הכירו את קדחת: להקת קאלט בלי מעריצים אבל עם הרבה תשוקה
סצנת המטאל לא רוצה אותם, באינדי מתנשאים עליהם, אבל להם זה לא מפריע. אחרי עשר שנים, 21 נגנים, הסתבכויות משפטיות והרמות גבה לגבי מידת הרצינות של כל העסק, ניסינו לרדת לפשרה של קדחת - להקת קאלט ללא מעריצים. המילה "פרודיה" אפילו לא מגרדת את זה
פרודיות קומיות על ז'אנרים מוזיקליים פופולריים אינן דבר נדיר. דדי דדון, ערוץ הכיבוד, דודו פארוק – אם אתה עושה את זה טוב אתה אפילו יכול לדגדג את המיינסטרים הישראלי. אבל יש להקה ישראלית שכבר עשר שנים מהווה פרודיה על רוק כבד והבי מטאל בעברית, והיא הדבר האמיתי שאף אחד לא מכיר. לא לגמרי ברור עד כמה קדחת מודעת לאלמנט הפרודי שבה, וזה אולי סוד הקסם של התופעה הזאת – היא לגמרי קאלט ללא עדת מעריצים. לפני כשבוע, אחרי עשר שנות פעילות, אלבום גנוז, הסתבכויות משפטיות שחברי הלהקה מנועים מלדבר עליהן וקומץ מעריצים דרוזים במג'דל שמס, יוצא אלבום הבכורה של קדחת – "על החיים ועל המוות".
בלהקה חברים המתופף ירין ניסים, הבסיסט יורי סיריצוב, הגיטריסט ואדים בלוב ויהונתן גרוסברג, הסולן, המייסד והרוח החיה שמאחורי קדחת. גרוסברג הוא בנו של שאול גרוסברג, מייסד מועדון הרוק הישראלי בבית לסין שבשנות ה־70 נתן במה ללהקות רוק מתקדם שייתכן שלא היו מקבלות במה בלעדיו, בהן להקת ששת, חלום קוסמי (הלהקה הראשונה של ברי סחרוף), זינגלה ועוד. גרוסברג הבן (29) נראה בעצמו כאילו יצא מקפסולת זמן, הן מבחינה חיצונית והן מבחינת האג'נדה האמנותית שלו. את האלבום של קדחת הפיק שלמה ("הנדריקס הישראלי") מזרחי, מיקסס מני בז'רנו והשתתפו בו יוסי בוזין ודני שושן, כולם אושיות רוקנ'רול שנושקות לגיל 70.
אם כל זה לא מספיק, לפני שלושה חודשים הצטרף לקדחת הגיטריסט יונתן השילוני המוכר יותר מההרכב קין והבל 90210. ההצטרפות של השילוני – שמופיע בקדחת תחת שם הבמה דמיאן כשהוא חובש פאה שחורה ארוכה ומשקפי שמש – גרמה להרמת גבה בסצנה האלטרנטיבית שהשילוני הוא דמות בולטת בה, והפכה את השאלה עד כמה קדחת וגרוסברג מודעים לאלמנט הקומי שבלהקה למסובכת עוד יותר.
"קדחת הוקמה ב־2008 כהרכב לערב חד פעמי במופע מחווה ללהקות מטאל", אומר גרוסברג. "רציתי להמשיך בזה. אני כתבתי מילים ומי שהיה אז הגיטריסט איתן רוזנברג הלחין. את שאר השירים באלבום הלחינו יורי וחגי וכפיר וואדים, הגיטריסט שהיה לפני השילוני".
סיריצוב והשילוני מתחילים לצחוק.
כמה נגנים היו בקדחת במהלך השנים?
גרוסברג: "21".
סיריצוב והשילוני נקרעים מצחוק.
אחרי 21 נגנים, אלבום גנוז וצרות משפטיות, מה גרם לך לא לוותר עשר שנים?
גרוסברג: "יורי הוא חבר הלהקה הכי יציב אחרי, הוא סוגר שבע שנים".
סיריצוב: "אה, שבע? חשבתי שש", הוא צוחק.
גרוסברג: "מה שבעיקר החזיק זה שידעתי שקדחת זה פרויקט שלי, לא כי אני לא רוצה שאחרים ייקחו בו חלק, כי אחרים לא ראו עניין לקחת בו חלק".
השילוני: "זה כי אתה גם לא נחמד, אתה מאוד אלים".
גרוסברג: "נכון".
סיריצוב: "אתה כועס בחזרות".
השילוני: "וזה כי התשוקה כל כך גדולה, השיגעון כל כך רציני".
גרוסברג: "נכון, מי שלא מיישר קו עם הוויז'ן – בחוץ".
השילוני: "זה לא מיישר קו, אין בכלל הזדמנות ליישר קו, זה ישר כואב לך. אם המתופף לא עושה את הקולות רקע, גרוסברג מאבד את זה. מצד אחד זה מוטרף, מצד שני אתה מסתכל על זה ואומר: 'איזו תשוקה'".
שומר לילה במעיל עור ומגפיים
הריאיון נערך בביתו של השילוני. קבענו ל־20:00. סיריצוב הגיע מרעננה והשאיר שני ילדים בבית. חיכינו לגרוסברג ופיצחנו גרעינים במבוכה. כשהגיע, לקראת 21:00, לא הייתה בו שום נימה של התנצלות. כל הווייתו, מהמראה החיצוני – משיער שחור ארוך, מעיל עור ומגפיים עד סגנון הדיבור והתפיסה העצמית – משדרת רוקסטאר. הדיסוננס בין אורח חייו למציאות שבה קדחת היא להקה לא מוכרת לחלוטין שנמצאת בשוליים של השוליים גורם למי שנמצא מולו להשיל כל מגננה ושיפוטיות ולהתמסר לאיש הזה, שלפרנסתו עובד בכלל כשומר לילה בבניין יוקרה. קשה גם שלא לחשוב על סרטו המוקומנטרי האגדי של רוב ריינר, "ספיינל טאפ", שמלווה סיבוב הופעות של להקת רוק כבד פיקטיבית מגוחכת להפליא. קדחת עושה רושם של ספיינל טאפ האמיתית, והשאלה עד כמה הדבר נעשה באופן מודע – לפחות מבחינתו של גרוסברג – נותרת פתוחה.
"מאז ההצטרפות שלי נראה לי שגם אתה מתחיל להבין שיש לקדחת פן מצחיק", אומר השילוני לגרוסברג, "שאתה בעצמך בן אדם שהוא גם מצחיק, לא תמיד במודע. לא שאתה בא ומספר בדיחה, משהו בהתנהלות שלך מצחיק, ואני חושב שנאבקת בזה".
אתה מודע לכך שאפשר באמת לחשוב שאתם פרודיה? זה מעליב אותך?
גרוסברג: "אני לא נעלב מזה, מובן שהמוזיקה של קדחת מעריצה את הז'אנר אבל גם צוחקת עליו. בן אדם ששומע קדחת לבד בבית אומר לעצמו: 'וואו, איך יש לגרוסברג אומץ לעשות את המוזיקה הזאת בלי בושה, הוא עושה דברים שאני עושה לבד ואין לי אומץ לעשות מול כולם'. אבל כשהוא עם החבר'ה הבן אדם מתבייש להודות בזה, תמיד ההוויה תהיה לצחוק על זה, להגיד שאני משוגע".
אני חושב שהתגובה של הקהל היא "וואי, קדחת זה נורא מצחיק, איך הם לא מבינים בעצמם שזה מצחיק?".
גרוסברג: "כשכתבתי את הליריקה לא חשבתי שזה רציני, תמיד היה ציניות בליריקה".
השילוני: "מה, השיר 'ירושלים' ציני בעיניך ("לתפוס חזק בלפיד, לא לעצום עיניים, את מה שיש לי אגיד, מפה ועד ירושלים" – יש"ב)? הוא כתוב בשפה ובמושגים שאף אחד לא מדבר כבהם. דיברו ככה בשנות ה־70, אף אחד לא מדבר ככה יותר".
סיריצוב: "נכון, נכון".
השילוני: "להגיד 'אתם תשמעו אותי מפה עד ירושלים', הייתי חושב שזה הומלס משוגע שצועק ברחוב. ומה עם 'כל שני וחמישי'? זה דיבור של אשכנזי בן 60 ב'אסקימו לימון'".
הטלפון של גרוסברג מצלצל והשיחה נקטעת. על הקו נמצא אביב, המעריץ מספר 1 של קדחת, בן 17 עם צרכים מיוחדים שגם כיכב בקליפ האחרון שלהם. מאז שהלהקה הופיעה בבר המצווה שלו, גרוסברג נמצא בקשר יום יומי איתו ומתפקד כמעין מנטור שלו.
אביב: "טוב אני בבעיה. קיבלתי הערה מהשף של המגמה".
גרוסברג: "אתה מה?".
אביב: "אני במגמה של מלונאות בבית ספר והשף אמר לי שהוא לא יכניס אותי למגמה, בגלל השיער".
גרוסברג: "אבל אל תוריד את השיער, לא משנה מה אומרים לך, אחי".
אביב: "אני לא מוריד את השיער! אני עושה מה שאני רוצה".
גרוסברג: "איזה יופי, זה קדחת אחי".
אביב: "אני אבוא להופעה שלכם באשדוד".
גרוסברג: "טוב אז נדבר מחר, תן בראש, תגיד למנהל המגמה שלך שהכל טוב".
אביב: "לא משנה מה הוא אומר, אני לא אוריד את השיער אף פעם".
ילד דחוי, כבשה שחורה
השיחה בין גרוסברג להשילוני פתוחה וכנה מאוד. נדמה שההצטרפות של השילוני ללהקה היא תרפיה הדדית – גרוסברג מקבל טיפול פסיכולוגי והשילוני מקבל מקום לפרוק בו אלטר אגו מודחק. באוגוסט האחרון ערכו קין והבל 90210 את פסטיהבל – פסטיבל של 48 שעות שציין עשור להקמתם והזמינו את קדחת להופיע. קדחת הופיעו בסוף היום השני כשכבר לא היה קהל והשילוני עצמו כבר היה מחוק, אבל אז קרה משהו שטלטל אותו. "למחרת בת זוגי ואני צפינו בווידיאו של קדחת מההופעה והיא נדפקה", הוא מספר. "היא ארגנה מסיבת יום הולדת עם הופעות ואמרה 'אני רוצה את זה'. כתבתי לגרוסברג, נפגשנו ומשהו נדלק בעיניים שלו. ניגנו את 'מוכן ומזומן', הוא העיף את המשקפיים, פיזר את השיער והתחיל לסובב את הסטנד מיקרופון כמו פרופלור. ראיתי את השיגעון. המתופף הבריז אז השמענו רק גיטרה ושירה והיה מוטרף. אנשים עלו על התופים, התחלפו. כמה ימים אחר כך גרוסברג התקשר אליי, אמר שהגיטריסט שלהם עוזב. הסכמתי להצטרף להופעה אחת. באתי ולא ציפיתי ליותר מדי, אמרתי אני מנגן את זה פאנק, מנגן את זה הארדקור, וזה הפך את זה למשהו יותר אקטואלי. אני לא בא מהרקע של להישען על ז'אנר נורא שכיח וזניח והבאתי אותה בפרודיה. כשגרוסברג הציע להצטלם לקליפ, הסכמתי, אבל רק בפאה".
נראה שאתה עושה פרודיה בתוך להקה פרודית שלא יודעת שהיא כזאת.
השילוני: "אני אולי הגיטריסט הראשון שמודע לסיטואציה, שקדחת זה יצור מאוד מוזר שעושה מוזיקה שלא קורית יותר, ז'אנר שאין לו אחיזה בשום דבר שקורה במדיה, אבל עדיין עושה את זה ומצליח גם לרגש תוך כדי. כשניגשתי להופיע באתי בהמון הומור אבל לא בזלזול, פשוט מה שעשינו מצחיק אותי. גרוסברג מצחיק אותי, אבל גם מרגש אותי".
קדחת היא להקה ללא סצנה. במטאל התנערו ממנה וסצנת האינדי התל אביבית הגיבה אליה בהתנשאות. ההצטרפות של השילוני אמנם קירבה אותה ל"מקובלים" של האינדי, אך היא עדיין פועלת בוואקום מבחינה חברתית. גרוסברג אומר שהקהל של קדחת מבוגר ברובו וש"לאנשים בסצנת האינדי קשה לקבל להקה שרוב הקהל שלה הוא מבוגר".
הבלבול שהלהקה מייצרת שובר את ההגדרות והתבניות המקובלות. החלוקה הברורה בין סצנות וז'אנרים לא חלה עליה. אפשר לומר שקדחת מוכיחה שבעידן של נזילות מגדרית וזהותית, אין כל כך מקום בתרבות הישראלית ליצירות לא מוגדרות. "אתה ילד דחוי, הכבשה השחורה, גרוסברג המשוגע", אומר השילוני, "ובאיזשהו מקום קדחת היא מין הרחבה של הדבר הזה. זו להקה דחויה, אין מה לעשות. האנשים שהכי אוהבים אותה הם האנשים הכי דחויים".
גרוסברג: "הכל נכון, אבל כל אחד הוא דחוי, כל אחד הוא קדחת. באחת החזרות אמרתי להשילוני שהוא לא מרשה לעצמו לדבר על יד אחרים כמו שהוא מדבר איתי, והוא אמר לי נכון, רק לידך וליד הבת זוג שלי. אני מרגיש שבשביל השילוני, קדחת זה הזדמנות למצוא מקום למוזרות שבו".
השילוני: "נכון".
גרוסברג: "קדחת מייצגת את כולם, אבל לא לכולם יש אומץ להיראות אחרים. לפעמים זה מגיע מאי מודעות עצמית. גם לי זה יכול לקרות, גם עכשיו כשאני יותר מודע, גם אם לא ב־100 אחוז, לא אכפת לי".
קדחת יופיעו באולפני גיזר, המקצוע 6 תל אביב, רביעי (23.1) 21:00
