• Facebook
• Twitter
• Email

השמאל יורד מנכסיו

סרטונים מהממים, מתנדבים בכל הארץ, סיוע מארגונים בעלי שם של מטוס קרב (V15), יועץ תקשורת זחוח, תמיכה בלתי מסויגת של אורי משגב ובעיקר ראש ממשלה ואשת ראש ממשלה שכאילו כדי להגניב ת'אווירה הסתבכו בכל שערוריה קטנה או גדולה בחודשים שלפני הבחירות – כל אלו לא הספיקו לבוז'י ולמחנה הציוני שלכאורה היו אמורים להחליף את השלטון בפוווווווו. ההפסד הזה היה כזה בומבה, שלא נותר אלא לתהות אם באמת שמאלנים לא יודעים לעשות שום דבר כמו שצריך.

רובי ריבלין נולד מחדש

בגלגולו החדש כנשיא, ריבלין בא לעולם כדי להוכיח ששמאלנים יכולים לאהוב ימנים אם הם בני אדם, וכדי שעוד יותר לא נאמין שביבי הוא ראש הממשלה שלנו. נו, אולי תתחלפו וזהו?

ההודעות הקוליות מציפות את הווטסאפ

הפיצ'ר שהחזיר אותנו לימים היפים של הווקי טוקי. מאמינים? בטלפון שלכם אפשר גם לדבר, ומישהו אחר, בצד השני, יכול ממש לשמוע אתכם! ההודעה הקולית הייתה פופולרית בקרב אימהות שנמצאות כל היום במכונית ומחזירות את הילדים מחוגים ושיט כזה שלא תדעו צער וגם בקרב גידמים, אך היא חודרת לאט לאט לכל שכבות האוכלוסייה, כי בינינו – מי בכלל רוצה שיענו לו? מי רוצה לנהל שיחה? היתרון של הווטסאפ הקולי על פני שיחת טלפון רגילה יימח שמה וזכרה, הוא שהמקליט לא צריך לחכות לתגובה של צד ב', להתנגדות שלו, להמהום שלו או אפילו לשתיקה המבאסת שלו. למעשה הוא אפילו לא צריך להכיר בקיומו של צד ב', מלבד היותו תמונה ומספר באנשי הקשר. קבוצות שפחות מעוניינות בהודעה קולית הן מוזיקאים שנמצאים בחללים רועשים, אנשים שיש להם עבודה ואנשים שיש להם שכל.

הפליטים הסורים כיכבו בקליפ שלM.I.A

הפליטים ששטפו השנה את יבשת אירופה העמידו במבחן לא רק את האיחוד האירופי, אלא את היחס שלנו כלפי בני אדם. אל המצב הפוליטי המורכב הזה נכנסה M.I.A כשהוציאה קליפ לשיר "Borders", שרובו מורכב משוטים שבהם היא עומדת על גדרות תיל או על סירה מלאה בפליטים בדרכה לאירופה. כרגיל אצל M.I.A, לא ברור אם הקליפ היה עוד שלב נוסף בניסיון להפוך את הפופ לזירה של פוליטיקה רדיקלית, או שהפליטים בקליפ הם בסך הכל קישוט נחמד לעוד קליפ אופנתי, בדיוק כפי שקשה לפעמים להבדיל מתי הנושא עולה לכותרות מתוך הומניזם אמיתי ומתי מתוך פורנוגרפיית סבל שנובעת מהידיעה הצינית שתמונות גופתו של ילד שטבע מוכרות עיתונים.

הכל נהיה קשוח אבל גם די נייס

למקום השני בקטגוריית סלנג השנה הגיע הנייס, שהחליף את הקול, כי אנחנו טו קול פור קול ונייס זה המקסימום שאנחנו מוכנים לפרגן לכם פה. את המקום הראשון כבשה ללא מתחרים "קשוח", שהחליפה את "קשה". קשוח הוא קשה שמצטלם טוב. קשה זה מבאס, קשוח זה מאתגר. קשה זה "לא גומר את מסע הכומתה", קשה זה "יש לי קילה". קשוח זה "מוריד עכשיו עשר פחיות XL ומזמבר לדיונה הזאת את הפטמה". קשוח יכול להיות משהו שלא היה קשה בכלל, כמו יותר מדי אויסטרים בבת אחת. די נייס בסך הכל.

מישל וולבק הוא ז'ול וורן המודרני

לא נסלח לטרור האסלאמי על השתקת החופש של המערב ועל הפיכת פייסבוק לגיהינום של סחים. ז'ה סווי לא מעוניין לדעת מה אתם חושבים. הספר "כניעה" של מישל וולבק, המתאר את הפיכת צרפת לרפובליקה אסלאמית, יצא בדיוק בשבוע של הטבח ב״שארלי הבדו״ ומיצב את וולבק כסופר שמצליח לחזות מה יקרה על ידי טכניקה של כתיבת הסצנריו הגרוע ביותר.

קיבלנו ביטול

ת'רסטון מור, גונג, לורן היל, דה טוויילייט סאד, פרימוס, האנטלרז, סוניק בום, סבאדו, באדבאדנוטגוד, זא'קו גארדנר, ניל יאנג. כולם קבעו איתנו דייט, כולם הבריזו. לפעמים זה חוסר מזל, לרוב זה לחצי BDS או איומי טילים. תמיד זה מבאס ולעולם לא נתרגל.

אורן חזן נכנס לחיינו בסערה

אנחנו אוהבים את אורן חזן כי הוא לא מספיק חכם או שטני (ראה איילת שקד), אבל יש לו מספיק אינטגריטי כדי להחצין את כל החרא שבדרך כלל מוחבא תחת ז'קטים מחויטים. חזן הוא הראשון שהבין שאף אחד בישראל כבר לא מעוניין אפילו במראית עין של מכובדות או הוגנות, ויאללה מסיבה על הראש של אחותך. באמת שתכננו לשנוא אותו, את הבהמה הזה, המתנחל הרמאי עם הפה ג'ורה, אבל כמה אתה כבר יכול לנטור למי שעבר חוויות כל כך דומות לשלך, כלומר מצא עצמו לא אחת מוטל בתחתונים מלוכלכים לצד באנג עם פרצוף של “נכון שחגיגת זה שם יפה לבת?". מפה לשם אנחנו חברים בקבוצת הפייסבוק “גם אני גזורה על אורן חזן", ואף שאנחנו בפירוש נגד כל מה שהאיש הזה מייצג, אנחנו מפחדים מהיום שאחת מ־20 השערוריות שחגות סביבו תשבור אותו והוא ייצא אצילי כמו ינון מגל. כלומר, יפרוש. המדינה חרא, הפשיזם מלבלב, אז לפחות שנכייף. ווי לאב יו אורן. מואה. תעשה לנו ילד ערבי נכה.

הטרנסים מגיעים למיינסטרים

אף שהיא עדיין חוטאת בפליטות פה שיכולות להתפרש כטרנספוביות, אי אפשר להתעלם מהתרומה הענקית של קייטלין ג'נר לקהילה הטרנסית. העובדה שהייתה פעם אתלט נערץ וכיום היא מתראיינת בפתיחות ובכנות על התהליך שעברה, עזרה לאנשים לעכל את תופעת הטרנסג'נדר. תרמה לכך גם הסדרה “טרנספרנט", שמלבד דמות טרנסית מורכבת ומעניינת מציגה נזילות מינית ומגדרית בפתיחות שטרם נראתה על המסך.

בר רפאלי היא אשה נשואה

לא היה באמת חשש מהאפשרות שבר רפאלי לא תמצא בעל מופלא ותדגמן זוגיות מלכותית לשארית חייה. אולי חששון. השנה רפאלי המשיכה את הפיכתה מבחורה צעירה לאישה כשהחליפה את עול הפרידה המתוקשרת מליאו בחתונה מרגשת. בחודש ספטמבר נישאו רפאלי ועדי עזרא ביערות הכרמל מול 400 חברים ובני משפחה. רפאלי היא אישה נשואה וכעת, טכנית, לא ראוי מבחינה הלכתית לפנטז עליה בביקיני או נניח בתחפושת של אוגר. סורי, חברים.

ז'אנר ה"פשע אמיתי" עשה לנו את השנה

לחצו לקריאת הכתבה

סיינפלד בישראל

כמו כל דבר טוב שמגיע לארץ מקומט ובאיחור של 25 שנה, גם ג'רי סיינפלד חצה את ים סוף או להבדיל התהלך במדבר 40 שנה עד שהגיע גם הוא. הכרטיסים (הזולים בהם עלו 250 ש"ח) נחטפו תוך יממה מפרסום מועד ההופעה המקורי, וכך קרה שהמפיקים קבעו שלוש הופעות נוספות. התגובות להופעות שנויות במחלוקת, אבל מה זה בכלל משנה? ג׳רי סיינפלד אמר “שלום" על אדמת תל אביב. זה שווה 900 ש"ח ללא ספק.

אודי כגן פורץ בענק

מכלבן ואנדרדוג ללב הפריים טיים. כגן, בחור באמת מוכשר שהסתובב עד לפני שנתיים סביב הזנב של עצמו, זוכה סוף סוף לצחוק המתגלגל שמגיע לו. אחרי "משיח" ופרסומות לסלקום הועבר למחלקת הכשרת קומיקאים ע"ש מולי שגב ב"ארץ נהדרת" עם דמויות בלתי נשכחות כמו המאבטח ואורן חזן (ע"ע), ומשם ל"גב האומה" המתחרה. תוך כדי אפשר היה גם לראות אותו ב"החדש של עמרי גורדון" ובסדרת הילדים הקומית "אלישע" – כל זה רק בפאקינג 2015. מילה מבאסת מאיתנו: הצלחה זה כמו שפשפת – חם חם חם חם ובסוף שמים משחה וזה עובר.

איימי שומר קברה את לינה דנהאם

הקומיקאית המדוברת של השנה נכנסה לנו ללב בזכות השילוב המושלם בין פה ג'ורה וכוונות טובות. בתוכנית המערכונים שלה היא פירקה לגורמים את כל מה שמרגיז באי השוויון המגדרי, מנושאים רציניים כמו אונס והטרדות מיניות, פערי שכר וייצוג על המסך לנשים ולמבוגרים עד עניינים שוליים לכאורה כמו קלישאת “את הכי יפה כשנוח לך" או סקסטינג. עם זאת, שומר היא לא בדיוק “פמיניסטית לדוגמה". לא אכפת לה לרדת על עצמה או על הרגלים מגונים שנחשבים “נשיים". היא מצטלמת בעירום או סתם עם לייטסייבר בפה, וגם הבחירה שלה לכתוב כסרט ביכורים דווקא קומדיה רומנטית עוררה כעס מסוים. תאהבו אותה או לא, זה הקול החדש של הדור, והקול הזה מקלל לך את הצורה ומקנח עם סאונד של פלוצים.

שובם של המרגלים

הנה טרנד שישראל מצטרפת אליו בזמן ואפילו מובילה אותו. אחרי ההצלחה של "הומלנד", שחזרה לעצמה בעונה הנוכחית, נראה שאין רשת שלא ניסתה את מזלה בסדרת ריגול כזאת או אחרת. רשימה חלקית: "מאדם סקרטרי" ו"האמריקאים" שחזרו שתיהן לעונה שנייה, הסרט "גשר המרגלים", המיני סדרה "London Spy", וגם סדרות ישראליות – “המדרשה" המדשדשת ו"כפולים" שהפכה לסדרה העלילתית הראשונה זה זמן רב שהיא באמת להיט. כנראה הצופים אוהבים להסתכל לצדדים ולבחון את הכוונות האמיתיות של השכנים והקולגות שלהם. תוסיפו לזה את קמפיין השתולים של אם תרצו וכמובן את שחרורו של ג'ונתן פולארד, וקיבלתם את השנה הכי חמה מאז המלחמה הקרה.

חמש הסדרות הטובות של 2015

לחצו לקריאת הכתבה

דפני גפני מטרילה

זוכרים שפעם היו תוכניות מתיחות בטלוויזיה ומראיינים פיקטיביים ששואלים שאלות מרגיזות ונהנים מהתגובה חסרת המודעות? וזוכרים איך בכל פעם היינו שואלים "רגע, אבל איך הם לא מזהים שזה הוא"?. תכפילו את זה ב־100 וקיבלתם את העמוד "דפני גפני שואלת", גרסת הפייסבוק ל"שלחנו את מושון שלנו". שם קוד דפני בוחרת את הקבוצות עם הפוטנציאל הנפיץ ביותר ותוקעת אצבע בעין: מתלוננת על הוויי.פיי ברכבת בטענה שהוא תוקע את קוצב הלב של סבתא (וזוכה בתגובה לתואר "חלאת הדם"), מזמינה את רוג'ר ווטרס לשוב לישראל ולהופיע על אדמה של כפר פלסטיני שפוּנה במיוחד בשבילו, שואלת על האופציה להשתיל קרום בתולין אלסטי בקבוצת ניתוחים פלסטיים ("היי משופצרות") ומתייעצת עם גננות מנוסות איך מקבעים מוצץ כדי להתמודד עם העומס בגן.

גפני ניזונה משתי תכונות אופייניות מאוד לפייסבוק הישראלי: הראשון הוא הצורך הבלתי נשלט לשפוט ולנזוף באחרים, שכמובן איננו בלעדי לרשת כפי שיעיד כל מי שאי פעם השתתף בארוחת חג ישראלית. רק תנו לנו להצביע על מישהו שעושה את הדבר הלא נכון, גם כשהדובר הוא סתם אישה זרה שהשאלות שלה מופרכות מכדי להיות משהו מלבד בדיחה. השנייה היא מעגל הקסמים של שיח הרשת – התקינות הפוליטית מתחזקת, אך חסידיה מקפידים להפיץ על הקיר שלהם גם שלל אמירות לא תקינות ולא נעימות, כדי לסמן את גבולות השיח "הנכון". כן, יש גם ההנאה הנחותה משהו מצחוק על חשבונם של אחרים, שלא מבינים כלל שהם חלק מבדיחה שכנראה לא תמות לעולם, אלא רק תלבש בכל פעם אדרת חדשה.

הפועל ירושלים לוקחת את אליפות המדינה

הפועל ירושלים בכדורסל היא אולי לא המועדון הכי לוזרי וטרגי בספורט הישראלי (הפועל ת"א בכדורסל עוקפת אותה, בעיקר אחרי שבולדוזרים הרסו לה את אוסישקין), אבל היא בהחלט קבוצת הספורט המקומית שחוותה הכי הרבה אכזבות ברציפות ולא נשברה. מאז פאקינג 1995 הירושלמים האלה הזה מנסים לקחת את האליפות ממכבי ת"א – שזה בערך כמו לנסות להחליף את ביבי רק בקטע יותר מייאש – והשנה זה סוף סוף הצליח להם. הבאסה היא שבמשחק האליפות הם פגשו את הפועל אילת, מה שגורם לכל העסק להישמע פתאום כמו גמר המחוזיאדה והכי לא כמו ספורט מקצועני.

תהיי יפה ותילחמי

לחצו לקריאת הכתבה

טל מוסרי בוגד

בחודש מאי נפל דבר: המנחה הוותיק בתולדות ערוץ הילדים עזב את תחנת האם לאחר 18 שנה. זמן לא רב אחר כך התגלתה הסיבה – הצעה מפתה מהערוץ המתחרה ניקולודיאון. מוסרי סיפר בראיונות על השחיקה ועל התנאים הלא מספקים, אבל המעריצים הצעירים לא הניחו לו. עד עצם היום הזה הם מטרילים את מוסרי עם האשמות בבגידה והופכים את עמוד הפייסבוק שלו למתחרה העיקרי של החינוכית בקרב על הלייקים. דוגמאות מייצגות: “בהשראתך שקע ותקע עברו לרשות המים, יא בוגד!", “אוטובוס הקסמים עשה תאונה קטלנית בגללך", “מסכנים הילדים של ניקולודיאון, לא יודעים מה מחכה להם עוד 18 שנה", “פעם היית מכניס מפתחות לקיר הגורלות… היום אתה מכניס לנו סכין בגב! לא נשכח לך יא בוגד" (4,441 לייקים. נשבעים). מוסרי השיב בצורה ההגיונית היחידה – הצטלם עם סטורם טרופר (ע"ע “מלחמת הכוכבים").

פתחנו סניף של חוף פרישמן בסלון

בספטמבר זכינו לסופת חול לפנים שהגיעה כמובן מאיזו ארץ עוינת והתאימה בול לווייב של סכינים ברחוב. שיהיה לכם יום כתום, בקטע רע.

"מגש הכסף" שרפה את הפיוזים

מזמן לא הייתה פה סדרת טלוויזיה שאנשים מקדמים לא רק על הוול של פייסבוק, אלא על קיר אמיתי על כביש החוף. הכתובת "ראית כבר מגש הכסף?" וכמות האנשים שנענו לה הן תופעות מדהימות, בעיקר בהתחשב בעובדה שבאף אחד משלושת פרקי הסדרה לא הדיחו אף מתמודד. ירון זליכה, דני גוטוויין וגיא רולניק הסבירו במילים פשוטות איפה המקפצה ומי משתין ממנה על הראש שלנו, והרימו למחאה נגד מתווה שוד הגז. הסדרה בוימה על ידי דורון יאללה בלגן צברי ואמיר הקאמבק של אבטיפוס בן דוד ושודרה ב־HOT וביוטיוב.

ההיפ הופ הישראלי מרים את הראש

עשור אחרי שהרכין ראש במבוכה מוצדקת, חזר ההיפ הופ בעברית בגרסתו הטובה ביותר עד כה. הפעם נראה שהז'אנר השחור מצא את מקומו בארץ בזכות אמנים שמצליחים לצקת ישראליות עכשווית לתוך המבנה הקצבי. קפה שחור חזק, טונה ונצ'י נצ' הושמעו מכל יוטיוב והצליחו להיכנס לגלגלצ עם היפ הופ חכם, בוגר ויותר מכל – מהנה. אפילו שובו של סאבלימינל לא פגע ברושם החיובי. עזבו אתכם מריספקט, אנחנו מדברים פה על כבוד.

המחאה השחורה צוברת תאוצה

הפעם, כשתנועת Black Lives Matter האמריקאית צברה השנה תנופה נוספת בעקבות מותו של פרדי גריי (25), עוד צעיר שחור לא חמוש שמת במעצר, התרבות הפופולרית הייתה שם בשביל לתת לה רוח גבית, עם אלבומים פוליטיים של דיאנג'לו, Run the Jewels וכמובן קנדריק לאמאר, ששירו האופטימי “Alright" הפך מעין המנון לא רשמי למחאה. ובארץ? האלבום של לאמאר אמנם זכה לשבחים גם פה, אך במקביל דמאס פיקדה הוכה על ידי שוטר, אברה מנגיסטו חטוף, יוסף סלמסה מת וכל מה שקיבלנו זה חודש אחד של מחאות וקצת זמן מסך של ברהנו טגניה.

חמשת הסרטים הטובים של השנה

לחצו לקריאת הכתבה

ויולה דייוויס לא משאירה עין יבשה בקהל

“‘בראשי, אני רואה קו גבול. ומעבר לגבול הזה, אני רואה שדות ירוקים, ופרחים יפים, ונשים לבנות יפות מושיטות אליי ידיים מעבר לקו הזה, אבל אני לא מצליחה להגיע לשם בשום אופן. אני לא מצליחה לחצות את הגבול'. כך אמרה הארייט טאבמן, פעילה שחורה מפורסמת נגד העבדות בארצות הברית, במאה ה־19. תנו לי לומר לכם משהו. הדבר היחיד שמפריד נשים שחורות מכל אחד אחר הוא הזדמנויות. אי אפשר לזכות באמי על תפקידים שלא קיימים" (ויולה דייביס, מתוך נאום הזכייה שלה בטקס פרסי האמי, לאחר שקטפה את פרס השחקנית הטובה ביותר בסדרת דרמה על "המדריך לרוצח" והפכה לאישה השחורה הראשונה שזוכה בפרס בכל 63 שנותיו).

"Hotline Bling" שרףלנו את האוזניים

כבר חשבנו שהמירוץ הסתיים וש"I Can't Feel my Face" של דה וויקנד הוא הלהיט הכי גדול של 2015, ואז הגיע דרייק עם ריקוד הסבא המטופש והנהדר שלו. השיר המידבק בעל הביט הקליל שוחרר עוד ביולי, אבל באוקטובר התפוצץ בכל מדיה אפשרית עם קליפ ויראלי, פרודיות, ממים, קאברים וחיקויים. אולי בעוד עשור זה יישמע לנו כמו “מקרנה", אבל כרגע פשוט אי אפשר שלא לשיר איתו. You used to call me on my cell phoneeeeee.

אליעד נחום התלהט

דמיינו שאתם על אי בודד ופתאום בא איש זקן עם מטה קסמים ואוזן אחת ארוכה ארוכה, ולוחש: “הילד מ'שמש' גידל קו לסת יפהפה, הוא בן 25 עכשיו והוא גם שחרר שיר שמתחיל במשפט ‘שנינו הפכים, אני דג ואת נחש'". מה?! לא לא לא, אין מצב. אבל יש. יש מצב. זה קרה. ב־2015 אמנם אין מכונית מעופפת, אבל פופ ישראלי שעוסק בהכל ולא כלום – יש. קוראים לו אליעד נחום והשנה הזאת הייתה שלו ושל השיר שניקח איתנו לקבר: “מתוק כשמרלי". הנה הוכחה לכך שילד כוכב לא בהכרח מתמכר לקודאין אלא יכול לפרוץ מחדש לתודעה בעזרת אמביציה מפחידה ושירים מצחיקים.

אדל שוברת שיאי מכירות

בחג המולד האחרון נערכו מאות בתי קולנוע בארצות הברית להקרנה חגיגית של "שמונת השנואים״ – סרטו החדש של קוונטין טרנטינו. זו הייתה יכולה להיות סתם הקרנה אילולי בתי הקולנוע נאלצו לשפץ מחדש את מקרנות ה־70 מ"מ וללמד עובדים כיצד להקרין בציוד ההקרנה הישן והמאובק הזה. בתי הקולנוע שהפכו עם השנים לדיגיטליים, נאלצו לפתע להתמודד עם שיטות הקרנה פרימיטיביות. אדל עשתה את אותו הדבר לעולם המוזיקה כשהוציאה אלבום חדש והתעקשה שתוכלו להאזין לו אך ורק אם תקנו אותו. מיליוני אנשים ברחבי העולם מצאו את עצמם לפתע בחנות תקליטים ורכשו עותק פיזי שעליו מוטבעת המוזיקה של אדל. העולם עובר לסטרימינג, אבל איכשהו, בתוכנו, אנחנו עדיין רוצים להיות דודות נחמדות, להתלונן על איכות הפילם ולהתבאס מדיסק שרוט.

כלבה, איפה הכסף?

לחצו לקריאת הכתבה

מירי רגב נגד גלגלצ

זה התחיל בצעקות של מאיה בוסקילה. נכון, זה מאפיין את רוב הקריירה שלה, אבל הפעם רעדו מיתרי קולה על היעדר נוכחות נשית בפלייליסט של תחנת הרדיו הפופולרית בישראל. מה שהחל כתרגיל יח"צ סטנדרטי הפך במהרה לסערה בכוס הקלקר עם קפה הבוץ של מפקד גלי צה"ל ירון דקל ומנהל גלגלצ נדב רביד, כשהשרה מירי רגב הריחה הזדמנות לתקיפת עוד קורבן מהממסד האשכנזי. מה יצא מזה? הצהרות חסרות יישום על פיצול התחנה מצד רגב, ועוד כמה אזכורים בגוגל לבוסקילה.

איגלז אוף דת' מטאל מתראיינים ב־VICE

הטרגדיה של הפיגוע הקטלני בתיאטרון הבטקלאן בפריז הכתה דווקא בלהקה משוללת טרגיות. עד לאותו לילה איגלז אוף דת' מטאל הייתה כולה כיף רוקנ'רולי הדוניסטי, מטופש, סכריני, צבעונית כמו הקעקועים על הזרועות של ג'סי יוז, הסולן המשופם. ההמשך ידוע: חוליית מחבלים המזוהה עם דאע"ש פרצה לאולם במהלך ההופעה ופתחה באש על הקהל. 89 אנשים נהרגו שם (מתוך 130 הרוגים בכלל המתקפות שהתרחשו בפריז באותו לילה).

הריאיון של איגלז אוף דת' מטאל ל־VICE הוא מופת של עיתונות אמוציונלית: הלהקה, בהרכב כמעט מלא, יושבת על ספה ומשוחחת עם מייסד האתר, שיין סמית'. במשך יותר מ־20 דקות הוא כמעט לא שאל שאלות והם כמעט ולא ענו תשובות. נמסרים פרטים קטנים – הגיטריסט נלכד בחדר האמנים עם אישה פצועה ולא ידע אם להמשיך להסתתר שם או לנסות לברוח מחוץ לתיאטרון, מישהו הסתתר מתחת למעיל של יוז שאולי הציל את חייו.

כל זה משנה פחות מהשתיקות הארוכות של חברי הלהקה, שלא נפלו בעריכה, מהדמעות של יוז, מהחיבוקים שלו עם חברו ג'ון הומי (המוכר יותר כסולן קווינס אוף דה סטון אייג', ושלא הצטרף ללהקה לסיבוב ההופעות שנקטע באותו לילה). בריאיון הזה נאמר על פוסט טראומה ועל אשמת השורדים יותר מאשר נאמר עליהם בעשרה ספרי פסיכולוגיה. זה נכון שהגישה העיתונאית של VICE יכולה להיות לפעמים מתחכמת ומניפולטיבית, אבל כאן היא מגויסת למטרה טובה – קתרזיס המונים. כך נוצרו 25 דקות שמסוגלות לרפא.

נישואים גאים מאושרים באירלנד ובארצות הברית

באירלנד, וחשוב מכך – בארצות הברית, אישרו השנה נישואים גאים בחוק. לא יהיה מוגזם לומר כי זו ההתרחשות ההיסטורית החשובה ביותר של השנה, מאורע שעוד נספר לילדים שלנו עליו. ובינתיים בישראל – שירה בנקי בת ה־16 נדקרת למוות במצעד הגאווה בירושלים, והכנסת עדיין מלאה הומופובים חשוכים שתורמים להסתה. אולי לא הכל כל כך אופטימי.

מופע האימים של שרה והחנפנים

מבני ציפר אנחנו באמת לא מצפים לכלום, אבל מושיק גלאמין? בן אדם, השתגעת? שתית סופרקריל? בסרטון שיכול היה להיות הפרודיה המבריקה של השנה אלמלא היה אמיתי הוזמן גלאמין להזדעזע מהמצב של הפאנלים בבית ראש הממשלה. הסרטון, שהופץ יומיים בדיוק לפני פרסום דוח מבקר המדינה על הוצאות הבית, חשף את העובדה ששרה נתניהו לא עושה אבק. גלאמין נפרד משרה במלים "זה שהכרתי אותך זה הרווח הכי גדול שיש לי". בשפת השיפוצניקים – "את עושה לי רטיבות בקיר".

הרשתות הסתבכו באמירות מרגיזות

הפרסום, כך אומרים, הוא מראה שמשקפת את התרבות. אולי מדובר בעצם במראת רכב שמשקפת דברים שכבר התרחקו מזמן כאילו הם עדיין לצדנו? ערכים שחשבנו שכבר לא מגניב להתהדר בהם מצאו את עצמם השנה בקמפיין של אגאדיר שכמעט התחנן שהפמיניסטיות ייצאו נגדו, ובעוד פרסומת מבאסת בסדרת “תגיד תודה שאתה גבר" של גולדסטאר. בעולם הפרסום “סקסי ונועז" זה עדיין שם נרדף להצלחה, כאילו הניינטיז מעולם לא חלפו. גם קסטרו הסתבכו ב־2015 באמירות אומללות, לא בקמפיין אלא במהלך שיחה קשה של המנכ"ל אתי רוטר עם חברות קבוצת הפייסבוק “מלכוד 42", שבמהלכה סירבה להיענות לבקשותיהן לכלול במלאי החברה מידות גדולות יותר בטענה שהן אינן מחמיאות לעיצובים.

חמשת האלבומים הכי טובים של 2015

לחצו לקריאת הכתבה

המטרידים נחשפים וגם הקורבנות שלהם

בחודש יולי האחרון איחדו כוחות 35 מהמתלוננות כלפי ביל קוסבי והצטלמו, בפנים גלויות, לשער של ה"ניו יורק מגזין". קוסבי כבר הודה לפני עשור שסימם נשים, אנס אותן ושילם להן כסף כדי שלא יחשפו זאת, אבל עדיין נחשב לדמות ציבורית אהודה בעוד המתלוננות נגדו מוצפות במכתבי נאצה ואפילו מקבלות איומים ברצח. 2015 הייתה השנה שבה המתלוננות ויתרו על החשכת הפנים וקיצור השם והכריזו בקול רם: כן, הותקפתי מינית, ואני דורשת את הצדק שמגיע לי. אל המתלוננות נגד קוסבי הצטרפו מאי פתאל, רחלי רוטנר וכן המתלוננות נגד ח"כ סילבן שלום ונגד שחקן הפורנו ג'יימס דין. אם כל אלה לא היו זוכות לקיתונות של בוז וזעם – אולי עוד אפשר היה לומר שזו הייתה שנה טובה. מצדו השני של המתרס נמצא יואב אבן, שנחשד לפני כמה שנים באונס אלים אך שוחרר עקב חוסר ראיות. אבן לא הסתפק בזאת וכתב ספר המגולל את חוויותיו והפיץ אותו בחינם ברשת. הטיעונים שהציג ב"הצד שלו" אולי מביכים ואפילו מטרידים לפעמים (ספוילר – קשרים זה חשוב ומועיל), אבל למשוכנעים מראש זה הספיק כדי להפוך אותו לקדוש מעונה. המגמה הזאת תלך ותתגבר ב־2016, ויש רק דרך אחת למנוע זאת: אם הבעיה לא תטופל בערוצים המקובלים, לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך לפנות לרשת. כבר עשינו שיימינג למלצרית שעשתה לנו פרצופים, לחברת הכבלים שלא שלחה טכנאי בזמן, למרצה שאמר משהו גזעני ולשיר הפוגעני, אז למה לא לשתף את החברים גם בעוול כמו הטרדה או אונס, מהסוג שהמשטרה בטח תתייג כ"חוסר עניין לציבור"?

"פלייבוי" סוגראת הרגליים

המגזין הקלאסי המאמרים "פלייבוי" הבין שבעולם של היום הוא קשוח וסקסי כמו כיפה אדומה (היי פרויד, למה כתבנו פה דווקא כיפה אדומה?), ולכן החליט לסגור את הרגליים אחת ולתמיד. הגיליון האחרון של "פלייבוי" שכולל תמונות עירום יצא ממש החודש, עם שער של העירומה הטבעונית האהובה של כל הזמנים – פמלה אנדרסון, ששולחת משם היוש לעירומה של הגיליון הראשון – מרילין מונרו."פלייבוי" לא יצא לחלוטין מהמחזור, הוא רק יפסיק עם הציצי והתחת ויחזור סופית לגרסת "השפן הנבון" – שעתם היפה של אלו שבמשך שנים אמרו "אני קורא 'פלייבוי' רק בשביל המאמרים".

קארה דלווין פורשת ממסלול הדוגמנות

הכהונה של קארה דלווין כסופר מודל החזקה בעולם לא נמשכה זמן רב. השנה היא החליטה לעזוב את עולם הדוגמנות ולהתמקד בקריירת המשחק שלה – מהלך לא מפתיע בהתחשב בכך שהיא ציינה בכל ריאיון אפשרי שזהו החלום האמיתי שלה והדוגמנות היא רק תחנה בדרך. תוך כדי פרישה היא גם העניקה לנו חומר לפנטזיות כשניהלה רומן לוהט עם הזמרת אנני קלארק (סנט וינסנט) והשאירה אותנו עם שתי יורשות – קנדל ג'נר וג'יג'י חדיד.

המיינד פאק המיותר של השנה

בוקר אחד האינטרנט התעורר לדיון שקרע אותו לשניים: מה הצבע של השמלה הארורה ההיא, שחור-כחול או לבן-זהב? למרבה המזל, לפני שהספיקה לפרוץ מלחמת אזרחים, תשומת הלב שלנו הוסחה על ידי סרטון חתולים ושפיכות הדמים המיותרת נמנעה הפעם.

"מלחמת הכוכבים" חוזר למסך וכולם יוצאים מגדרם

ההיסטריה סביב הפרק השביעי בסדרת “מלחמת הכוכבים" תירשם בדברי הימים של ההייפ המוגזם.למשך כמה שבועות נראה היה שכל שיחה חייבת להכיל לפחות התייחסות אחת ל"מלחמת הכוכבים" או להיפתח בהתנצלות על כך שהיא לא עוסקת בו.העובדה שהסרט דווקא מוצלח היא מעין נס, כי אפשר רק לדמיין את המהומות האלימות שהיו פורצות לו היה מדובר בפלופ. והרי אף אחד לא רוצה להידקר מחרב אור.

מיכל צפיר התחרפנה

גם לנו מגיעה כוהנת דיאטה שתהיה מטורפת מספיק בשביל שנשאל “מה היא לקחה? אני רוצה גם, כולי תקווה שזה חוקי". חסה? אוויר צח? ים? שמים? צבים? אין לדעת, והתשובה מעוררת חשק לשתות כמות מופרזת של סירופ נגד שיעול ולצאת לרוץ בשדות האינסוף. לא כל אחד יכול להפוך לתופעת רשת בחצי השני של החיים בזכות 30 ק"ג שהושלכו היאורה ומצלמה קדמית מלוכלכת של אייפון 3. חוץ מאחת, מיכל צפיר. השחקנית, כוכבת הילדים בדימוס ואשתו של יואב, חולקת עמנו סודות קואוצ'ינג וססמאות ניו אייג' קריפיות. סרטוניה כוללים הרפתקאות מחייה המרתקים, וידיאו ארוך מדי שלה שותקת על נדנדה, וידיאו ארוך מדי בחניה המסביר כמה זה שפוי לרוץ בגשם, והרשימה עוד ארוכה. נכון, מדי.

הלגליזציה מתפשטת

תשכחו מליינים של בושם או סניקרס – ליין של קנביס זה מה שסלב על צריך עכשיו. סנופ דוג כבר השיק ליין קנביס ממותג על שמו, ואומרים שגם ריהאנה בדרך, מה שיבוא טוב עם תמונות האינסטוש שלה עם ג'וינטים בגודל של האגו של ביבי – בקיצור, כולם רוצים פרוסה מעוגת הלגליזציה, אותה מילה דידקטית ומעצבנת שפירושה "סוטול לכל ובזול". גם אצלנו השיח (חחח שיח) הזה מתפשט – משמאל עם תמר זנדברג, מימין עם ינון מגל (עד פרישתו). עד שהמשיח (חחח שיח) הספציפי הזה ירכוב לפה על חמור אדום עיניים, כנראה שנמשיך להתארגן מחבר של חבר של חברים ב־120 ש"ח לגרם.

חילופי משמרות בעולם האופנה

זה כמה שנים שעולם האופנה מתמודד עם הלחצים של צמצום הפערים בין הקצב הרגיל שלו לבין רצונות הצרכנים, שכבר לא יודעים לדחות סיפוקים מאז כניסת הרשתות החברתיות לתמונה. השנה הלחצים האלה הגיעו לשיא, ועל פי השמועות הובילו לפרישות מפתיעות של שני שחקנים חזקים מאוד בתחום – ראף סימונס לדיור ואלבר אלבז ללנווין.

לא, מוות

2015 הייתה שנת "עוד אשכנזי חמוד הלך". דלדול שורות השמאל הגיע מכיוון בלתי צפוי של פרידות עגומות מפיגורות תרבותיות: העיתונאי והסאטיריקן מוטי קירשנבאום, הגיטריסט אלי אברמוב (הקליק), הסופר אמיר גוטפרוינד, השחקן עמוס שוב, האמן מנשה קדישמן והאיש יוסי שריד. ספד: פייסבוק. תמורת אלו שהחזרנו קיבלנו את הנסיכה שרלוט, סיינט ווסט ואמיליה מזרחי. ניתן צ'אנס.

• סיינפלד
• רובי ריבלין
• המיטב של 2015
• סאות' פארק
• דפני גפני
• מיוחדים
• סיכום שנה
• סילבסטר
• 2015
• בוז'י
• אודי כגן
• בר רפאלי
• אורן חזן

• Facebook
• Twitter
• Email

שני ימים חשובים צוינו באוקטובר: הראשון היה ב־21 בחודש, שבו צוין התאריך שבו מרטי מק'פליי, גיבור "בחזרה לעתיד", מגיע מן העבר ועולה על סקייטבורד מעופף; השני הוא יום ה־20 שנה לרצח יצחק רבין (על פי התאריך העברי). שני התאריכים דומים זה לזה יותר משנדמה במבט ראשון. שניהם חגגו את העתיד שמעולם לא קרה לנו, שניהם הפכו לחגיגה מסחרית שבה מותגים כאלה ואחרים (מותגים מסחריים בארצות הברית, מותגים תרבותיים ותקשורתיים אצלנו) ניסו לנצל את החגיגות כמה שיותר כדי לקדם את עצמם. אבל עם כל הכבוד לניסיון של חברות כמו פפסי להוציא בקבוקים במיתוג "בחזרה לעתיד", הפסטיבל התרבותי סביב 20 שנה לרצח ניצח את מרטי מק'פליי בנוקאאוט. בתור התחלה, אם פעם, בארץ ישראל הישנה והטובה (כלומר, זו של המאה ה־20) היינו מפנים לציון רצח רבין את הימים מי"ב בחשוון (התאריך העברי) עד 4 בנובמבר, הרי השנה לא התאפקנו והתחלנו להרבין בשמחה כבר מתחילת אוקטובר.

התערוכה והספר "אחרי 20 שנה: עיצוב, זיכרון" במכון הטכנולוגי חולון; תערוכת הצילומים "געגועים למפקד, למנהיג, לאיש" של ארכיון צה"ל המוצגת בדיזנגוף סנטר; "רצח רבין, הסיפור שלא סופר" מאת דביר קריב; סיור מיוחד של המרכז להכרת תל אביב ויפו; סרטים רבים, בראשם "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי אשר הוקרן בפסטיבל ונציה – זוהי רק רשימה קצרה של האירועים התרבותיים במהלך החודש האחרון לציון המועד, וכל אחד מהם עוסק בנושא שאוטומטית מעניק לו חותמת חשיבות מהמעלה הראשונה. הסרט של גיתאי לווה אפילו בהזמנה מרני רהב, שהפציר באנשי רשימת התפוצה שלו: "אשמח מאוד אם תוכלו לרכוש כרטיסים ותבואו לראות סרט חשוב זה".

אין בעיה עם יצירות תרבותיות המודעות לחשיבות הנושא שהן עוסקות בו, אך כשיש יותר מדי חשיבות, האמנות לפעמים הולכת לאיבוד. הרבה מהאירועים האמורים הזכירו תרגיל סטודנטיאלי במקרה הטוב, או התבססו על הרצון העז של יוצריהן לקפוץ על עגלת הממלכתיות במקרה הרע. יותר משהיצירות על רבין עוסקות בניסיון לפצח את דמותו או את דמותה של המדינה אחרי הרצח, הן עוסקות בשאלה שכמעט כל מי שחי בישראל ב־20 השנה האחרונות נשאל מתישהו: "איפה היית כשרצחו את רבין?". כזאת, למשל, היא ההצגה "עשר דקות מהבית" שעלתה לאחרונה בתיאטרון הבימה.

ערב הבכורה של ההצגה כלל קוקטייל מכובד עם סלבס מהשורה הראשונה (משפחת רבין) ואת פתיחת התערוכה "שלוש היריות ששינו את פני המדינה" של "ידיעות אחרונות", המוצגת גם היא בבניין הבימה. התערוכה לא רק מבשרת את המחסור החמור בשמות לאירועי רבין, אלא גם את המחסור בספונסרים לאותם אירועים, שכן "ידיעות אחרונות" השתלט כל כך על האירוע שבזמן התערוכה כמעט היה אפשר לשכוח מה הנושא שלה. אחד משיאי התערוכה הוא קיר המציג את כל השערים של "ידיעות אחרונות" המדווחים על אירועים הנוגעים לרצח, להזכיר לנו שרבין אמנם איננו, אבל בכל זאת מישהו אחר היה שם לשמור עלינו.

שכול וכישלון

"עשר דקות מהבית" עצמה היא התגלמות כל הקלישאות הרעות של התיאטרון הישראלי. ההצגה נרקמת בין שני אירועי קצה מאותם ימים – הענקת פרס נובל לשלום לרבין וחטיפתו של נחשון וקסמן. רוב רובה של ההצגה מתרחשת בחלל הבמה הריק המשמש כחדר מלחמה של רבין, ומדי פעם כחדר חקירות עצורים או כחדר הוריו של וקסמן. בתוך כל אלה, על הבמה הריקה, מתהלך רבין (בגילומו של דב רייזר), יועציו היחידים הם נתי רביץ ומזכירת הממשלה מרית (איילת רובינסון). אך היועצות האמיתיות לכל הסיפור הן שלוש מוזות, שמתוקף המדיום התיאטרלי לובשות לבן ומסתובבות בין כולם כרוחות רפאים, נראות כשצריך וממשמשות את הקיר באטיות כשלא צריך. שלוש המוזות האלה מייצגות את האימהות השכולות הישראליות (עבר, הווה ועתיד, כאילו התחנה הבאה שלהן היא אצל עשיר קמצן בסיפור של דיקנס) – לא פחות. ומה זה "עשר דקות מהבית"? זהו סמל, כמובן: הרי גם נחשון וקסמן וגם יצחק רבין נרצחו במרחק של עשר דקות מהבית שלהם. בנסיעה. ככה לפחות אומרים במחזה. ווייז תזמן יותר, אולי בגלל הפקקים.

המחזאית מאיה ערד מציגה את רבין כאיש רדוף אשר זוכר היטב את שמות האנשים שפיקד עליהם, שמבין היטב את העבר שלו ויודע טוב מאוד מה העתיד שלו. בשעת מבחן, כאשר נחשון וקסמן מוחזק בשבי, רבין מחליט לנצל את ההזדמנות לבדוק עד כמה ערפאת הוא באמת פרטנר. ערד מנסה להציג את רבין כמי שמעולם לא הייתה לו אפשרות לא לעשות טעות, איש סגור ופרטי אשר קיבל החלטות כמעט לבדו. רבין שלה הוא גיבור במחזה טרגי שהוא מדינת ישראל, שמעליה מרחפים לא רוחות המתים אלא הרוחות של אנשים המבכים את מותם, בעוד המתים עסוקים בלהיות גיבורים. זו לא הפרשנות הכי מקורית או חתרנית שיש לסיפורו של רבין או להיסטוריה של ישראל, אבל המחזה מתנהג כאילו הרגע גילינו את הרבין שמעולם לא חשבנו שנכיר. הוא אפילו מפשיט לנו את רבין מדמותו של רבין – רייזר לא עושה חיקוי של רבין בשום צורה (ואולי טוב שכך), ומאיה ערד אינה שמה בפיו את השפה הייחודית שהייתה לו, את אוצר המילים הרחב ואת דיבורו הענייני. רבין של ההצגה הוא מין כל יכול הרואה לנגד עיניו את הקטסטרופה שתתרחש בעוד 20 שנה. מין נביא שראה הכל, מלבד גורלו שלו כמובן.

האימהות השכולות הן ללא ספק החוליה החלשה והמביכה ביותר במחזה. באחת הסצנות, רגע לפני שכוח החילוץ יוצא להצלת וקסמן, האימהות רואות מי יהיו החיילים שיבצעו את הפעולה ומברכות זו את זו "שהבן שלך יעשה חיל ויהיה מפקד סיירת מטכ"ל". הניסיונות החוזרים והנשנים של ההצגה לייצר בכוח את הנרטיב של הישראלי הלוחם, שייאלץ להמשיך להילחם לעד כחלק מאיזשהו גורל שנגזר עליו, הופכים את ״עשר דקות מהבית״ ליצירה חלולה שמתעסקת בסמלים ולא באנשים, שמספרת את סיפורה של מדינה מספר אגדות ולא של מדינה אמיתית.

מותר לעשן

רבין המדינאי שידע שכול מהו, הופך לרבין החייל שנפל בקרב בסרט "סיגריה אחרונה עם רבין" של עדו צוקרמן ועדו בהט. הסרט שודר בערוץ 1 לפני שבועיים. הקונספט היפה של הסרט – לשוחח עם אנשים שעישנו עם רבין (הסרט נפתח – וזוהי אמת לאמיתה – בכתובית המזהירה שסיגריות גורמות למוות בטרם עת) – הופך במהרה לסרט הנצחה שיכול היה להיות סטנדרטי לחלוטין, אילולא המפקדים המפיעים בסרט היו מהדרג המדיני והביטחוני הבכיר ביותר. לא מפתיע לגלות שרבין של ערוץ 1 מתחבט פחות וממלכתי יותר, וכזה הוא גם הסרט.

סצנת הפתיחה מבשרת טובות: עמוס חורב, שהיה סגנו של רבין במלחמת העצמאות, מקריא מכתב ששלח לרבין על חילוקי הדעות שהיו בין השניים בתקופת הסכמי אוסלו. על המכתב ענה לו רבין: "מה נשאר לו לאדם מלבד כמה חברים? אתה אחד מהם". משם הסרט הופך לאוסף סיפורי מור"ק משונים, ומה שמחבר ביניהם היא הדגמות שונות ומשונות כיצד רבין היה מדליק את הסיגריה שלו. אין זה מפתיע שדווקא בערוץ 1 הסרט שמוקדש לרבין ייראה כמו סרט שהיה אפשר להקרין בקלות גם ביום הזיכרון, ולפחות הוא מובן כסרט שבאמת עוסק בנושא שלו, גם אם הוא מקבל גושפנקה רשמית וחותמת של ערוץ 1.

לעומת זאת, הסרט הדוקומנטרי ששודר בזכיינית ערוץ 2 רשת לא הגיע כל כך לעניין הזה – רבין, כי הוא היה עסוק מדי בלדבר על מי שיצר אותו: אביב גפן. גפן כנראה התגעגע לאחרונה לאהבתו הישנה – הקולנוע – שבו הוא לא עסק מאז 1992, אז שיחק לצד אקי אבני ב״נערי החוף״, ולפתע הוא תופס פדופילים באינטרנט וגם עושה סרט מיוחד המוקדש ליצחק רבין. אבל קודם כל גפן מקדיש את הסרט לעצמו, שכן הוא רואה בעצמו האמן היחיד במדינה שמעז להשמיע את דעותיו. הדעות של אביב גפן הן שאביב גפן הוא אמן אמיץ מאוד.

הסרט "קשר השתיקה" – שנפתח, איך לא, בתמונה גדולה של אביב גפן ההולכת ומתקרבת אל המסך עד שהיא מכניסה אותנו אל תוך ראשו המורכב – הוא שיר הלל למה שאביב גפן הספיק לעשות ב־20 שנה מאז רצח רבין – לרכוב על האירוע הזה בדרך להפיכתו לאמן הכי חשוב במזרח התיכון. גם הפעם גפן משתמש ברבין בשביל לקפוץ בין מרואיינים רבים ולשאול אותם את כל השאלות הכי בוערות: "למה רק אני מעז לדבר?", "איפה הייתם כשזרקו על אבא שלי ביצים?". גפן מעביר את הסרט בניסיון לנתח את דמותה של המדינה דרך כל מיני אמרות שפר שהוא אימץ לעצמו. איכשהו, מצעד של אנשים די מכובדים, מרובי ריבלין עד בריאן אינו (!) צריכים להתמודד עם השאלות המאוד מביכות של גפן, שחושב עצמו כנראה למראיין הראוי לפרס פוליצר. עם אינו, למשל, הוא מנסה לברר למה הוא מחרים את ישראל, ואת זה הוא קושר למירי רגב ולרצונה להפסיק לממן יצירות אמנות שלדעתה אינן תומכות במדינה. ואת ריבלין? את נשיא המדינה הוא מראיין בתור מי שלדעתו הולכים להתנקש בחייו בקרוב.

רוב הזמן גפן נראה כמגיב פייסבוק שלא ממש מבין מה יוצא לו מהפה, אבל איכשהו נתנו לו הרבה מאוד כסף, מקום בפריים טיים ואת הפריבילגיה להתבטא מול אנשים חשובים ולהביך אותם ואותנו. לבסוף גפן מגיע לאיזושהי חצי דבר הגות שהוא מוציא מהמסע הזה שרבין ציווה עליו: על רקע צילום של גלים מתנפצים אל המזח, גפן מדקלם את משנתו החשובה במשפטים כמו "נולדנו מהשואה, שהיא כנראה הדבר הכי אכזרי באנושות". רבין אמנם נרצח, אבל מזל שעדיין יש איש חזון כמו אביב גפן.

ובכל זאת, לא הכל רע. היצירה שמתעלה הרבה מעל המצוי בשדה התרבותי הזה היא הסרט "רבין במילותיו שלו" של ארז לאופר. היא עושה זאת בזכות העובדה הפשוטה שלאופר החליט לוותר מראש על הניסיון להוסיף מתווכים לסיפורו של רבין (או כמו במקרה של גפן – לשמש מתווך בעצמו). במקום זאת הוא מספר את הסיפור דרך המילים, הנאומים, המכתבים והראיונות שהותיר אחריו רבין במרוצת השנים. לפתע, כשאין צורך להתעסק בחזון של רבין, ברבין החייל או באביב גפן שרוחו של רבין שורה עליו, מתקבלת דמות מרתקת. המכתבים של רבין חושפים סופר קטן, ערמומי ומלא הומור, לקוני ויעיל באופן שובה לב. בראיונות מתגלה רבין כאיש אחראי ורציני שכנותו מפעימה. אל כל אלה נוספים קטעי ארכיון מרהיבים. לפתע – בלי מור״קים, בלי סיגריות, בלי אימהות שכולות, בלי אינטרפרטציות, בלי סמלים – מתגלה אדם. כך השיב לאופר לרבין את הקול שלו.

אחרי כל הרעש שהקימו חגיגות רבין בחודש האחרון, מעניין אם מישהו עדיין מוכן להקשיב לקול הזה.

• רובי ריבלין
• נתי רביץ
• עשר דקות מהבית
• עמוס גיתאי
• בחזרה לעתיד
• אביב גפן
• רצח רבין
• כיכר רבין
• יצחק רבין
• תרבות