"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: המנהלת האמנותית של תיאטרון קליפה שמציג בימים אלה את "באתי, ראיתי" במוזיאון ת"א. היא לוקחת אותנו לסיור (באמת) לא שגרתי דרך סמטה חסרת שם, חורשה מסתורית וגשר אחד איקוני
1. גשר שלוש
בגיל 17 חציתי כאן יום יום באופניים מיפו וחזרה כדי להגיע לעבודה בבת-שבע, שם רקדתי. מאז ועד היום אני חווה את רוב המקומות בעיר תוך כדי תנועה. בנסיעה. אוהבת את המראה האופטימי מעל הגשר שחיבר בין רחוב עזה ממנו באתי, דרך פלורנטין המלוכלכת, לחלומות המחוללים של הנערה שהייתי.
2. סמטת 1133
פניה הזויה העולה מסלמה הקורס תחת נטל עמל וייאוש, מבטיחה מפלט לעולם פסטורלי ומסתיימת באין מוצא. באחת העבודות הראשונות שלי, צילמתי כאן את עצמי בדמות נוכל מזוקן, נמלטת אל תוכה, בסדרה של פריימים שהיום בטח יראו לי תיאטרליים מידי.
3. חורשת יגור
לפני 13 שנה עברתי לגור ביד אליהו וחוויתי הארה בתפיסה שלי את העיר והמרכז. המקום הזה, יגור – חשוך גם בימים שרופים משמש ואפשר להסתכל על ההשתנות המתמדת של האור החודר מבעד לעצים במשך שעות. לא שאני עושה את זה. אני עוברת שם בדרך לאושר-עד.
4. עיר החתולים, יגאל אלון
במקטע שבין מחלף השלום לגשר יהודית יש עיר גמדים קסומה של בתי חתולים מתוחזקים ומטופלים על ידי ידיים טובות ונעלמות ואי אפשר שלא להעריץ את העבודה היומיומית ואת הארכיטקטורה. לפני כמה שנים התחלתי לעשות את המעט שאני יכולה כדי להציל חתולים בתל -אביב. זה תמיד מעט מידי. המעבר על פני השיחים האלו מעלה חיוך יחיד במינו בעיר שאינה יודעת צער בעלי חיים.
5. בית הדואר, הסניף המרכזי
יש משהו מלא הוד בהרס. המשיכה שלי לזה פטאלית. בכל השנים האחרונות אני מביאה את הילדה לקונסרבטוריון בארבור שליד הדואר. זה קורה כמה פעמים בשבוע. כבר שנה או יותר שהבניין בהריסה. זו ההתמוטטות הכי איטית שראיתי. בכל פעם שאנחנו עוברות שם, אנחנו אוהבות להעלות השערות למה לא פוצצו אותו. הילדה טוענת שבפיצוץ מבוקר אפשר היה להשיג תוצאות תוך רגע. אני מקווה שהיא תהיה מוזיקאית כשתגדל.
דרך ההגנה 137
עידית הרמן, המנהלת האמנותית של תיאטרון קליפה, מציגה בימים אלה את היצירה החדשה "באתי, ראיתי" במוזיאון תל אביב (המופע הקרוב ב-22 לחודש).לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים
