בכל מפגש עם מטופל משקיעים הרבה מחשבה ואנרגיה", מוסיפה אלשטיין. עלות טיפול בתל אביב נעה בין 200 ש"ח לשעה למטפל מתחיל ל־400־600 ש"ח לשעה למטפל בכיר – כאלו יש מעטים, והם נהנים משכר חודשי העומד על יותר מ־20,000 ש"ח.

קופירייטרים

יחסית למקצוע שמשווק חיתולים למבוגרים וחברות תעופה באותה תשוקה, קופירייטינג הוא מקצוע פיוטי למדי: יום אחד אתה עובד כמו כלב ומרוויח שכר רעב ולמחרת אתה על גג העולם. הקופי המתחיל מגיע ישירות לטבילת אש אכזרית באחד ממשרדי הפרסום בעיר, שרובם מתנהלים בנינוחות שמזכירה חדרי ניתוח. הסיכויים שמישהו יעביר לו חפיפה דומים לסיכויים שדון דרייפר יאמר משהו מצחיק. כתוצאה מכך נכנס לפעולה אפקט כיסא המפלט: אם בתוך שבועיים בממוצע נראה שהקופי לא מצליח להשתלט על בריפים, הוא נבעט אל הדלת בלי יותר מדי גינונים. לעומת זאת, אם הוא שורד ומוכיח את עצמו כחד, זריז ויצירתי, הוא עשוי להקפיץ את שכרו החודשי מ־4,000 ש"ח ל־5,000 ש"ח ואפילו ל־7,500 ש"ח בתוך פחות משנה.

"זה מקצוע נורא מהיר ואינטנסיבי, ואם אתה טוב, תוך כמה חודשים אתה יכול להיות חתום על כמה קמפיינים מצוינים", מבהיר קופירייטר ותיק. "ואז, ממישהו שאף אחד לא ידע איך קוראים לו אתה הופך למצרך מבוקש שיכול להקיש על דלת המשרד ממול ולהשיג חוזה משופר בהרבה". בתחום שנתון בתחלופה מתמדת של כוח אדם, המאמץ לשמור קופירייטרים מצטיינים גורם לרוב בעלי המקצועות החופשיים לרייר בזעם: בונוסים בסך כמה אלפי שקלים כגמול על קמפיין מנצח הם לא מחזה נדיר, קל וחומר זוטות כגון סופ"שים במלונות בוטיק, ארוחות ערב במסעדות נחשבות או כרטיסים להצגות. המינוס הבולט הוא המחסור בחיים פרטיים. "רוב המשרדים בתל אביב מתנהלים בכאוס מוחלט", טוען הקופירייטר. "הנוהל של להזמין פיצה ב־20:00 כי אין מצב לצאת לפני 23:00 מתקיים כמעט על בסיס יומיומי". אם לא אכפת לכם לגור במשרד, תשמחו לגלות שקופירייטר יכול להגיע לשכר של 15,000 ש"ח נטו, פלוס אופציה להפוך לקופירייטר בכיר או למנהל קריאייטיב – מה שעשוי להכפיל את הסכום. אם הפכת לשותף החיים בכלל מחייכים.

למרות התנאים המשופרים, לא מעט קופירייטרים שצברו ניסיון מעדיפים לעבוד כפרילנסרים. במקרה הזה יש שתי אפשרויות: לבצע עבודות עבור משרד פרסום (בשכר שנע בין 1,000 ש"ח ל־1,500 ש"ח ליום) או לעבוד עבור לקוחות פרטיים במחירים משתנים. היתרון: אפשר להרוויח 20,000 ש"ח בחודש טוב. החיסרון: אין ביטחון תעסוקתי וחודש רע עלול להסתיים ב־5,000 ש"ח ואפילו פחות. גם כאן קיים מעמד נדכא – נתח רחב מהעוסקים במלאכה, שרובם שכירים, באמצע שנות ה-30 לחייהם או בסופם, נשואים, הורים לילדים, שמרוויחים משכורת של 9,000־10,000 ש"ח ולא יוצאים מהמשרד לפני 20:00.

"זאת האוכלוסייה הממורמרת, אלה שלא זוהרים במקצוע, שלא בטוחים שיהיה להם מקום עבודה עוד 10־15 שנים עם השינויים שהשוק עובר, ומרגישים לא פעם שהמחיר האישי שהם משלמים לא שווה את החיים האלה.

שחקנים

מצאתם את עצמכם מרחמים לפעמים על שחקנים שנאלצים לדקלם מונולוגים מביכים? לא בטוח שתרחמו עליהם פחות אחרי שתיווכחו מה תנאי השכר שלהם. שחקן שסיים ללמוד באחד מבתי הספר הנחשבים נקטף לתיאטרון רפרטוארי והצטרף לחוזה קיבוצי יזכה למשכורת בסיס שנעה סביב 3,000 ש"ח בחודש, ותוספת בסך 150 ש"ח להצגה ובסך 30 ש"ח לחזרה. ממוצע של עשר הצגות בחודש מאפשר לשחקן שעושה תפקידים יפים לגרד את ה־6,000 ש"ח נטו בחודש. לאחר כמה שנים בתיאטרון, הבסיס עשוי להגיע ל־4,000 ש"ח והתוספת ל־350 ש"ח, כך שתקרת הזכוכית עבור שחקן ותיק שעובד היא 10,000־11,000 ש"ח בחודש. לעומת זאת, כוכבים כמו משה איבגי שמגיעים לשחק בהצגה חותמים על חוזה פרילנס שמניב להם 2,500־3,000 ש"ח פר הצגה.

"הקצוות בתחום מאוד רחוקים זה מזה", מציין אורי יניב, שחקן בתיאטרון גשר וחבר בוועד השחקנים באיגוד שח"ם. "כשבצד השני מדובר בשכבה דקה ביותר שעושה סכומים יפים מאוד. על אותה במה אפשר לראות, בתפקידים לא שונים בגודלם, שחקן שמרוויח 200 ש"ח להצגה מול שחקן שמרוויח 3,000". אחת הדרכים הנחשקות להשלים הכנסה היא טלוויזיה. לפי התקנות האחרונות שקבע שח"ם, שחקן שיצטלם לקולנוע ירוויח 1,600 ש"ח ליום צילומים ושחקן שמצטלם לטלוויזיה מרוויח שכר מינימום בסך 2,400 ש"ח ליום צילום, "ואם יש לך שניים־שלושה ימים כאלו בחודש, מצבך השתפר משמעותית".

לעומת תיאטראות כגון גשר שמעסיקים על בסיס חוזה קיבוצי, מוסדות כמו בית לסין מחתימים את כל השחקנים כפרילנסרים. "אם חתמת על הסכם של 1,500 ש"ח להצגה וההצגה רצה הרבה – הרווחת בגדול. אם היא לא רצה בכלל, לא הרווחת כלום", מסביר יניב, "יש יותר אופציות להרוויח, אבל אין שום ביטחון שגם בחודשים שאתה יושב בבית יהיה לך את המינימום להתקיים ממנו. כשאתה צובר ניסיון, עובד הרבה ומכיר יותר את התעשייה תוכל לסמוך שתהיה לך המשכיות מפרויקט לפרויקט. אם השתחלת לתפקידים בטלוויזיה, כיום זה עשוי להעלות את הערך שלך כשחקן שאנשים מזהים ורוצים לראות ועשוי להעלות גם את התעריף שלך".

כל הסגה הזאת נכונה רק לגבי המעטים שהצליחו להיכנס לתיאטרון עם תום הלימודים – בממוצע שניים מתוך כיתה בת 17 תלמידים. השאר, שייכנסו לתיאטרון או לטלוויזיה רק בהמשך, אם בכלל, מתחילים לרוב את הדרך בהצגות ילדים, וכאן מדובר בעולם אחר. רוב השחקנים מתפרנסים בתחילת הדרך מהצגות ילדים, כשהתעריף המקובל כיום הוא 500 ש"ח להצגה ועוד 400 להצגה שנייה באותו היום, מה שאומר שאפשר להרוויח כמעט 1,000 ש"ח ליום ולהיות ב־12:00 בצהריים בבית, אם לא אכפת לך שהיית מחופש לצ'יטה כל הבוקר.

טבחים ושפים

קשה להתווכח עם הקביעה ששף כיום הוא המקצוע הכי לוהט בעיר. והמחירים בהתאם: טבח מתחיל שסיים לימודי טבחות ירוויח במסעדה תל אביבית 5,500־6,500 ש"ח נטו למשרה של שישה ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים, במשמרת בת 10 שעות – התחלה לא פשוטה הכוללת עבודה אינסופית. טבח מוכשר וחרוץ שמוכיח את עצמו יתקדם בהדרגה לסכומים גבוהים בהרבה: טבח בבר תל אביבי לא פעם ירוויח כמעט כפול מטבח בתפקיד דומה במסעדה, וזאת כי היכולת שלו להסעיד כמעט בעצמו 100 איש בערב עד השעות המאוחרות הופכת אותו לנכס זול ומשתלם לבעל הבית, ולכן שווה להחזיק אותו במשכורת של 10,000 ש"ח נטו, לפעמים יותר. סו־שפים במסעדות תל אביביות מרוויחים בין 9,000־12,000 נטו, בעוד שסו־שפים העובדים במלונות סוגרים בסביבות ה־9,000 ש"ח. שף במלון מרוויח בסביבות ה־14,000 ש"ח נטו ושף במסעדה כבר עובר לדרגת שכר מפנקת בהרבה ומשתכר 12,000־18,000 ש"ח נטו בחודש. כל זה טוב ויפה, אבל גם לשף במסעדה מצליחה עוד יש לאן לשאוף – השפים המובילים בעיר – אליטה שאת שמה כבר עייפנו מלשנן – שאינם בעלי המסעדות, אלא סוג של שותפים או שכירים ונמצאים בחוד החנית של העשייה מרוויחים בין 20,000־35,000 ש"ח נטו בחודש, אך כמובן שהם מעטים ביותר; רוב הטבחים או השפים יכולים להמשיך לרייר על המאסטר שפים והצלחותיהם, אך קרוב לוודאי שייתקעו סביב ה־12,000ש"ח נטו. "שווה? ממש לא", מגיב שף תל אביבי ידוע על נתוני השכר. "בשורה התחתונה מדובר בשנים של עבודה סיזיפית וכפוית טובה בשבתות, חגים ובכלל. אז למה? יש כאלה שתקועים במקצוע שנים ולא מסוגלים להיחלץ החוצה. יש כאלה שהשלימו עם המחיר ויש את אלה שזה באמת בוער בתוכם ומהווה עבורם הגשמת חלום, לא משנה מה המחיר. במקצוע הזה אי אפשר לעבוד פחות ובאמת להצליח".

רקדנים

בניגוד לכל שאר תחומי האמנות, חיי המדף של רקדן קצובים יותר ואת שנות העשרים והשלושים לחייו הוא להוט להעביר על הבמה. אלמנט זה, בנוסף לתעשייה קטנה שרגילה לקבל פירורים מעוגת התקציב ונורמות תשלום ירודות, הובילו למעמד מנוצל אך כמעט חסר יכולת מיקוח. נקודת מפנה הייתה כתבה שפרסמה ציפי שוחט ב־2005 ב"גלריה", שם חשפה את תנאי התשלום המזעזעים של רקדני האנסמבל בלהקת בת שבע. הכתבה עוררה הדים והובילה להקמת איגוד הרקדנים באמ"י ולמחירון שכר הרקדנים, שרוב הכוריאוגרפים העצמאיים בארץ עובדים עמו. ישנן עוד כמה להקות גדולות, בינוניות וקטנות שעובדות לפי התעריפון, אך "בסופו של דבר, התעריפון הוא בגדר המלצה", מודה מנהלת הפקה של אחת הלהקות הגדולות. "אנחנו משלמים כמה שאנחנו יכולים וטוב שיש את המחירון, כדי שנדע לאן לשאוף". גם הסטנדרטים הנקובים בתעריפון הם לא בדיוק שכר שאפשר לחיות ממנו: בין 4,095 ש"ח ברוטו בחודש בשנה הראשונה ל־6,134 ש"ח בשנה השישית. תחום הפרילנס נראה מכניס יותר, אך לכאורה בלבד: עם 24 ש"ח לשעת חזרה ו־413 ש"ח למופע עבור רקדן מתחיל, ל־40 ש"ח לשעת חזרה ו־666 ש"ח למופע אצל המאסטרים. "אם היו לרקדנים פרויקטים רצופים שמבטיחים הרבה הופעות, היה משתלם לעבוד כפרילנס", מסייגת רקדנית ותיקה, "אבל הרקדן הממוצע, טוב ככל שיהיה, לוקח לא פעם כל פרויקט שיציעו לו. כמו רקדנים שעובדים בלהקות כשכירים ונאלצים להשלים הכנסה בשעות שנותרו להם – מלצרים, מורים בתחומים שונים או כל דבר אחר, ובלבד להגיע למשכורת של 7,000־8,000 ש"ח שתאפשר להם להתקיים איכשהו בעיר הזאת". דרך נוספת להשלים הכנסה ואפילו להקפיץ אותה היא לחלטר במחזות זמר בתיאטרון הציבורי, שם מרוויחים בסביבות 400־450 ש"ח ברוטו למופע ועד 3,500 ש"ח בחודש לתקופת חזרות – אם כי התיאטראות יעדיפו תמיד לעשות שימוש בשחקנים שעובדים אצלם תחת חוזה קיבוצי. "הם יודעים לזוז ומקבלים ממילא משכורת", מסבירה מנהלת הפקה בתיאטרון גדול. חלק מן הרקדנים רוקדים באופרה הישראלית, אם כי שם הם מוגדרים כניצבים ושכרם בעבור שלושה שבועות של חזרות עומד על 2,000 ש"ח בחודש ברוטו, ועל כל הופעה יקבלו בסביבות 200 ש"ח. גם הטלוויזיה המסחרית היא אופציה: תעריפי המינימום שעליהם חתומים בין היתר ערוצים 2, 10, הוט ויס – מחייבים אותם לשלם 2,811 ש"ח ליום צילום לסולן ו־2,118 ש"ח לרקדן שאינו בתפקיד סולן בהפקה לטלוויזיה המסחרית; 1,643 ש"ח ליום צילום בן 12 שעות לפרסומת, עבור שידור עונה אחת בת חצי שנה ו־982 ש"ח לתוכנית ראיונות או שעשועון – סכומי עתק ביחס לפרוטות שעושים רקדנים בשאר הזמן. המשכורת הגבוהה ביותר שניתן להרוויח כיום, אם כן, היא בפסטיגל: שכר ממוצע לרקדן מנוסה בפסטיגל עומד על 25 אלף ש"ח בממוצע. "אם כי זה תלוי אם מדובר ברקדן מתחיל או מנוסה", מדגישים בהנהלת הפסטיגל. "יש כאלה שמרוויחים הרבה יותר, ויש כאלה שפחות".

• פרויקט השכר הגדול

• Facebook
• Twitter
• Email

מעצבים גרפיים

"להיות מעצב גרפי זה מגניב", מודה אחד המעצבים היותר מגניבים בתחום, "בחורות חולות על זה, היומיום שלך מורכב משיחות על צבעים וקומפוזיציות, מקום העבודה שלך מגניב ואתה מסתובב עם טיפוסים שבערב תראה אותם בתדר או בשסק, שומעים מוזיקה כל היום. אתה יכול להתלבש איך שאתה רוצה וכשאתה מדבר על אמנות זה לזכותך. כעבור זמן גם אפשר לחיות מזה ואחרי שנים, אם לא התייבשת והפכת ללא רלוונטי, אתה יכול להיות אוטוריטה, אמן בתחומך, להזיז אבן באבולוציה". למי שהוקסם מהיתרונות, ובצדק, נבשר בעדינות שהדרך מאתגרת מאוד. "מעצב מתחיל ייקח בדרך כלל את כל מה שמציעים לו", מסבירה מעצבת בכירה, "לרוב הוא לא סגור על עצמו וגם בלימודים כיום הנורמה היא לחשוף את הסטודנט לכמה שיותר תחומים כדי שיהיו בידיו כמה שיותר אפשרויות". בתחום, שהתפתח בשנים האחרונות בצעדי ענק, יש המון תת ז'אנרים – מהמדיה המסורתית, דרך עיצוב אתרים, ממשקים ובאנרים, עיצוב לחברות הפקה ושיווק, אופנה וטקסטיל ממוחשב, עיצוב חוויית משתמש, מובייל, ברודקאסט, אנימציה ומה לא. מעצב שלא מצא עבודה באחת משפע האפשרויות הללו יעבוד בלית ברירה כפרילנס מהבית או בחללים משותפים. השאר, שייקלטו במשרדים בינוניים וגדולים בני 25 עובדים ומעלה יתחילו בשכר של 5,500־6,500 ש"ח לחודש, כשבשנה השנייה והשלישית יעלה השכר ל־7,000־9,000 ש"ח ואחרי כן יכול להגיע שכרו של מעצב ל־15,000 ש"ח לחודש. "יחד עם זאת, רוב תעשיית העיצוב מושתתת על מקומות עבודה קטנים שמנוהלים על ידי מנהל קריאייטיב. בשנים הראשונות אתה מתנהל בעיקר לרוחב, כמעצב תחת מנהלים שונים, וכך צובר ניסיון ויכול להעלות את דרישות השכר", מסביר המעצב, "ובגלל שזו השיטה, במהלך רוב הקריירה המעצב יעבור ממקום למקום במטרה להשיג תנאים טובים יותר עד שיתמנה למנהל קריאייטיב בעצמו או יפתח עסק משלו".

המקומות היחידים שבהם יכול המעצב להתקדם הם בעיקר משרדים בתחום הפרסום, שמחזיקים מחלקות קריאייטיב שלמות שהמעצב מרוויח בהן בין 6,000־18,000 ש"ח בחודש. ואפשר להתקדם בהם לתפקידים ניהוליים בכירים יותר. "המלכוד הוא שמעצב במשרד פרסום לא יעשה הרבה עיצוב, אלא בעיקר יחשוב על קונספטים לבנק הפועלים", מציין מעצב נוסף בבוז.

תחום שנמצא בעלייה בשנים האחרונות ומהווה אפשרות יצירתית וכלכלית מפתה עבור מעצבים בעיר הוא כמובן תחום הטכנולוגיה והסטארט אפ – כל מה שקשור לעיצוב אינטראקטיבי. "החיסרון הוא שאין שום ביטחון תעסוקתי כי סטארט־אפים נפתחים ונסגרים כל יומיים. היתרון הוא שבזמן העבודה המשכורת תהיה יפה ותעמוד על 8,000־10,000 ש"ח למתחילים, 15,000 ש"ח למנוסים יותר ואפילו 20־30 אלף ש"ח למבוקשים. סטארט־אפים אחרים יציעו למעצבים שכר נמוך בהרבה, לפעמים 6,000 ש"ח בלבד, לצד אופציות למניות. "אני מקווה שמעצבים מתחילים לא יתפתו ללכת דווקא לשם, כי הסיכויים שחברה כזו תהפוך לשחקן משמעותי באיזשהו שוק עומדים על 1:300 בשנה הראשונה, אלה סיפורי סינדרלה בסך הכל", מבשר המעצב, "מצד אחר אם שיחקת אותה ואתה עובד בגוגל הרווחת 20,000 ש"ח בלי מאמץ, והשיקול היחיד שמייסר אותך הוא ההוא שמרוויח חצי ממך אבל מעצב קטלוגים נחשקים למוזיאון פתח תקווה ותיק העבודות שלו הורס אותך בזמן שאתה תקוע עם עיצוב כפתורים לממשק שאין לו שום חשיבות בעיניך כמעצב".

ישנם לא מעט פרילנסרים בתחום. המנוסים שבהם לוקחים לרוב בין 200־250 ש"ח על שעת עבודה. "בעיקרון פרילנס שלא עובד במשרד יכול להרוויח יותר כסף בהנחה שהוא באמת מוצא לקוחות", מסביר מעצב שכיר. "מצד אחר, אין לך שום ביטחון, אתה רץ כל היום מפגישה לפגישה עם לקוחות, מגיע לעצב בסוף היום כשבא לך למות וכולם מבקשים ממך לעשות דברים בחינם".

אדריכלים

בעיר הלבנה אדריכלות תמיד הייתה מקצוע עתיר סקס אפיל, אך בכל הקשור למשכורות של העוסקים במלאכה, לא כל הנוצץ זהב הוא. אפילו לא בטון מוחלק. קרוב למחצית מהסטודנטים שמסיימים את לימודיהם מדי שנה מוצאים את עצמם מחוץ למקצוע, כשהביקוש הרב לעומת היקף המשרות המצומצם תורם למשוואה העגומה. מרבית הסטודנטים שכן מצליחים להתארגן על סטtז' בן שלוש שנים במשרד תל אביבי יעשו זאת עוד בזמן הלימודים. במקרה הפחות טוב משכורתו של סטאז'ר עשויה להסתכם ב־5,500 ש"ח. אם הוא חרוץ, מוכשר ומסור וגם נפל על בוס רחב לב, הוא עשוי להעפיל גם ל־10,000 ש"ח, אולם הרוב מקבלים 7,000־7,500 ש"ח בממוצע לקראת תום הסטאז'. החדשות הפחות טובות הן שתקרת השכר לוחצת על ראשו של האדריכל השכיר ומסתכמת ב־15,000 ש"ח לאורך כל הקריירה גם אחרי יותר מ־20 שנה במקצוע – טווח שדוחף רבים להסתכן ולפתוח משרדים עצמאיים וגם אז מדובר בדרך חתחתים.

"כדי לפתוח משרד צריך סוג של הון התחלתי או גב כלכלי ולהיות מוכן לתקופה ללא רווחים", מסביר אדריכל צעיר. "בתחילת הדרך משפצים דירות לחברים, עוסקים בפרויקטים קטנים ומנסים להרוויח קצת כסף מהצד, בהוראה למשל. אבל צריך הרבה כישרון ובעיקר הרבה דרייב כדי לשרוד ולהתפתח". כל זה לא קל בשוק הנוכחי שהוא פרוץ לחלוטין. "על כל הצעת מחיר לפרויקט יכול להגיע מישהו ולהציע שליש מהמחיר, מה שאומר בסופו של דבר עבודה מרושלת שתדרוש הרבה תיקונים בשטח, תעלה אפילו יותר והתוצאה תהיה פרטאץ'", טוען אדריכל נוסף, "וזה נזק עצום למקצוע ובא לידי ביטוי ברמת הבנייה. פעם לאדריכלים היה פאסון בעיקר בגלל העשייה; היום נשארו רק הבגדים השחורים והשעונים המעוצבים, די מביך בסך הכל". בעל משרד אדריכלים משגשג גם הוא לא מרוויח מעבר ל־30,000 ש"ח במקרה הטוב, וגם זאת לא לעתים קרובות – נתון די מאכזב לעומת הנתונים מעבר לים, שם הסטארכיטקט הוא באמת כוכב על.

"בשורה התחתונה, שכר של בעל משרד אדריכלים הוא מאוד נזיל", מסכמת אדריכלית צעירה, "יש שנה שמרוויחים בה מיליון ש"ח על פרויקט ושנה שלא מרוויחים בה כלל. אם מדובר בפרויקט ממשלתי המשרד גוזר 3.5 אחוז מעלות הפרויקט ואם זה פרויקט פרטי אז 10 אחוז. ככל עסק הוא יכול להיות כושל, מצליח או בינוני, מה שבטוח הוא שבכל תחילת חודש משרדי אדריכלים נתונים בקשיים עצומים לשלם לעובדים שלהם, וזה לא נתון מבשר טובות".

אנשי פיננסים

משבר האשראי אמנם לא הורגש בישראל כמו בארצות הברית ובאירופה, אולם שינויים רגולטוריים שדחקו את השחקנים הקטנים לפינה ונתנו את מרב הכוח למעסיקים הגדולים כיווצו והאטו את השוק המקומי: הבנקים התייעלו וצמצמו את מצבת כוח האדם וגם חברות ההשקעות הן לא מה שהיו פעם, כך שהביקוש לעובדים פחת באופן דרסטי. היצע השואפים להיכנס לשוק, לעומת זאת, רק גדל. כתוצאה מכך הפך התחום לצנוע מעט יותר, "צווארון כחול־לבן" כפי שמנסח זאת מנהל ניירות ערך בחברת השקעות גדולה. "אנחנו אמנם יושבים בחדר ממוזג בשעות סבירות, אבל מסביב מוקפים בקירות גבס ולא ברצפת פרקט כפי שהיית מצפה. את האוכל מביאים מהבית ולא יורדים לשרוף 60 ש"ח למטה בעסקית צהריים. אין פה זוהר". לא שהם מתלוננים. סטאז'ר בתחום ירוויח במשך שנה עד שלוש שנים משכורת שנעה בין 5,000־7,000 ש"ח עבור שמונה שעות עבודה ביום פלוס שעות נוספות. לאחר הסטאז' וחמש שנות ניסיון, מי שעוסק בפעילות הליבה – ניהול השקעות, מסחר או אנליזה – יגיע למשכורת נאה העומדת על 18,000־25,000 ש"ח לחודש, ומדי פעם יזכה לבונוסים בגובה כמה משכורות ובשאר תמריצים אטרקטיביים.

עם זאת הפירמידה כאמור מצומצמת למדי וכוללת שכבת ניהול דקה ביותר, שנהנית ממשכורות חלומיות וממשב אוויר פסגות. נוסף לכך יש לזכור כי לצד העוסקים בפעילות הליבה – מיליה מצומצם המונה בסך הכל 15 אחוז מעובדי כל גוף השקעות – משתרע תחום שלם של 85 אחוז מהעובדים שמספקים שירותי פרסום, שיווק, חשבות, או כאלה שעוסקים בתפעול השוטף של הפעילות המשרדית ומייצרים את המעטפת הכללית. שכבה זו, שעוסקת בעבודה היומיומית והאפורה, משתכרת בסביבות 12,000־13,000 ש"ח לחודש אחרי צבירת ותק.

"פה זה לא אמריקה", מסכם ברוקר בצער, "פעם היו כיסאות שאם התמזל מזלך לשבת עליהם היית עושה המון כסף. היום זה כבר לא מה שהיה. בניגוד לאמריקה, שם המוחות הגדולים עדיין נמצאים בוול סטריט, אצלנו הם כבר מזמן עברו לאינטרנט, וכך גם הכסף".

עורכי דין

כדי לדבר על שכר עורכי דין לפרטיו צריך לפצוח בסדרת כתבות שלמה. אולי טוב שמישהו ירים את הכפפה, שכן מדובר במקצוע עם פערי שכר אדירים – בין גברים ונשים, בין עורכי דין במרכז לעורכי הדין בפריפריה, בין משרדים גדולים למשרדים בינוניים ומשרדי בוטיק, בין עורכי דין זוטרים ופרקליטי צמרת. "סטודנט שסיים את הלימודים לא מוצא עבודה בקלות", מספר עורך דין צעיר, "הוא צריך ציונים טובים מאוד או קשרים כדי להתקבל לסטאז' וגם מוסד לימודים טוב הוא פקטור משמעותי. לתל אביבים קל יותר למצוא עבודה במרכז מאשר לבוגרי מכללות לא יוקרתיות". בסטאז' שנמשך שנה מרוויחים בין שכר מינימום ל־7,500 ש"ח במשרדים המובילים. משרדי בוטיק ישלמו לא פעם 8,000 ש"ח, בהתאם למצב הרוח של הבוס. אם עוברים את מבחני הלשכה ונשארים במשרד, שכר עורך דין בעל ותק של שנה עד שנתיים נע בין 6,000 ל־10,000 ש"ח ברוטו, תלוי בתחום שבו עוסק המשרד (במשרד שעוסק בנדל"ן או בדיני משפחה מרוויח עורך דין בעל ותק של שנה כ־10,000 ברוטו, במשרד שמתמחה בזכויות פליטים זה יותר לכיוון ה־6,000 ש"ח). על פי הנתונים שפרסמה חברת GLawBAL לפני כחצי שנה, עורך דין שכיר במשרד קטן בעל ותק של 7־8 שנים משתכר 11,650 ש"ח ברוטו בחודש, בעוד שבמשרדים הגדולים תנאי השכר והבונוסים משופרים ועשויים להזניק את השכר עד ל־32.5 אלף ש"ח בחודש. עם זאת, יש לציין כי שכר עורכי הדין נמצא בירידה, ובשנת 2008 עמד שכרו של אותו עורך דין על בערך 35 אלף ש"ח.

השכר הממוצע של עורכי הדין הבכירים בישראל ב־2013 עומד על 29.5 אלף ש"ח ברוטו בחודש ועם שנות הוותק הוא ממשיך לעלות. הפער מתחדד באופן משמעותי כשמדובר בעורכי דין בכירים בפירמות הגדולות: יועץ משפטי בכיר בחברה שמעסיקה מעל 151 עובדים משתכר 45.4 אלף ש"ח בחודש. "השכר בפירמות הגדולות עולה, אבל אתה משלם מחיר גדול", מסייג עורך דין ממשרד בינוני. "במשרד הגדול אתה עוד בורג בין מאות עורכי דין, מנסה להתבלט איכשהו והג'וב שלך נראה כמו טירונות שאין לה סוף. אם יש תיק חשוב, לא הולכים הביתה ולא משנה מה. זה גם ככה מקצוע חסר חיים וחסר רחמים". שכרם הממוצע של גברים גבוה משמעותית משל הנשים – עורכי דין בכירים בעלי ותק של 6־8 שנים מרוויחים בממוצע 28.1 אלף ש"ח, כשלעומתן נשים בעלות ותק דומה מרוויחות רק 22.5 אלף ש"ח. מתשע שנות ניסיון ומעלה, הפער רק הולך ומעמיק: גברים ירוויחו בממוצע 32.7 אלף ש"ח לעומת נשים שירוויחו כ־25.1 אלף ש"ח בממוצע. שיאני השכר הם עורכי דין שמתמחים בהיי־טק, ושכרם הממוצע הוא 32.6 אלף ש"ח. במקום השני נמצא תחום שוק ההון עם 30.1 אלף ש"ח בממוצע ובמקום השלישי תחום המסחר המקומי והבינלאומי עם 28.7 אלף ש"ח בחודש. לעומת עורכי הדין הבכירים שיש להם אופציה להתקדם לעמדת שותף בדרגה כזו או אחרת, הרי שמייסדי הפירמות ומנהליהן כבר חולשים על סכומים רציניים. ב־2012, שלא נחשבה לשנה חזקה כמו קודמתה, סכום הבונוסים הממוצע לבדם למייסדים ולשותפים הבכירים עמד על 136.2 אלף ש"ח. שכר טרחה של פרקליט צמרת עשוי להגיע למיליוני שקלים.

• פרויקט השכר הגדול