Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"משמעות החיים היא המוות שחותם אותם. הרי למבחן החיים אין מועד ב'. ולכן מוכנות לקראת המוות, הרהור בו, להסכים לראות אותו בכל מקום: בסתיו, בפרידות, בסופים, מעניקה לאדם מתנה אדירה – הודיה על מה שיש. חסרים אנשים ששרקו שיר עליז למראה בגילוח הבוקר ובערב אחד מיקיריהם בא לזהות אותם במקרר של אבו כביר? החיים יכולים להסתיים בן רגע. מה שאני רואה עכשיו יכול להיות המבט האחרון".
[tmwdfpad]
גבי ניצן
52, סופר ומנחה סדנאות כתיבה
"התשובה מסתתרת בשאלה: משמעות. בקומדיה החביבה 'תעצרו את העיר' שני עירוניים יוצאים לטיול בוקרים חווייתי בהדרכתו של קאובוי מעורר יראה שכל הזמן אומר להם שבחיים האלה יש רק דבר אחד חשוב. '!One thing', הוא אומר ומנופף באצבע אחת. לאורך כל הסרט הם מנסים לברר מהו הדבר האחד הזה עד שהם מבינים שזה לא חשוב – העיקר שיהיה לך דבר אחד חשוב בחיים. אנחנו מגיעים לכאן לשבריר שנייה, ובשבילנו השבריר הזה הוא כל מה שיש, ואין לנו יכולת לצלוח אותו בלי סיבה. אז כל אחד מוצא לו את ה־one thing, או לפחות מחפש. משהו ששווה לחיות ולמות בשבילו, שייתן הצדקה לאפיזודה הסטטיסטית שלנו בהיסטוריה של היקום: בעד ארצנו, למען המשפחה, בשם האלוהים, חתולי הרחוב, האהבה, העושר או המוזיקה. לכלב שלי דייגו לא אכפת למה הוא כאן, אבל אנחנו לא יכולים להתקיים בלי סיבה כלשהי. משמעות או נמות".
אסא כשר
76, פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ופילוסופיה וחתן פרס ישראל, מחבר "ספר קטן על משמעות החיים"
"משמעות החיים של אדם היא עלילת הסיפור שהוא מגולל בחייו, מרצונו, לטעמו. האדם הוא מחבר הסיפור, הוא הדמות המרכזית בסיפור והוא הקורא הראשון של הסיפור, כדי להמשיך אותו כמו שהוא או לשנות אותו, לפעמים מעט, לפעמים הרבה. סיפור משמעות החיים של אדם אמור לבטא את רצונו, את רגשותיו ואת ערכיו: 'חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב'. סיפור הוא מוצלח יותר ככל שההרמוניה בין הרצון, הרגשות והערכים עמוקה יותר. חשוב להבין שהאדם מעצב את סיפור חייו אם הוא רוצה בכך. לא כל אחד רוצה, אבל כל אחד יכול, תמיד".
חיים שפירא
54, מתמטיקאי וחוקר רב תחומי
"ברור שלחיים אין שום משמעות ועובדה זו מעניקה להם את משמעותם. הרי לו הייתה לחיים משמעות הידועה לכל, היא הייתה הופכת אותם לחסרי כל משמעות. אך מפני שאין לחיים משמעות, אנחנו צריכים להעניק להם אחת אישית, לברוא משמעות משלנו. אמונה במשמעות שהענקנו לחיים תקנה להם את משמעותם".
מתילדה כהן־סראנו
77, ניצולת שואה ואחראית המורשת בבית האבות ליאון רקנאטי בפתח תקווה
"משמעות החיים היא דבר דינמי. נולדתי כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, ובצעירותי קשרתי את הייעוד שלי לחזון הציוני. כשהגעתי לארץ חשבתי שהתפקיד שלי בעולם הוא להקים משפחה, אבל זה לא הספיק לי. בסופו של דבר מצאתי משמעות בכתיבה, ומאז אני אוספת סיפורי עם וכותבת בלדינו, כדי שהשפה לא תלך לאיבוד".
פרופ' פיני הלפרן
64, מנהל חדר המיון בבית החולים איכילוב
"אני לא בטוח לגבי המשמעות של כל זה, אבל מבחינה פרקטית תפקידו של אדם הוא לעשות טוב בחייו, גם לסביבה וגם לעצמו. אני מאמין באינטראקציה סינרגיסטית: ככל שאנשים עושים רע, לאחרים או לעצמם, ה'רע' בעולם מתחזק; וככל שעושים טוב קורה בדיוק ההפך. זה כלל לא ברמה הרוחנית, או בהקשר של 'ויברציות טובות', אלא ממש במישור הפרקטי – איך צריך לפעול בכל רגע ובכל יום. לכל אחד יש התפקיד הקטן שלו".
מירה רגב
42, רבה ומנהלת אגף תוכן ותרבות בתנועה הרפורמית
"לא סתם נולדתי במקום הזה, בזמן הזה, לעולם הזה. זוהי הנחת היסוד העמוקה ביותר שלי. היותי כאן הוא הזדמנות. אני מחויבת להשלים עם המציאות, ללמוד, לפעול למען תיקון עולם ולברך על כך שהגעתי לזמן הזה. בשבילי להיות רבה בישראל זה לומר שאני כאן כאישה יהודייה הפועלת בישראל של היום למען שוויון ומייצרת תרבות יהודית ישראלית עכשווית. זה תיקון עולם עבורי".
אורית גידלי
43, משוררת ומנחה בסדנאות הבית
"בגיל 42 הייתי בטוחה שמשמעות החיים היא כמו בספר של דאגלס אדמס: 42. אבל עכשיו משאני בת 43 אין ברירה. צריך לחשוב על תשובה מעודכנת. ההימור שלי: הזכות לאהוב. נו, מה".
שרון לביא
פסיכולוגית קלינית
"המשמעות בחיים שונה מאדם לאדם. מסע החיים הוא משחק מחבואים, בו אנו מגלים או יוצרים את המשמעות שלנו. המשמעות היא לא רק אישית אלא גם דינמית ומשתנה. חלקנו שואבים משמעות מהתנועה לעבר יעד נשגב: הישג ספורטיבי, פריצת דרך בתחום המחקר והמדע, רישום בהיסטוריה האנושית, עוצמה כלכלית או הכרה אומנותית. עבור אחרים התכלית היא נתינה. נתינה לקרוב, לרחוק, לזר, הם מממשים עצמם דרכה. לעתים המשמעות טמונה בדרכנו להתמודד עם חוויות הילדות שלנו. עבורי כפסיכולוגית וכאדם, משמעות החיים נעה בין מצע של קשר וחיבור אנושי להתפתחות אישית".
שאלה טובה: אנשים חכמים נותנים תשובות לשאלות קיומיות
טוב כמה שאלותתתתת (צילום: שאטרסטוק)
27 שאלות קיומיות מחפשות תשובה. אנחנו עזרנו להם למצוא אותה בעזרת אילנה דיין, יהודה אטלס, שלום גד, פרופ' אסא כשר, פרופ' נורית גרץ, אורי אבנרי, אלכס ליבק ועוד
ד"ר חיים שפירא | פרופ' אסא כשר | אורית גידלי | מתילדה כהן־סרנו | רפיק ידידיה | גבי ניצן | מירה רגב | פרופ' פיני הלפרן
1.
מהי בכלל שאלה קיומית?
בניגוד לאינטואיציה, לא כל שאלה הרת גורל היא בהכרח שאלה קיומית. השאלה "מדוע הפוליטיקה הישראלית נמצאת בתנועה מתמדת ימינה" לדוגמה, מעסיקה רבים מאיתנו לעת ליל אך היא נוגעת לסקטור מוגבל וחותרת לאמת סובייקטיבית בלבד. לעומתה, שאלה כגון "האם ניצחון טכני הוא ניצחון" היא קיומית בפירוש, היות שמנצחים ומפסידים יש בכל מקום, ככל הנראה משחר ההיסטוריה. "כמה זה שתיים ועוד שתיים" היא הכל חוץ משאלה קיומית, אך "האם גילינו את המתמטיקה או המצאנו אותה?" היא שאלה קיומית ראשונה במעלה.
לפיכך שאלות קיומיות אינן עשויות מהחומרים שמהם מתסיסים ויכוחים טעוני אגו בבר השכונתי. איש לא יפסיד בגללן בהתערבות וייאלץ לבוא לעבודה בתחתונים על הראש בהינתן התשובה. הן מסוג הדברים שתוהים עליהם בנחת עם חול ברגליים וג'וינט שמנמן בין האצבעות. הן חוצות עידנים, זהויות וארצות, כלומר – הן אוניברסליות. הן שאלות מתחכמות שבשנות התיכון היו לבטח נענות בכפכוף בעורף או צ'קלווין באוזן. בקיצור, שאלות המקבעות את המין האנושי במשבצת של ילד הכאפות הנצחי, בעת שהקיום האימתני מסרב לחדול מלדגדג לו את הפופיק.
"מובן שכן, גם אם הוא לא רואה את זה. אבל הנה מה שמעניין: במקביל לתפקיד הראשי שאתה משחק בחיים שלך, יש לך גם זכות לשחק תפקידים קטנים יותר בחיים של אנשים אחרים. שם אתה יכול להיות דמות משנה או דמות קטנה ונלעגת או סטטיסט או אפילו סתם חלק מהתפאורה. זו דרך טובה לנוח. חשוב לשמור על איזון בין התפקידים כדי להישאר שפוי. אגב, אותו הדבר נכון גם לגבי עמים. כל עם הוא העם הכי חשוב בהיסטוריה של עצמו אבל הוא יכול גם לשחק תפקיד זניח אך חינני בהיסטוריה של עם אחר".
"כשהייתי צעיר לא חששתי להיות לבד. בגיל 50 נבהלתי ואמרתי 'אולי בכל זאת לא טוב להיות לבד?', אבל האמת היא שגם אז תמיד נהניתי לסגור את הדלת בשישי ולצאת מהבית בראשון ובזמן הזה להיות עם עצמי ולנקות את הראש והבית מאנשים. היום, כשאני מבוגר, אני עדיין אומר תודה לאל שיש לי פחות צרות על הראש. אף פעם לא משעמם לי. תמיד הקלישאה שרודפת אחריך היא 'בסוף תישאר לבד', ומה זה בסוף? אני בן 75 וכבר די הרבה מידידיי אינם פה ובסך הכל, אם הייתה לי זוגיות אז מאוד יכול להיות שאחד מאיתנו כבר לא היה. מה שלא יהיה, בסוף אתה נשאר לבד. אין דבר כזה ששניים אוחזים זה בזה לנצח. ולך תדע גם איך אתה מתבגר ואיך מי שלצדך יתבגר. אני רואה את שתי אימהותיי – הביולוגית וזו שגידלה אותי, ואחת דמנטית והשנייה בסדר גמור אבל גם זה לא ממש בסדר. בין כה וכה הסוף הוא לא סימפטי, זה לא שהיית מחלק את חייך עם עוד מישהו ובהכרח היית מזדקן כמו פרס עם ראש צלול לגמרי ופעיל עד הסוף. אני מתפלל שאהיה ככה, אבל זה לא תלוי בי. אז זה לא משנה – הפינה לפיליפינית כבר מוכנה".
"מערכת משפט מושתתת על תפיסות מוסריות. אי אפשר לכתוב חוקים או פסקי דין בלי לנקוט עמדה בשאלות לגבי חופש בחירה, מדיניות רוווחה או תיקון אפליה. כשמבחינים בין חוק ומוסר מתכוונים לכך ששיטות המשפט המודרניות שואפות שלא להכתיב לאנשים כיצד לחשוב או איך לנהוג, אלא לאפשר להם חופש מרבי לחיות כראות עיניהם. נהוג לחשוב ששיטת משפט טובה מתערבת רק במידה שהכרחית לשם מקסימום חירות ושגשוג לחבריה, אך גם בשיטה כזאת אין מנוס מבחירות מוסריות, ויש לזכור שאי התערבות של המשפט גם היא צורה של התערבות. כשנדמה שהמשפט מקדם תפיסות מוסריות שהציבור אינו שותף להן, הזכות להפלה למשל, צריך לשאול אם תפיסות אלה הולמות את ערכי היסוד שעליהן מושתתת שיטת המשפט. אם התשובה חיובית, אין כאן טשטוש גבולות לא ראוי בין משפט ומוסר".
"ודאי. ההוכחה לכך היא שמאז העולם היווני (אפלטון) והעולם המקראי (וגר זאב עם כבש) אנו מכירים תיאורים שונים של עולם עתידי אידיאלי או לפחות טוב יותר מזה הקיים בזמן כתיבת 'דברי ההבל' האוטופיים. אם זהותו של האדם הייתה אך ורק אינדיבידואלית ללא כל ממד של זהות קולקטיבית, כלומר אם היינו כל כולנו אגואיזם טהור, לא הייתה יכולה להיווצר אוטופיה. היות שזה לא ככה נוצרו ותיווצרנה אוטופיות. נכון שאנו נמצאים בעונת שפל בייצור אוטופיות ואת מקומן תופסות יותר ויותר דיסטופיות, אולם נדמה שזה זמן ביניים בגין התפוררותם של מעמדות ולאומים מסורתיים, והאוטופיות יחזרו בגדול. ואולי גם זוהי אוטופיה?".
"ראשית בני אדם הם בעלי חיים, אבל אנו שונים ממרבית החיות במספר מאפיינים פיזיולוגיים: אנו היונק היחיד שעומד על שתיים, יש לנו המוח המפותח ביותר (פרט לדולפין) ורק אנחנו מציתים אש ומתקשרים בשפה ורבלית. בני האדם למדו לביית בעלי חיים אחרים ולהשתמש בהם לצורכיהם, אך למען האמת אני מאמין שהכלב ביית אותנו. אם הזאבים לא היו מצטרפים לחבורת האדם הקדמון, ייתכן שלא הייתה מתפתחת הציביליזציה אנושית כפי שאנו מכירים אותה כיום, לטוב ולרע, והיינו נשארים במעמד של שימפנזה זקופה ומעט אינטליגנטית. אגב, יש לנו מוח גדול פי שלושה משל השימפנזה, היצור הקרוב לנו ביותר בטבע. שתי רגליים, מוח גדול, שימוש באש, תקשורת מפותחת – אנושיות היא בכל זאת יותר מסך כל החלקים האלה. ההבדל המהותי בין בעלי החיים לאדם הוא ביכולת להבין קונספטים מטפיזיים. חיות יכולות להביע אהבה, התרגשות, כעס ואכזבה, אבל אין להן יכולת להבין מושגים מופשטים כמו זמן, למשל עבר, הווה ועתיד. יכול להיות שזו הסיבה שאף פעם לא ראיתם כלב עם שעון".
"אפשר להשחית אלפי מלים על המושג קארמה, אבל תנו לי לספר לכם על האדם היחיד שראיתי אי פעם שממש ידע לנגוע בה. קראו לו ריקיו אנדו, והוא היה מאסטר לשיאצו. יום אחד הגעתי לסדנה שלו, כשאני תפוס כולי. מין סוג של עצב דלוק, שעבר מהצוואר לגב ועד הרגל, וגרם לי להתפתל מכאבים רק מהמחשבה על לזוז. שקלתי כמובן לוותר על הסדנה כולה. עד שאנדו הגיע, הושיב אותי, ולחץ לי על הכתף, לחיצה אחת של עשר שניות בערך. זה כאב כמו… כמו שום דבר שהיכרתי. כאב מפלח, כמו ברק שמכה בכל גופך וממשיך וממשיך וממשיך, ובה בשעה שאתה קפוא מרוב הלם וכאב, אתה רק רוצה שזה יימשך לנצח. כי אחרי שנייה אחת מתוך העשר הללו, כבר לא הייתי עוזי – התפרקתי לחלוטין. אחרי עשר שניות זה נגמר, ונחתי שעה בצד בלי לזוז, וכשקמתי הכל עבר. לא רק העצב הדלוק – גם עצב נפשי שהעיק עלי כל אותה שנה, נעלם; גם מצב אישי, שהשתנה לחלוטין איך שחזרתי הביתה; גם מצב כלכלי מטריד, שהשתפר יומיים אחר כך במפתיע. ושאלתי אותו: מה עשית? בבקשה תסביר לי, מה עשית? והוא חייך אותו חיוך יפני חצי־מתנצל, ואמר: לא עשיתי שום דבר. רק נגעתי. אמרתי: 'ו…?' והוא אמר: 'שיאצו צ'יינג' קארמה. קארמה צ'יינג' – נו ניד פור פיין'. פשוט, לא?".
אקטיביסטית טבעונית, פעילה למען זכויות בעלי חיים וזוכת העונה השישית של "האח הגדול"
"אם השאלה הייתה האם המטרה מקדשת אתכלהאמצעים, הייתי משיבה שחד משמעית לא. עם זאת, הפער הוא ברור בין מה שאין לי ספק בצדקתו לבין מה שיהיה נכון לעשות. זה משחק קשה, בין מתיחת גבולות השיח ועם זאת הניסיון שלא לחצות את הקווים. דבר אחד ברור לי: כל מטרה טובה שהושגה בעולם הושגה על ידי חציית קווים, באמירה או עשייה שנחשבה לעברה על החוק (רוזה פארקס, מרתין לותר קינג, שינדלר ועוד). אי צדק לא יכול להימשך לעד, הוא יסתיים בסופו של דבר, כלפי בעלי חיים וכלפי בני אדם".
"אף אחד לא אומר את האמת על שום דבר. אף פעם. אפילו לא כשמתקשרים ושואלים אותך אם להגיד את האמת. הם הרי לא אומרים 'אנחנו מחפשים איך למלא ארבעה דפים בין הפרסומות לכבוד החג ואין לנו רעיון מיוחד, אז חשבנו לפנות לסלבס ובמקום שאנחנו נכתוב משהו משעמם – הם יענו משהו משעמם. אז אתה יכול לשלוח לנו בבקשה 100 מילים משעממות? זה לא משנה מה תכתוב, אף אחד לא יקרא את זה. סתם רוצים לשים תמונה שלך'. את זה לא אומרים, כי אז כל הסלבס היו נעלבים במה שיש להם להגיד. בקיצור, צריך להגיד את האמת? כן! האם זה אי פעם יקרה? לא!".
אילנה דיין, 52
עיתונאית, מגישת תוכנית התחקירים "עובדה"
"בעיניי כן, עדיף תמיד להגיד את האמת למרות שאני אוכלת הרבה פעמים הרבה קש בגלל זה. למה? כי למעשה בסוף זה הכי קל, אתה לא טועה, אתה לא ממציא סיפורים שאתה שוכח מה המצאת. זה לא בלוף, זאת לא חזרה – אלה החיים עצמם והחיים הם אמיתיים".
"כל דור בטוח שהדור הבא עלוב בהשוואה לעצמו. אבל אין טעם להשוות את בני ה־ 25 של היום לבני ה־ 85 של היום, וגם לא לבן ה־ 93 שאני. צריך להשוות את בני ה־ 25 של היום לבני ה־25 של אז – וקשה לעשות את ההשוואה הזאת. הדור של יצחק רבין, שמעון פרס ושלי (להבדיל) זכה במשימה היסטורית – הקמת המדינה במלחמה נואשת. לדור הנוכחי יש משימה היסטורית לא פחות חשובה – לעשות שלום".
"כן. ככה מסבירים נונסנס: את הולכת לתופרת, מזמינה ממנה בגד גוף נשי, אלגנטי, עם פיאת תלתלים זהובה, לובשת את הבגד הזה ביום חם במיוחד ויושבת ליד מזרקה עירונית. את מחכה לעובר אורח להסביר לו מה זה נונסנס. אם מגיע עורב את אומרת לו 'סליחה אדוני, אתה נראה לי מוכר, אנחנו חברים בפייס?' העורב מתבלבל. 'אהמ… מצטער גברתי, אני חייב לעוף מפה… השארתי את הביצים בלי בייביסיטר'. את מחכה. ליד הכיכר, ביתו של המשורר הלאומי. על הגג מונח גפילטע גדול עם כיפת גזר. מאחורייך אזרחים שומרי חוק משליכים טלפונים ניידים אל מי המזרקה. תינוק זורק סמארטפון למים וצוחק בעליזות. יש לך הרגשה שאת לכודה בתוך תמונה פסטורלית עם גברת. שהיא את. אזרח נעצר לידך ושואל באדיבות "אולי תוכלי להסביר לי מדמואזל … מה לא בסדר בתמונה?" הריח מהפה שלו בלתי נסבל, כאילו טרף להקה של אייפונים רקובים. 'כן, אני יכולה' את אומרת, מתעלמת מהסירחון. 'תדמיין שאתה הולך לתופרת ומזמין ממנה בגד גוף נשי, אלגנטי, עם פיאת תלתלים זהובה, לובש את הבגד הזה ביום חם במיוחד ויושב ליד מזרקה עירונית'. מר כריש מתבונן בך בתימהון, כאילו אמרת את השטות הכי גדולה ששמע מימיו. מהרהר ואומר: 'נונסנס'".
מרגל ואיש מודיעין בדימוס, הופקד בין היתר על לכידתו של אדולף אייכמן
"המוטו שלי לאורך כל חיי אמר ואני אומר את זה אלפי פעמים – אדם לא משתנה אחרי גיל 6. אבל עובדתית אנשים כן משתנים בדברים מסוימים, לדוגמה אדם מחליף דעות פוליטיות ושורה ארוכה של התנהגויות יומיומיות אחרות. אדם כן מסוגל להשתנות אבל לא מסוגל לשנות את המבנה שהוא רכש ולמד עד גיל מסוים, את בסיסו. נניח אייכמן שהוביל מיליונים להשמדה, ומצאת אותו עובד במוסך לחלקי חילוף בארגנטינה. האם זה נקרא משתנה? כן, מצאת בארגנטינה איש אחר. אבל ההגדרות האלה הן הגדרות פיזיות. האם אייכמן השתנה מבחינת נפשו פנימה? אני לא יכול לענות על זה".
"בהחלט. אני לא בטוחה שיש לנו הכלים בנפש להתעסק עם כל הדברים השליליים בחיים, אז כן, עדיף להתרכז בעשיית טוב לעצמך ולסביבה – זה נפלא כשלא מתעסקים עם החרא. אני חושבת שאופטימיות טבעית גם מאוד עוזרת".
"הגיל הביולוגי שלי הוא כמעט 80 . הגיל הפנימי שלי, שבו אני חווה את עצמי, הוא בערך 12, לפעמים אפילו צעיר הרבה יותר. תקופת הילדות שלנו, בייחוד תקופת הילדות המוקדמת, היא זו שקובעת במידה רבה את ה'אני' שלנו לעתיד. זו הסיבה שתמונת האני שלנו נקשרת תמיד לילדות ולא לבגרות. ותמונת האני הזאת מנותקת בדרך כלל מבגידת הגוף שפוקדת אותנו ככל שאנחנו מתבגרים. גם הבלייה ההורמונלית ההדרגתית אינה פוגעת בהורמונים שבמוח. אתם חייבים לראות את ה'פרלמנט' שלנו, אוסף של קשישים כביכול שכולם כבר חלפו מזמן מעל שנתם ה־70, עת אנחנו יושבים בקפה אלקלעי, באזור בזל בתל אביב. נכון שהשיחות כבר נוטות יותר למצב הבריאות ולמגוון הכדורים שלוקח כל אחד, כמו לעוד עניינים כבדי ראש כמו פוליטיקה וה'מצב', אבל העיניים עוקבות אחרי כל מה שזז על המדרכה הסמוכה ו־
תבדקו כמה משוררים מבוגרים ומשוררות מבוגרות כותבים עדיין שירי חשק. עם זה שלא יהיה מקום לטעות: ככל שאתה מתבגר אתה מודע יותר לזמניות הימצאותך כאן, עלי אדמות. אז להוויית הגיל המבוגר מתלווה כל הזמן איזו נימה של צער, על כל הדברים שכבר לא נזכה להם, כמו לנסוע ברכבת התחתית בתל אביב, לטפס על הרי ההימלאיה ולהתאהב בנערה לא מוכרת במונמרט שבפריז. חלק ממה שאנחנו עושים הוא ללכת ולהיפרד; נפרדים בהדרגה מכל הדברים שאנחנו אוהבים, והמחשבה שהם עוד ימשיכו להתקיים כשאנחנו כבר לא עוטפת את הקיום בעננת עצב. ועוד משהו בעניין זה: אימא שלי, אסתר אטלס ז"ל, נהגה לומר לי, כשהייתה כבר בבית האבות: 'יודהלה, אנחנו לא מתים ממחלות, גם לא מזקנה. אנחנו מתים מזה שאף אחד כבר לא צריך אותנו'".
"יש כאלו שנפרדו מהעולם הזה היטב, לא השאירו בו חשבונות פתוחים, כעסים. הם עוברים לגלגול אחר. לאנשים מסוימים יכולים להיות יותר מאלף גלגולים עד לסגירת חשבון אלוהי לכאורה. אלו שלא נפרדו, השאירו טינה, כאב או לחלופין אהבה כל כך גדולה, נשארים בין העולמות. לא מתגלגלים הלאה ואז בהמתנה עד לסגירת מעגל. יש שנענשים בגלגולים קשים וחוזרים שוב ושוב לעולם לסגור חשבון. סוף הגלגול לאדם הוא של חיה כלשהי. לעתים אנשים משאירים קרוביהם תקועים מגעגוע, לכן חשוב להיפרד מהמת".
"כמיעוט ילידי, לאומי, שכתוב ההיסטוריה הוא נושא מוכר וקרוב, כמעט אישי. היום אנו כבר יודעים שאין דבר כזה היסטוריה אובייקטיבית, אלא מישהו בעל זהות ספציפית המציג את ההתרחשות דרך נקודת מבטו האישית והפוליטית. בבית הספר הילדים שלנו לומדים את תוכנית הלימודים שאושרה על ידי המדינה, שכלל אינה כוללת את ההיסטוריה שלנו ואת התרבות והאמנות של בני עמנו מ־100 השנים האחרונות. לא לומדים כלום על גדולי המשוררים ואנשי הרוח משנות ה־20־30 של המאה הקודמת, לא לומדים על בתי הדפוס והעיתונים שהיו ביפו ובחיפה לפני קום המדינה. זהו ניסיון ברור ובוטה לשכתב ולמחוק חלקים בהיסטוריה. את הנכבה, האסון שהתרחש לפלסטינים עם הקמת המדינה, לא רק שלא מלמדים בבית ספר אלא אף חוקק חוק בניסיון למנוע מאיתנו לזכור אותה ולספר בה. אך בעוד בבתי הספר מנסים למחוק, ההיסטוריה חיה בזיכרון של כל משפחה ומשפחה".
"כן, היה לי כלב שמת מצער. למעשה זה היה כלב של אחותי, קראו לו רנדי והוא היה מאוהב. בכל בוקר במשך שנים הוא עמד ליד דלת היציאה וחיכה בישיבה, ללא תנועה, עד שאחותי תחזור מהעבודה. כשאחותי צריכה הייתה לנסוע לשנה לאיטליה, הוא עבר לגור אצל אמי. כמה חודשים הוא היה מיילל, שורט את הדלת, מנסה לצאת החוצה, לפעמים חומק מהחצר ויוצא לחפש ולא מוצא. הוא מֵיאן להתנחם. לאחר כמה חודשים הוא התרגל, קיבל עליו את הדין, החליף את הנאמנות לאחותי בנאמנות לאמי והיה מחכה לה ליד הדלת מהרגע שבו יצאה לעבודה ועד שחזרה. אבל יום אחד גם אמי עזבה אותו. אמנם היא רק יצאה לטיול שנתי של כמה ימים עם התלמידים שלה, אבל הוא לא ידע את זה וביום השני להיעדרותה הוא הצליח למצוא פרצה בחצר, נשכב על הכביש ולא זז משם עד שמכונית שעברה במקום דרסה אותו והוא מת. אפשר לומר שהוא מת מצער.
יש גם אנשים שמתו מצער, אבל לאנשים יש משהו שאין לכלבים – אלו הן המילים. בן אדם יכול להגיד 'יגון', 'דאבה', 'דיכאון', 'דכדוך', 'כאב לב', 'מצוקה', 'נכאים' ועוד ועוד וזה עוזר, זה מקל. למשל העגלון בסיפור של צ'כוב 'יגון' מנסה לספר על מות בנו לכל מיני אנשים שעולים על כרכרתו ואיש מהם לא מתעניין בסיפורו ובסופו של דבר הוא נשאר לבדו ואת הסיפור הוא מספר לסוסתו. הדרך שאותה מצא העגלון של צ'כוב לדבר על היגון שלו ודאי אפשרה לו להתגבר עליו, והיא עזרה ודאי גם לצ'כוב עצמו וגם לקוראיו. אותו יגון נדד אחר כך לספרים אחרים, למשל מקסים גורקי הצעיר, בספרו 'ילדות', מגלה יום אחד ש'כולנו נמות, אפילו ציפור דרור מות תמות', והוא מרגיש עצבות מעיקה, קשה מנשוא. הוא ניגש לחלון וכשהוא משקיף למטה אל הרחוב הריק הוא קופא תחתיו, 'אחוז יגון שאין לו שיעור וגבול'.
והיגון הזה נדד עוד, הלאה, אל 'הרוח ההומה' ו'היגון הרע והמר' בשיר של העלייה השנייה, גם אל הקריאה 'סורו, סורו מני,/ יגון, קדרות ומחשבה' של אלכסנדר פן, והגיע גם אל סיפורו של חננאל, בספר 'על דעת עצמו', שלא הצליח להתאושש מהטראומה של דיר יאסין. המילים הללו על היגון והצער, שנודדות מספרות לספרות ומקהל קוראים לקהל קוראים, הן שמאפשרות לבני האדם, אולי בניגוד לכלבים, לחיות את הצער ולא למות ממנו".
ד"ר נועם שומרון, 46 מנהל היחידה לגנומיקה יישומית באוניברסיטת תל אביב
"כבכל נושא הקשור להתפתחותה של המכונה המורכבת ביותר על פני כדור הארץ – האדם – התשובה מורכבת. אם נשקול שאלה זו מזווית מחקרית הרי תאומים זהים שהופרדו בלידתם, למרות שגדלו בסביבה שונה אמורים להיות בעלי אופי זהה. במציאות, זה לא כך. אנו נולדים עם המידע התורשתי שהועבר אלינו מהדורות שלפנינו. הסביבה שאנו חיים בה, ההורים, המחנכים והחברים, מעצבים את האופי שלנו על פני שנים רבות. לכן, כנראה שיש תכונות אופי מולדות, אך מכיוון שחוויות החיים "לשות" אותן, יהיה לנו קשה מאוד להצביע על אלו המולדות".
האם המצאנו או גילינו את המתמטיקה?
פרופ' רון אהרוני, 64
סופר ומרצה בפקולטה למתמטיקה בטכניון
"האם משפט פיתגורס היה שם תמיד, או שמא הוא פרי מוחו הקודח של פיתגורס? זוהי שאלה מפורסמת, אבל לא סלע מחלוקת אמיתי. המתמטיקאים מאמינים כולם שהם לא ממציאים דבר, אלא חושפים תבניות שקיימות בעולם. מתמטיקה מגלים, לא ממציאים. מותם בגיל צעיר של מוצרט ושוברט היה אובדן של עולמות של יופי, אך מותו של גאון מתמטי לא ימנע מן המשפטים שלו להתגלות על ידי אחרים. הם פשוט שם, מחכים לגילוי. מתמטיקה היא אמנות, אבל היופי שלה אינו בהמצאה אלא בכך שהמבנים שלה מתאימים בצורה מפליאה למציאות. לולא זאת, לא הייתה כל כך מועילה".
"כן. את רק צריכה שלא יהיה לך זין, אבל זה גם ככה לא ויתור גדול. תחרות היא מסיחת דעת מטופשת מאוד. בנים אוהבים להשוות את גודל הזין שלהם כי הם בחרדה קיומית שמישהו יאכל להם אותו כמו שדודות אוכלות לילדים את האף. בגלל זה הם בתחרות. אבל אם אין לך את החרדה האינפנטילית הזאת – אין לך מה לעשות עם תחרות. כשאת בתחרות עם מישהו אחד את בתחרות עם כולם ואז את בהכרח מפסידה. הישגיות היא גם ככה מסובכת, היא לכאורה הרצון הטבעי שלנו (ומי בכלל יודע מה הוא רוצה כל הזמן?), אבל למעשה היא הסם המהפנט שהקפיטליזם החדיר לנו לעורקים, והוא ממכר ואכזרי וכפוי טובה מהמון סיבות. אבל להיות הישגית לא אומר להיות תחרותית, אלא בעצם ממש את ההפך: להתעלם מהיריב ולהסתער קדימה אל המטרה".
"כשאני בוחנת את הדוגמניות שלי, אני מבינה שבהחלט לא. יש כאלה שנראות מהמם והאופי שלהן זוועתי ויש כאלה שאצלן זה בדיוק ההפך. עם זאת אני לומדת ששינויים במראה החיצוני יכולים לפעמים להשפיע גם על תכונות אופי. דוגמניות אחרי לידה שנשארו עם עודפים וציצים, ולא הכל בדיוק עובד אצלן, נאלצות לסלול את הדרך ללא היופי ובאות ממקום של ענווה. אם מישהי הייתה פעם באולימפוס, היא מתרככת מעט וכבר לא חושבת שהיא מלכת העולם".
כלכלן, לשעבר יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה
"ממי? אם מישהו מוכר, אשמח לקנות. לא, אושר אפשר לחולל רק בעצמנו – במעשים שאנו עושים, בדרך שכל אחד בוחר לנהל את חייו. אושר זה לא 'נירוונה' ולא מצב תמידי, זו חתירה למשהו נעלה יותר והנאה לא רק מן התוצאה החולפת, אלא מהדרך. כמובן, רמה מינימלית של הכנסה דרושה כדי שנוכל לממש את הפוטנציאל הטמון בכל אחד מאיתנו, כדי שהחיים יהיו יותר מאשר מאבק להישרדות. תפקידה של המדינה להבטיח את התנאים לכך, ודאי מדינה משגשגת כשלנו. אך מעבר לכך זה תלוי רק בנו, שהרי אושר הוא החיפוש אחר משמעות, ואת זה לא קונים בכסף".
"ידע מדעי תיאורטי משמעו מודל מחשבתי שאינו מבוסס על עובדות ומדידות אלא על תהליכים וחוקים כלליים. לעולם לא ניתן להוכיח לחלוטין את אמיתותו אך ניתן להפריכו ולהחליפו, בעזרת מדידות, במודל טוב יותר. לדוגמה, תורת היחסות של איינשטיין הפריכה את תורת הכבידה של ניוטון, וניתן להניח כי גם תורה זו תופרך או תתוקן בעתיד. כשהוצעה התורה, בשנת 1915 , היה מדובר במודל תיאורטי לחלוטין, שלא הוכח עדיין על ידי עובדות ניסיוניות, אך הוא תיאר בהצלחה רבה את היקום כולו. לזמן מוגבל היה זה ידע לכל דבר גם ללא המדידות שהגיעו בהמשך. ידע, אך לזמן מוגבל".
"בודהה כבר ידע לומר לנו לפני 2,500 שנה שאין לנו בעצם 'אני', ובכך קרא תיגר לא רק על המסורות הרוחניות בזמנו אלא על החוויה האנושית הבסיסית ביותר. אבל גם אם לא נאמין לחכם הודי קדום, מספיק להביט בממצאי המדע המודרני: אנחנו גוף, והמוח שלנו אינו אלא אסופת תאים וקשרי נוירונים. אין לו מרכז ובוודאי לא יושב בתוכו איש קטן עם ג'ויסטיק. ה'אני' שעולה כשמתעוררים בבוקר אינו אלא מערכת הפעלה שמנגישה תוכנה מסובכת ומשפרת את תפקוד האורגניזם. אין לנו מרכז של עצמיות. אין אני. הבשורה הזאת יכולה להבהיל, אבל גם יכולה להרגיע, בעיקר אם מתוודעים אליה לעומק. היא גם נותנת לנו רמז באשר למה שחשוב: כל מה שסביבנו, ובעיקר הזולת".
"כן. אפילו שהעולם נורא וצריך ציפרלקס בשביל לשרוד אותו ו'אדם למות נולד' וביבי נתניהו. האם זה מוסרי לא להביא ילדים לעולם? גם כן. אפילו שיש זקנים שצריך לטפל בהם וערבים שצריך לנצח אותם, וזה לא פייר שרק חלק מהאנשים סובלים בסוף אוגוסט ו־ 6 מיליון. האם מוסרי להשתמש בשאלות של מוסר כאשר אנחנו דנים עם אנשים אחרים במספר הנכון של הילדים שצריך להיות להם, אם בכלל? לא. אז בבקשה – עזבו בשקט את קרובי המשפחה ואת החברים שלכם )ועל אחת כמה וכמה אנשים שאתם בקושי מכירים( ואל תגידו להם כי הם צריכים או לא צריכים להביא ילדים/חייבים לעשות יותר מילד אחד/ פחות משלושה. לכל טענה (מוסרית או פרקטית) מצד אחד נמצאת טענה מהצד השני, ואת הדיון הפילוסופי הזה קיימו עם עצמכם ועם האנשים שאיתם אתם שוקלים לעשות או לא לעשות ילדים".
"כמי שמבקר בשטחים הכבושים אחת לשבוע לפחות במשך שנים רבות וכמי שקורא ומאזין לכלי התקשורת הפלסטיניים, אני עד לאינסוף עוולות. עובדה אחת היא הבסיס לכל: אוכלוסייה של מיליוני בני אדם חיה ללא הזכות הבסיסית הנראית לנו כמובנת מאליה – הזכות העצמית לקביעת צורת הממשל שבה אנשים אלה רוצים לחיות. שלילת הזכות הזאת באה לביטוי בכל רגע ובכל צעד שבו פוסע האזרח ללא זכויות, מרגע היוולדו עד מותו. כאשר אדם חי ללא אפשרות לשלוט בחייו ולנהל אותם כפי שכל אדם עצמאי רשאי, אין מי שיגן עליו. לפני כמה שבועות ביקרתי אצל פלסטיני תושב חברון שרצה להרחיב את ביתו. הוא קיבל אישורים מהמינהל האזרחי ומרשויות הצבא, אבל כשהחל לבנות הופיעו מתנחלים ואיימו עליו שיפסיק את העבודה. הוא הפסיק כי הצבא לא מגן עליו, ה'ריבון' מתעלם מזכויותיו כדי לא להתעמת עם מתנחלי חברון. כשיצא הפלסטיני להפגין – נענש. עכשיו צו צבאי מונע ממנו לעלות על גג ביתו, שעליו רצה לבנות. בגלל העימות שנוצר בעל כורחו ולמרות ההיתרים שקיבל, הוא הפך באחת גם לגורם חתרני ונשללה ממנו הזכות לעבוד ולבקר בישראל. חיים הוגנים לפי הגדרת המילון, אגב, הם חיים שאינם מקפחים או מפלים אף אחד".
באיזה צד עדיף למות במלחמה – של המנצחים או של המפסידים?
צדוק יחזקאלי, 60
עיתונאי זוכה פרס סוקולוב, נפצע במלחמה בגיאורגיה
"מניסיוני המאוד אישי, כמי שעמד למות בצד המפסיד מטיל של המנצח, זו כנראה שאלה קיומית חסרת חשיבות. בשני המקרים מדובר בחוויה סופנית. עם זאת, אם בתעתוע מוזר אתה מוצא את עצמך שורד איכשהו כנגד כל הסיכויים ושב אל החיים, כפי שאירע לי, אזי נראה שעדיף לשרוד בצד הלא מעורב. שהרי המפסיד חדור תאוות נקם והצד המבוסם מניצחונו ישלח אותך למלחמה הבאה, שממתינה בוודאות מעבר לפינה".
יעל לביא, 44
עיתונאית ומפיקת שטח במלחמת עירק
"בטווח הקצר עדיף למות בצד המנצחים מהסיבות הברורות. בטווח הארוך עדיף למות בצד המפסידים, כי ההיסטוריה על פי רוב מלמדת שהם צדקו ולמפסידים לרוב יש גם מוזיקה יותר טובה".
האם יש לנו רצון חופשי או גורל והאם הם באים זה על חשבון זה?
פרופ' דן אריאלי, 49
מומחה לכלכלה התנהגותית, מלמד באוניברסיטת דיוק וב־ MIT , חיבר ארבעה רבי מכר בינלאומיים ובהם "לא רציונלי ולא במקרה – הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו"
"יש לנו קצת מכל אחד מהם. הרצון החופשי שלנו הוא בעיקר בדרך שבה אנחנו מתכננים את הסביבה שאנחנו חיים בה. נניח שהייתי בא כל בוקר למשרד או לבית שלכם ומביא סדרה ארוכה של מאפים טריים וריחניים – מהי הסבירות שבסוף השנה לא הייתם קצת יותר שמנמנים וקצת פחות בריאים? מאוד נמוכה. כשאנחנו נחשפים לפיתויים, חופש הבחירה שלנו נמוך, אבל אנחנו לא חייבים להיחשף לגירויים כל הזמן. לכן חופש הבחירה הוא בעצם בבחירת הסביבה שאנחנו חושפים את עצמנו אליה. גורל אכן יש לנו. הוא חלק מה־ DNA ומהמקום שאליו נולדנו. אבל הגורל הזה לא דטרמיניסטי, ואף שיש לו יכולת להשפיע באופן חזק על הכיוון של החיים שלנו, הוא לא מוחלט ועדיין יש לנו יכולת לשנות דברים בתוכו".
ד"ר יואב בן־דב, 59
פילוסוף של המדע וקורא בקלפי טארוט
"בפיזיקה הישנה של ניוטון הכל קבוע מראש ואין מקום לרצון חופשי. בתורת הקוונטים שמקובלת כיום העתיד לא נקבע לגמרי, ולכן יש מקום להתערבות של התודעה דרך חופש רצון, צירופי מקרים בעלי משמעות או השגחה אלוהית. זה לא נובע מהפיזיקה עצמה, אבל הפיזיקה של ימינו מאפשרת זאת. אם הפיזיקה לא מדברת על זה, נקודת המוצא שלנו לעניין יכולה להיות מסורות דתיות, מיסטיות וכישופיות. מסורות כאלה אינן אומרות שהכל קבוע מראש אלא שיש הכוונה של תכלית ומשמעות שאפשר לדעת אותה ולהשפיע עליה. לכן כשמשתמשים בקלפי טארוט המטרה היא לא לחזות עתיד קבוע מראש, אלא להבין מה התסריטים הצפויים לנו וכך לשנות אותם ולעצב את עתידנו".
סדנאות צחוק בדירות בפלורנטין, מעגלי שירה מקודשת בכיכר הבימה ופקקים בדרך למידברן: אחרי תנומה של 20 שנה אי־שם בתחום השיפוט של המועצה המקומית פרדס חנה, ההיפים חוזרים למיינסטרים הישראלי. הפעם, הם מצהירים, לא תצליחו לקנות אותם בשאכטות. מסע רוחני עם תדר בבילוני
בעיצומו של חג הפסח האחרון קהילת ההיפים הישראלית קיימה מפגש חירום, כאילו היא נקלעה למשבר עכשיו ולא ב־1970. כאלף היפים מרחבי הארץ כיתתו את רגליהם ליער מגידו כדי לדון בסוגיות הבוערות שעל סדר היום: החלפת מידע וטכנולוגיה, יצירת שיתופי פעולה חדשים וקבלת החלטות שיעוררו את הקהילה מהניוון הבורגני ששקעה בו. במניפסט חוצב הלהבות שפורסם בעמוד האירוע בפייסבוק נכתב: "בימינו ההיפים לא מתים, הם רק מתפוגגים לתוך המיינסטרים והופכים לאנשים רגילים שהיו להם פעם חלומות. כל כך ידוע שלמילה 'היפי' יש קונוטציה שלילית שאפילו חבר'ה עם ראסטות שמנגנים בדיג'ירידו במעגלי שירה מתרעמים כשקוראים להם היפים. ובכל זאת אנחנו היפים כי אנחנו מחפשים אלטרנטיבה. אלטרנטיבה לבית במיליון ש"ח, למערכת החינוך הקורסת, למכונית עם 80 אחוז מסים, לחיים של שעבוד".
ממידברן תבוא הבשורה (צילום: יונתן גורפינקל)
מובן כי מדובר בצומת דרכים עבור קהילת ההיפים בישראל, שהייאוש שלה לשקם את תהילת העבר שלה מזכיר כוכב דועך בפתח וילת ריאליטי. בראשית שנות ה־90, עם פריחתה של תרבות הניו אייג' בארץ, הייתה ההיפיות מותג נחשק: השינקינאים פלרטטו עמה בלי להפעיל מידה של ביקורת עצמית, ואפילו תרבותם המפוקפקת של בוגרי הודו זכתה למקום מכובד בפריים טיים, בדמותו של רפיק ידידיה (לשעבר תמיר קמחי) – כוכב הטלוויזיה שגילה את האור. אבל היחס בין שני המונחים האלו, היפיות וניו אייג', מורכב משנראה לעין הבורגנית.
"הניו אייג' לא היה מצליח אלמלא התנועה ההיפית של הסיקסטיז, אבל הוא עצמו לא היפי בכלל", מסביר ידידיה, היום בן 48. "הניו אייג' היא תנועה דתית חומרנית וקפיטליסטית. הדבר היחיד שקושר אותה להיפיות היא שתיהן מאמינות באינדיבידואליזם. בניו אייג' אין אלוהים, זו דת אישית, וגם התנועה ההיפית מאמינה שהאדם צריך לקחת אחריות על עצמו ולצאת מהקולקטיב שהופך אותו למולקולה. בשתיהן הבסיס של הגאולה העצמית הוא לא לחכות למישהו שיבוא מבחוץ ויציל אותך. אתה זה שצריך לצאת מהמערכת".
"לו היה 'מדד מניות הרוח', היית רואה שמאז שנות ה־90 השווי עלה ב־300 או ב־400 אחוז", הוא ממשיך. "אנשים צורכים היום הרבה יותר יוגה, סדנאות ופסטיבלים. הטרנד הנוכחי הוא תזונה, והכסף הולך על צומות, אצות ותוספי תזונה. התרבות הרוחנית התרחבה, אבל הכל שם מסחרי מאוד".
בינתיים, במחתרת, ההיפים הרדיקליים, כפי שמעיד המניפסט של הכנס הענקי, מנסים להבין לאן מועדות פניהם. בניגוד לאבותיהם הרוחניים בארצות הברית, הם לא מעולם לא הובילו מהפכה תרבותית שהמריאה בגדול ונכשלה בענק, ולפיכך מעולם לא נדרשו להתפכח ממנה ולהתבגר. ההיפים הישראלים מהלכים בינינו בחליפות היי־טק שאותן יפשטו עם רדת הערב כדי לקפץ מסביב למעגל שירה; אחרים מעבירים סדנאות צחוק בדרום תל אביב, בעוד הנאמנים לטבע נודדים על ריקשה סולרית בין יישובי עמק יזרעאל. יש כאלה שמקיאים את נשמתם בטקסי איואסקה וסוגדים לשמאנים בעלי כישורי תקשור מוטלים בספק. בשבועות האחרונים, כחלק ממסע רוחני שאליו נשלחתי, פגשתי נציגים חדורי מוטיביציה מכל המחנות. הפעם, הם מצהירים, לא תצליחו לקנות אותם בשאכטות. לפחות לא את רובם.
תחנה ראשונה: כנס היפים ענקי, יער מגידו
מה עושים כאן: מעשנים, מנגנים וחולמים התדר:בבילוני
בניגוד לכל הציפיות, קבלת הפנים בכנס ההיפים הייתה צוננת. "יש כאן תדר בבילוני", הכריזה בפני אישה מבוגרת המכנה עצמה "אלווה", תוך שהיא מטפטפת על לשונה שמן קנאביס שרקחה בעצמה. "תדר בבילוני", כפי שהתברר בהמשך הכנס, הוא המקבילה ההיפית ל"ווייב סחי". השוליים המשיחיים בקהילה ההיפית מאמינים כי יבוא יום שבו בבילון (משהו בין מטאפורה לאתיקת הקניין הפרטי המשסה אותנו זה בזה ובין גרסה היפית לתיאוריות קונספירציה על האילומינטי וסדר העולם החדש) תיפול, ובמעין ריאקציה נשקם את הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע ונכלה את כל זמננו במעגלי שירה מקודשת. בחלוף כמה דקות הבנתי כי גלי התדר הבבילוני שודרו מתוך שקית הדוריטוס שלי, שסימנה באותו הקשר השחתה מוסרית טהורה. "אני לא נוגעת בחרא הזה", פסלה ההיפית האצילה את החטיף ונעלמה.
הכנס הורכב מתת מחנות ("קֶאמְפִים" בלשון אנשי הברנינג מן והמידברן, להלן "בֶרְנֶרִים") שמנו כעשרה אוהלים כל אחד: קאמפ לאנשי מרכז פלא, קאמפ לחבורת בית הפיות, קאמפ החלומות בהובלת בחורה פעלתנית בשם סתיה ליאור וקמפ הצ'אי שופ שהתארגן סביב הקרוואן של באבא גל הפרקטל – היפי אדוק הנודד ברחבי הארץ. האוכלוסייה נעה בין פלופים גמורים ("אני מואר! אתם לא מוארים!", צרח צעיר מזוקן לכיוון השמש בשעות הבוקר), דרך דאחקיונרים למיניהם (ספוטד: החלילן המקפץ על עמודים מכיכר מגן דוד) ועד חובבי קמפינג שקפצו רק כדי להגיד שלום.
עד שבבילון תיפול. בית הפיות (צילום: נמרוד סונדרס)
היה זה מפגש חירום נינוח. נדמה היה שברירת המחדל ההיפית לניצול הזמן היא ג'אמים במעגל, ואחת לשעה מישהו מהנוכחים מכריז על הקמת סדנה חדשה בהנחייתו. עבור היפים רבים סדנאות רוחניות הן הדרך היחידה לשרוד בתוך העולם הבבילוני (שבו, כידוע, חייבים לעבוד מפעם לפעם כדי להתפרנס), וכנס ההיפים שימש עבורם הזדמנות לנסות את החומרים החדשים על קהל אוהד. בתמימותי נעניתי להצעה להשתתף בסדנת החלומות של סתיה, שהתקיימה בשעת לילה מאוחרת מסביב לעץ תותים. סתיה – דמות קשה לעיכול אפילו במונחי הכנס – ביקשה מאיתנו להדביק את הגב לעץ ולעצום עיניים. לאחר מכן פנתה למחוזות הבנאליים של הדמיון המודרך, שהופרעו באופן תדיר על ידי הנחירות השורקות של יושבי האוהלים שסביבנו. סדנת החלומות שלהם הייתה מוצלחת בהרבה.
האכזבה מההיצע הרוחני של הכנס הובילה אותי לגל הפרקטל (40), הדמות הססגונית ביותר בקאמפ הצ'אי שופ והאנטיתזה למסחרת הסדנאות, שגזר על עצמו חיים על ריקשה המונעת מאנרגיה סולרית. באבא גל הקים לאחרונה את קבוצת הפייסבוקנקודות ידידותיות/נקודות חמות– הפרויקט היחיד שגובש בכנס ואשכרה יצא לפועל. כפי שמרמז שמה, הנוודים החברים בקבוצה מעדכנים זה את זה במציאת נקודות ידידותיות (כל שטח מוצל שבו נוח להתמקם עם קרון או אוהל) ונקודות חמות (נקודה ידידותית מאוישת שמזמינה אליה חברים חדשים), כדי להקל על הנדודים בישראל. באבא גל ושותפיו מגשימים את החזון ההיפי באמצעות הנדודים, מתוך הבנה שסופו של כל אזור אוטונומי להיבלע על ידי השיטה. חייו מתנהלים ככנס היפים שאין לו סוף.
"אני מרגיש שיש כאן ניסיון ליצירת כוח פוליטי שיוכל להביא למהפכה", הוא ממשיך. "חוד החנית של המאבק צריך להיות בשכר הדירה – זה מה שהופך אותנו לעבדים. הזין הזה תוקע אותנו מלעשות שינויים בחיים שלנו, ואני לא רואה איך אפשר לפתור את זה ברמה המדינית. אין לנו מה לסמוך על השיטה. הפתרון שלנו הוא לא לעשות עוד כסף, אלא לחיות מפחות".
חשוב לך שיקראו לכם היפים. למה?
"תראה כמה זה עבד לשיטה, שהיפים הפכה להיות מילת גנאי. אולי כי מקנאים בנו על זה שאנחנו לא עובדים ומעשנים ג'וינטים כל היום. כולם היו רוצים לא לעבוד, אבל קשה להם להתנתק מהחינוך הנוקשה שהם קיבלו. בשבילי היפים זו תנועת התנגדות של כל מי שמחפש אלטרנטיבה – טבעונים, סטלנים, אנרכיסטים – כולנו היפים". פאנקיסטים, אגב, היו דופקים לו מכות על המשפט הזה.
יצליחו לעורר מהפכה? בית הפיות (צילום: נמרוד סונדרס)
תחנה שנייה: פלא – מרחב של אהבה
ריב"ל 25, תל אביב מה עושים כאן: סדנאות, מעגלי שירה התדר:ניו אייג'י
החיים בטבע אינם מתאימים לכל אחד, אך אין זה אומר שאי אפשר גם לגור בלב תל אביב, גם לעבוד במשרה מלאה וגם להקדיש כמה מערבי השבוע לסדנאות רוחניות מעצימות. זוהי האג'נדה של מרכז פלא, השוכן במתחם יד חרוצים. המרכז רשום כעמותה ומתקיים בעיקר מתרומות. בכל ערב הוא מארח סדנה חינמית לכאורה (המונח "תרומה מומלצת" מקביל כאן לדמי כניסה, ואילו "תיבת שפע" הוא שם דרמטי לקופה) ומסייע בהפקת אירועים בעלי אוריינטציה היפית כגון מעגלי שירה מקודשת בעיר.
"זה לא עסק רגיל עם משכורות ותשלומים", אומרת מנהלת המקום, מיתר סעדה (26). "המרחב מובל על ידי מתנדבים שרוצים להוציא את האור החוצה, בתקווה שיהיו מספיק מהם כדי שאף אחד לא יצטרך להשקיע כאן זמן של משרה מלאה. האג'נדה היא לפעול מתוך אהבה, להבין שהרוח לא תלויה בחומר. אנחנו עושים פה סדנאות, הרצאות, קבלות שבת ומסיבה אחת גדולה בחודש".
אם כבר הזכרת קבלות שבת, יש תחושה שההיפים בישראל מחוברים מאוד ליהדות, כנראה בגלל בתי החב"ד בהודו.
״יכול להיות. אנחנו באופן ספציפי מאמינים ברוח, ומהבחינה הזאת מחוברים גם ליהדות. אנחנו לא משתייכים לדת זו או אחרת, אבל כן מציינים פה חגים בצורות מגוונות. יש כמיהה למשהו רוחני שגדול מאיתנו".
במובנים מסוימים משמש פלא כשבט צופים למבוגרים. המאמץ המגוחך להימנע מלקרוא לכסף בשמו אינו העיקר כאן, אלא עשרות המתנדבים המנהלים בו חיי קהילה במרכזה של עיר מנוכרת כתל אביב. ביום שבו ביקרתי במרכז השתתפתי עם כמה מהם בסדנת הצחוק של ליאור בורלא, שגם הוא, איך לא, מגדיר עצמו כמטפל (השיטה: "נשימה מעגלית"). הסדנה הורכבה מאסופה מקורית של משחקים מטופשים ודגלה בשיטת "תזייפו עד שזה עובד". להביט על אנשים זרים משתטים זה לא מצחיק בהכרח, אך לחזות באישה זרה נאבקת בפרץ צחוק בלתי נשלט, עשר דקות לפני שהסדנה החלה באופן רשמי, זה מצחיק – ואולי אפילו שווה את סך התרומה המומלצת, שעמדה באותו ערב על 50 ש"ח של שפע טהור.
תזייפו עד שזה עובד. סדנת הצחוק של ליאור בורלא (צילום: יולי גורודינסקי)
תחנה שלישית: בית פיות
בן עטר 31 תל אביב מה עושים כאן: סדנאות, ג'אמים התדר:קומונרי
בעין בבילונית בלתי מזוינת בית פיות השוכן בדרום תל אביב מצטייר כגרסה חיוורת ומתוקצבת פחות של מרכז פלא, אך דווקא בה אפשר למצוא את אותו עוקץ אקטיביסטי היוצק תוכן ממשי בקלישאות החבוטות לעייפה. הבית הוא מפעל חייה של בחורה המוכרת בכינוי ג'ינג' (30): מדובר בדירה מרווחת שבה היא מתגוררת עם שתי שותפות לדרך, וכך לצד סדנאות וג'אמים המתארחים במקום מתהווה גם קומונה בעלת אחריות משותפת ("אנחנו מקבלים כל אחד כאורח, אבל מי שרוצה להיות חלק מאיתנו יודע שהוא צריך לתרום"). בג'אם סשן השבועי המתארגן בחצר הסמוכה ג'ינג' מקבלת אותי בפנים מצוירות וחיבוק ממושך ("בוא תגיד שלום כמו היפים"), אך כשאני מדבר איתה על כל מה שלמדתי עד כה על בבילון המסואבת, האויבת האימתנית של שנינו, היא צוחקת לי בפנים.
"בית פיות התחיל מתיאוריה שהייתה לי, שאם אעשה כל שבוע ג'אם, אביא אליו פרחים ואדאג לאוכל חם – תתהווה סביבי קבוצה והחיים שלי יהיו טובים יותר", היא אומרת. "לאנשים כאן יש רצון לבסס רשת שדרכה נוכל לספק את כל הצרכים שלנו בצורה אלטרנטיבית. זה מתחיל מדברים בסיסיים כמו גידול מזון ודיור אלטרנטיבי ומגיע עד חינוך ובריאות. המטרה היא להשתחרר מהעבדות המנטלית שהכסף משעבד אותנו אליה, וגם מהרעיון המפגר הזה של מדינות לאום".
גם אתם רשומים כעמותה, ובכך נדרשים בעצם לשתף פעולה עם הממסד. ״שיתוף פעולה עם הממסד יכול להיות משהו שאנחנו אפילו מעוניינים בו. אנחנו מנסים לבנות משהו, לא להרוס. אנחנו משתמשים במה שאנחנו יכולים ולפעמים גם בממסד. אני לא עסוקה בלהיות היפית, זה לא אישיו ואין לי עניין בהגדרות. כדי להשיג חירות אמיתית אני צריכה להיות חופשייה גם מזהויות".
תחנה רביעית: מעגל שירה מקודשת
רחבת הבימה, תל אביב מה עושים כאן: שרים אל תוך הלילה התדר:רגשני
אט אט מתגלה לי כמה עמוקה חיבתם של היפים לצורות ישיבה מעגליות. "מעגל הוא מבנה מכיל", מסביר לי דן מרדכי (36), הייטקיסט במקצועו, ומייסד פרויקט השירה המקודשת "Unite In Babylon" עם יפעת אשכנזי. "אתה יכול לראות את המוזיקאים. כולם שרים יחד, אין היררכיה בינם לבינך. כל אחד מביע כוונה והאנרגיה שנבנית הולכת למרכז המעגל. זה נראה לי טבעי, הרי הכל התחיל מלשבת מסביב לאש המדורה".
הבימה מכילה הכל. מעגל שירה (צילום: אורן זיו)
אחת לכמה שבועות מרדכי ושותפיו משתלטים על רחבת הבימה ומחללים אותה בנגינות ומילות תפילה. השהייה בטבע לא מספיקה להם. "אנחנו רוצים להביא ללב העיר את המרחב הזה שבו אנשים יכולים להרגיש שהם חופשיים, גם אם הם רק סופגים את האוויר", אומר מרדכי. "המרחב הזה ממש מאפשר ריפוי. אנשים מכל הסוגים נתקלים בנו ומצטרפים, ופתאום אתה רואה שחלקם מתחילים לבכות, חלקם לצחוק. קשת הרגשות רחבה מאוד. החוויה הזאת מרגשת אותם, ואחר כך הם מחפשים מעגלים קטנים יותר ושואפים לשלב את זה בחיי היומיום במקום יציאה של שישי בערב. במקום לבלות בבר אפשר גם לשיר ולעבור איזה מסע, תהליך התעמקות".
למה השירה הזאת מקודשת?
"לדעתי צריך להפריד את המושג 'דתי' מהמושג 'מקודשת'. זה שאתה דתי זה לא אומר בהכרח שאתה רוחני ולהפך. המושג 'מקודשת' מתקשר לאנרגיות שמופקות במהלך השירה במעגל. כולנו מתחברים אחד לשני. בבל מסמנת את הנפרדות בינינו, ואנחנו רוצים לחזור לתודעה של אחדות. אנחנו לא באים בהתנשאות ואומרים שאנחנו מוארים, אלא פשוט יושבים ושרים שירים שכל אחד יכול להתחבר אליהם ולהצטרף".
זה לא סותר את העבודה המשעבדת שלך בהיי־טק?
"יש אנשים שהופכים את אורח החיים הטיפולי זו העבודה שלהם. זה משתלב טוב. אבל אני פשוט אוהב מאוד את מה שאני עושה. אני ממש לא צריך לוותר על שום דבר כי אני כבר שם, אני חי את החיים שאני רוצה לחיות. מבחינתי מה שאני עושה זה אמנות".
הפרדה בין דת לקודש. מעגל שירה (צילום: אורן זיו)
תחנה חמישית ואחרונה: פסטיבל מידברן
רמת נגב מה עושים כאן: מתרגלים חיים בקהילה שיתופית התדר:חתרני
חלקים גדולים מקהילת ההיפים הישראלית מתנקזים מדי שנה לשני פסטיבלים מרכזיים הנשענים על דגמים בינלאומיים – ריינבואו ומידברן. הראשון מיועד לגרעין הקשה. הוא אורך כחודש ומהותו היא החיים המשותפים בחיק הטבע – בלי סמים ואלכוהול וללא חלוקה לקאמפים שבטיים. השני – המתקיים החל מסוף השבוע הנוכחי במשך חמישה ימים – משמש כמעין אינדינגב עם טוויסט חברתי, ולפיכך חוגג תלבושות אקסצנטריות ומיצבים אמנותיים. מדובר בעיר זמנית המוקמת במדבר ופועלת על פי עקרונות של נתינה וא־מסחריות (לא תמצאו שם דוכן אחד המוכר את מרכולתו בכסף) וקבלת האחר ללא תנאים מקדימים. ג'ינג' מבית הפיות, לשם ההשוואה, היא ברנרית מושבעת; אנשי השירה המקודשת הם ריינבואיסטים ברובם, ואילו באבא גל ככל הנראה בז לשני המחנות.
"לפי כמות הפרופילים שנפתחים במערכת שלנו, אנחנו מעריכים שהביקוש לכרטיסים עלה ב־30 אחוז ביחס לשנה שעברה", אומר ניר אדן (40), מנכ"ל עמותת מידברן. "המידברן הוא האירוע השלישי בגודלו בעולם הברנינג מן. מצד אחד זה נהדר שהעקרונות שלנו חודרים סוף סוף לתודעה. מצד שני זה מאתגר. הפרויקט הזה הוא משהו שחייבים לבוא אליו בתור משתתפים ולא בתור צרכנים, והאדם הממוצע רגיל להיחשף לדברים ממקום של צרכן".
להיחשף כמשתתף ולא כצרכן. מידברן 2015 (צילום: יונתן גורפינקל)
אתם נדרשים להגמיש מעט את האידיאולוגיה בשביל להכיל את הקהלים החדשים?
"העקרונות הם אמורפיים. אם תשאל עשרה אנשים מתוך הקהילה על עשרת העקרונות תקבל 15 תשובות שונות. תפקידם לעורר השראה במחשבות של מי שמשתתף באירוע. במדינת ישראל, שאני מגדיר אותה כשמרנית יחסית, הקושי העיקרי שאנחנו נתקלים בו הוא מול הרשויות ולא מול החברה. היום אנחנו נמצאים במערכת יחסים אחרת לגמרי עם הרשויות, שבפסטיבל הראשון שקיימנו פה לפני שלוש שנים גירדו את האף ולא הבינו מי אנחנו ומה אנחנו עושים. בכל פרויקט יש מקפידים יותר ומקפידים פחות. כולם מוזמנים להשתתף, ואין אף אחד שישים עליך מד ההקפדה".
"המידברן הוא פסטיבל שהופך את כל המבנה הקלאסי של נותני שירותים וספקים", מוסיף ידידיה. "יש כאן שבירה של מטריקס הניו אייג'. בפסטיבל רגיל יש מנחים ומארגן שלוקח כסף על הכרטיס ומספק לך אוכל וסדנאות. במידברן לוקחים כסף על ההקמה ועל התשתיות, אבל בפנים כל הספקים הם הלקוחות. יש בזה משהו שיתופי מאוד, ברוח הכלכלה החדשה של הברטרים".
מפיקי המידברן מסרבים להגדיר עצמם כהיפים, אך הפופולריות הגוברת של האירוע היא אולי זריקת העידוד שקהילת ההיפים הישראלית חיכתה לה. המידברן הוא הרי חממה שבה נטיות שיתופיות הטבועות ממילא בגנטיקה הישראלית (קפה שחור במילואים, מחנות קיץ בצופים) עוברות טרנספורמציה פוליטית ונוגעות לעיתים במהפכנות. זוהי מומחיותו של ההיפי הישראלי: היכולת לקפוץ מיחידה קרבית לקטיף ג'אראס בהודו, או לנצל את ימי החופש ממשרה בכירה בהיי־טק לטובת מגורים בעיר שיתופית במדבר. התנועה המקומית מבטיחה לעצמה אריכות ימים, שלא כדרכן של תנועות המבדלות עצמן באופן רדיקלי מהמיינסטרים ונדרשות להתפכח במרוצת השנים. מובן שכך היא גם מוותרת מראש על הכוח להוביל לשינוי מהותי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
