קווין סמית' הופיע בהוליווד בתור הבמאי שעשה את הבלתי אפשרי: ביים סרט בשחור-לבן בתקציב של 27,000 דולר ועשה מיליונים. אבל במקום להישאר בנישה שעשתה לו טוב, הוא התעקש לחפש את עצמו, ללכת לאיבוד ולהבין שבסוף, הכי טוב בקומפורט זון
לפני עידן היקומים הקולנועיים, לפני ת'אנוס, לפני גיבורי על בבגדים צמודים מדי, או בחליפות רובוטיות, לפני האתחול המוזר של האקס-מן, לפני הכל – היה קווין סמית', האנדרדוג של הוליווד, עם הזקן, הכרס (דאז) והכובע ההפוך. אם השם לא מצלצל לכם מוכר, בוודאי יעזור לכם להיזכר בו בתור הצלע השתקנית בצמד הקולנועי הניינטיזי המופלא ג'יי ובוב השקט, החוט המקשר בין כל סרטיו הראשונים של סמית'. האחד (ג'ייסון מיוז) סטלן, גס, צעקני, בוטהוחסר פילטרים. הבחור השני הוא, טוב, הוא שקט.
קווין סמית' היה הראשון שלקח את אהבת הקומיקס האובססיבית שלו ושיצר יקום קולנועי (שכונה View Askewniverse, על שם חברת ההפקות שלו View Askew) – שנברא לראשונה בשנת 1994 עם הסרט "קלרקס" (כן, קלרקס. לא "מוכרים בלבד") שהפך לקאלט לא רק בזכות התוכן שלו אלא גם בזכות האופן בו נעשה: עצמאי לגמרי ובתקציב זעום של 27,000 דולר. רק לצורך השוואה: הסרט "כלבי אשמורת" (1993), סרטו הראשון באורך מלא של קוונטין טרנטינו שזכה גם הוא להמון תשומת לב בגלל התקציב הנמוך שלו, עלה 1,200,000 דולר (אם כי היו בו לא מעט כוכבים מוכרים, בהם הארווי קייטל). לסרט "המסיכה" בבימוי צ'אק ראסל היה תקציב של 23,000,000 דולר, מה שנחשב באותן שנים להון רציני.
אז כן, סרט מצליח ב-27,000 דולר זה הישג מרשים ביותר, בטח כשמדובר בקומדיית אינדי מופרעת בשחור-לבן (ובטח כשהוא הרוויח יותר מ-4 מיליון דולר בקופות. תחשבו לבד איזה החזר על כל דולר שהושקע יש פה). איך עושים סרט בסכום כזה? קודם כל, מנצלים את מקום העבודה שלך, כמובן. סמית', כמו הגיבורים שלו, עבד אז במכולת במהלך היום, ובלילות היה מביא את הצוות ומצלם (וזאת גם הסיבה המדהימה שבגללה התריסים של המכולת בסרט מוגפים תמיד).
לא רק שהסרט הצליח, הוא גם קנה לו את התקציב ואת ההייפ לסרטו השני – "עכברי הקניון", נכשל קופתית בהתחלה, אבל מהר מאד קיבל את המעמד של סרט קאלט בשל קהל המעריצים שהחל להתגבש סביב סמית' ויצירתו. גם הפעם, ג'יי ובוב השקט מופיעים וכך זה יהיה גם ב"לרדוף אחרי איימי", "דוגמה" וכמובן "ג'יי ובוב השקט מכים שנית", הסרטים הבאים שהצטרפו ל-View Askewniverse.
למרות ההופעות החוזרות של מיוז וסמית' בתור ג'יי ובוב,הסרטים לא בדיוק שמרו על רציפות סגנונית או עלילתית – "דוגמה" הייתה קומדיה על-טבעית מופרעת עם הופעת אורח של אלוהים (אלאניס מוריסט), "לרדוף אחרי איימי" הייתה קומדיה רומנטית עם צד קווירי מפתיע ו"ג'יי ובוב השקט מכים שנית" היה חגיגה עמוסת רפרנסים עצמיים שבסופה אלוהים טרקה את הספר של היקום הקולנועי של קווין סמית'. הוא מיצה, לפחות לבינתיים.
סמית' בנה יקום שבו הבטלנים, הסטלנים והאנשים שבשוליים מקבלים את הבמה המרכזית ויכולים להציל את היום. הוא איגד את הסטלנים ואת החנונים תחת מטרייה אחת – אנדרדוגס – וזה בגדול כל מה שהוא עשה בתחילת הקריירה הקולנועית שלו, בנה מקלט. בתחילת שנות האלפיים נדמה שסמית' החליט שהוא מיצה את ג'יי ובוב השקט והחליט במקום זאת לייצר סרט שכל כולו מכתב אהבה לבתו, הארלי קווין סמית (כן, כן, הארלי קווין כמו בקומיקס. אמרנו לכם, הוא אוהב קומיקס). הבעיה היא שיצא לו את "ג'רזי גירל", עם בן אפלק (אחד הכוכבים הקבועים שלו) וג'ניפר לופז, ושעסק בנושאים כבדים מהרגיל עבורו, כמו אובדן והורות, אך עדיין נכנס לקטגוריית הקומדיות הרומנטיות. למרות שהוא קיבל ביקורות סבירות, המעריצים הקבועים של סמית' די שנאו אותו. הוא לא מצא קהל חדש, איבד את הקהל הישן ושמר על זכות השתיקה עד שנת 2006, כשנאלץ לסגת מההבטחה שלו לעזוב את העולם שבנה ושחרר את "קלרקס 2".
בניגוד לסרט הראשון, "קלרקס 2" כבר צולם בצבע וזכה להצלחה מסחררת כשהוא מחזיר למסך את המוכרים דנטה ורנדל וכמובן גם את ג'יי ובוב השקט שאותם לא ראינו מאז "ג'יי ובוב מכים שנית" – והמעריצים שמחו על הקאמבק והגיעו לבתי הקולנוע. סמית', שכבר היה נדמה שהקריירה שלו במגמת התרסקות, עלה שוב על הסוס עם "קלרקס 2", אבל לא היה ברור כמה זמן הוא עוד יוכל לגרור את היקום הזה, במיוחד כי הוא מסוג היוצרים שמסתבכים עם עצמם ברגע שהם זוכים להצלחה.
הנה סיפור שמסכם את זה הכי טוב. הצלחת הסרטים של סמית הביאה לפתחו של האנדרדוג המובהק כל מיני הזדמנויות שהוא לא היה יכול אפילו לחלום עליהן. בשיא שלהן, ב-1996, סמית' אפילו היה במשא ומתן עם המפיק ג'ון פיטרס לכתוב סרט חדש על סופרמן (עשור לאחר שכריסטופר ריב עזב את החליפה הכחולה וכמעט 20 שנה לפני שהנרי קאוויל נכנס אליה). סמית' חלם על קאסט מדהים, כולל בן אפליק בתור סופרמן (ליהוק עדיף בהרבה על הליהוק האמיתי שלו שנים לאחר מכן לתפקיד באטמן), ג'ק ניקולסון בתפקיד לקס לות'ר, ג'ייסון לי בתפקיד ברייניאק ואפילו ג'ייסון מיוז, מי ששיחק את ג'יי ושותפו הטבעי של סמית', לתפקיד הצלם ג'ימי אולסן (הפעם עם פחות קללות, כנראה).
הבלגן התחיל כשטים ברטון, שהצטרף לפרויקט כבמאי, שכר את התסריטאי ווסלי סטריק לשכתב את התסריט. סמית' הביע אכזבה מהעניין, אבל גם נאלץ להודות כי "איזה צד אתם חושבים שהמפיקים יבחרו: הבן אדם שעשה את 'קלרקס', או את הבחור שעשה להם חצי מליארד דולר עם באטמן?" לבסוף, 30 מיליון דולר מאוחר יותר, ההפקה הוקפאה וטים ברטון עזב את הפרויקט כדי לביים את "סליפי הולו".זה היה הניסיון הראשון והצורם של קווין סמית' להיכנס למיינסטרים ההוליוודי.
אולי בגלל זה בשנת 2008, כשסמית' ניסה לפנות לקהל יותר רחב, הוא וידא שהוא גם מביים את הפרויקט ושולט בו לגמרי. הסרט נקרא "זאק ומירי עושים פורנו" קומדיה עם סת' רוגן (שהיה אז כוכב עולה) ואליזבת' בנקס. הוא מספר על שני ידידים שמתחילים להצטלם לסרט פורנו ביחד. הרעיון הפרובוקטיבי לא בדיוק הפך לקומדיה הקיצית שסמית' חלם עליה והסרט נכשל. מכאן סמית' נכנס ללופ של כשלונות, ביניהם קומדיית אקשן מיינסטרימית לחלוטין בשם "קופ אאוט" עם ברוס וויליס וטרייסי מורגן והתחיל לשחק קצת עם סרטי אימה ביזאריים כמו "טאסק" ו-"Yoga Hosers" המופרך. אזמה גורם לבמאי, בטח כזה שכבר מזוהה מתחילת הקריירה שלו עם טון קומי מאוד ספציפי, בכל זאת לנסות לעסוק בכל כך הרבה ז'אנרים?
זה לא שאין במאים שהתנסו בז'אנרים שונים, אבל סמית' התפרסם בתור מלך החנונים, האנדרדוג האולטימטיבי, זה שכל הסרטים המצליחים שלו מתקיימים ביקום אחד לא בגלל שהוא חברת ענק כמו מארוול שרוצה למקסם את הפרנצ'ייז אלא בגלל התחושה שמדובר בבדיחה פנימית של חבר'ה שיצאה משליטה והגיעה למסכים. הוא לא סיים לימודים במוסד מפואר, והוא מעולם לא היה צריך תקציב מופרך בשביל הסרטים שלו. קווין סמית' היה במקום טוב כאאוטסיידר בזירה ההוליוודית הזוהרת (שבכל זאת נתנה לו פינה עם קצת יותר תקציב ושחקנים מוכרים, כמו שהיה ב"דוגמה"). כשהוא ניסה לקבל קצת אבק כוכבים, כמו שהיה עם "סופרמן" שלו שמעולם לא קרה, הוא נכשל ונשאר עם סיפורים מעולים לפודקאסט. קווין סמית' הוא אחד שהמבקרים (והמפיקים) מתרחקים ממנו, אבל כשזה קורה, הקהל שלו מתקרב.
בשנים האחרונות קווין סמית' בטח לא היה יכול לדמיין את עצמו בתור הכתובת אליה פונים חנונים שרוצים למצוא משהו לעשות בקולנוע. הרי כל הקולנוע פתאום הפך גיקי מתמיד, והכל היה מארוול ו"מלחמת הכוכבים".אולי קווין סמית' הרגיש את זה ולכן חיפש קהל במקומות אחרים, כמו בסרטי האימה הדי כושלים שלו, ששמרו על ההומור המוזר והתוכן הבוטה, אבל לגמרי חיפשו – ולא כל כך מצאו – קהל חדש.
בשנים האחרונות נראה שסמית' התגבר על הפחד שלו מעצמו, גם אם זה אומר שהוא נאלץ להודות שהוא לא הצליח לברוח מהיקום של עצמו. ב-2019 הוא ביים את "ג'יי ובוב השקט: הריבוט", ועכשיו, בשבוע הבא – גם סרט נוסף, שלישי במספר, בסדרת "קלרקס". המיינסטרים לא קיבל אותו, סרטי האימה הביזאריים שלו מעולם לא מצאו קהל, אבל לפעמים אין מה לעשות אלא להודות שאזור הנוחות יכול להיות גם מקום טוב. זה המקום שבו אנחנו אוהבים אותו, המקום בו הואסטלן חנון שעושה סרטים עצמאיים מגניבים שמתמקדים בסטלנים חנונים אחרים, ומחכים כל הסרט לרגע הבודד בו בוב השקט סוף סוף אומר משהו. אלו תמיד דברי טעם.