• Facebook
• Twitter
• Email

אם נשאל אנשים אקראיים ברחוב "מה היין האהוב עלייך"? סביר להניח שהתשובה שנשמע הכי הרבה תהיה "שאבלי". לפחות בתל אביב של השנים האחרונות. שאבלי הפך להיות המותג הכי חזק, משאיר מאחור אפילו את הגוורצטרמינר שהיה אופנתי עד לפני רגע (ובכל זאת נתקלים באנשים שרוצים "או גוורץ או שאבלי", אף שמבחינה סגנונית מדובר בהפכים גמורים). יש משהו נחמד בכך שגם עולם היין מתנהג כמו כל תחום אחר: אופנות ולהיטים, בלי שתמיד עומד מאחוריהם כיסוי של ממש, וּודאי משמח שאנשים מעדיפים לשתות יין לבן ופריך גם בלי לדעת מה זה בדיוק אומר על פני קברנה אדום וכבד מנשוא. מנגד, לא נעים להודות, אך טרפת השאבלי גורמת לכך שכל מה שכתוב עליו שאבלי נחטף, ולא חסרים יינות שמאחורי התווית היקרה מסתתר יין בינוני ומטה. תוסיפו לכך שאזור שאבלי נפגע בבציר האחרון (2016) ממכת ברד שפגעה קשות ביבול, ותסמכו עליי – הגיע הזמן לעבור הלאה. הלאה לאן? הלאה למוסקדה.

משאבלי לעניים לשאבלי למבינים

בתחילת דרכי בעולם היין אהבו להגדיר את המוסקדה בתור "שאבלי לעניים". אמנם מדובר באזורים שונים (המוסקדה מגיע מעמק הלואר והשאבלי מבורגון) ובזן ענבים שונה (השאבלי הוא על טוהרת השרדונה, והמוסקדה הוא מזן המלון דה בורגון), אבל האופי בהחלט דומה: יין לבן קריספי, יבש ומינרלי. כל מי שביקר בצרפת ודאי מצא עצמו זולל צדפות בעמידה באחד השווקים, לצד כוס מוסקדה צוננת. לא מעט יינות מוסקדה נחתו לאחרונה בארץ – ההימור שלי הוא שהיבואנים היטיבו לזהות את הצורך והפוטנציאל – ואחרי טעימה מקיפה שלהם ועל רקע המחיר שתיאלצו לשלם על בקבוק שאבלי, אפשר לקבוע כי המוסקדה הוא לא עוד "שאבלי לעניים". אם כבר אז המוסקדה הוא "שאבלי למבינים".

יינות המוסקדה מגיעים ממערב עמק הלואר ומתחלקים לשלושה תת אזורים, המוכר והחשוב שבהם (ומה שמגיע לארץ) נקרא בשמו המלא "מוסקדה סוור א מיין סור לי"; "סור לי" (sur lie) פירושו "על השמרים", שכן היינות מתיישנים על שאריות השמרים המתות ומבוקבקים ללא סינון. הזמן על השמרים מעניק ליין קצת נפח וטקסטורה ייחודית, דבר הנע בין תחושה שמרית עדינה למינרליות. האלכוהול נמוך (לרוב סביב ה־12%), החמיצות גבוהה, והיינות יבשים וחדים ונשתים כמים. נותר רק לקרר היטב את היין ולחלום על סלסילת פיקניק עמוסת אויסטרים, אולי איזה חריץ גבינה, ונוף של יער אירופי.

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, La Mariniere, Vignerons du Pallet 2015:

יין רענן מאוד, פשוט ונעדר מורכבות, אך שופע חן וקלילות משמחת. יין נהדר לפיקניק ולשתייה לא מחייבת, ובקטגוריית המחיר שלו, שמחזיר עודף מ־50, מדובר באחד היינות המוצלחים שטעמתי השנה (46 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, Guy Saget 2015:

גיסאז'ה מייצרים יין מסוף המאה ה־18, ואף שמדובר באחד היצרנים הגדולים עם יינות מכל רחבי עמק הלואר, בכל זאת זוהי חברה משפחתית המנוהלת על ידי הדור התשיעי. המוסקדה שלהם פשוט וקלאסי לסוגו עם מינרליות שמרית, אולי גסה מעט, קצת לימוניות באף ובפה ויופי של חמיצות (55 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, Chereau Carre 2015:

מוסקדה קלאסי, לא מתיימר אך עושה עבודה נהדרת: מינרליות, מליחות עדינה ופירותיות נעימה. בדיוק כמו שמוסקדה בסיסי צריך להיות וצריך לעלות (55 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, Chateau de la Gravelle 2015:

הענבים מגיעים מכרמים בנות 65 שנה המעובדים באופן אורגני. יחסית למוסקדה יש כאן הרבה נפח; הזמן על השמרים מורגש היטב. יין עם אופי פרוע שכזה, ובניגוד ליינות הקודמים – כאן אנחנו כבר מתחילים לקבל מורכבות ואישיות. יבוא חדש ומבורך לארץ (55 ש"ח).

Uscadet de Sevreet Maine Sur Lie, Gorges, Chateau de la Gravelle 2013:

היין הגבוה יותר של היקב מבוסס גם הוא על גפנים בוגרות, אלא שהפעם הוא משביח לא פחות מ־36 חודשים על השמרים. זה אומר שמצד אחד אנחנו קצת מאבדים מהרעננות הבועטת של המוסקדה, אך מצד שני – מרוויחים נפח ומשקל על החך. יין הרבה "רציני" יותר עם לא מעט פרי ופרחים לצד המינרליות, וכזה שכבר דורש אוכל לצדו (106 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, les Dabiniere, Bonnet-Huteau 2015:

עוד יבוא חדש ומבורך לארצנו, של איש היין אורי כפתורי שלאחרונה מרחיב את הפורטפוליו מעבר לדרום צרפת, אזור ההתמחות שלו. יקב משפחתי (מנוהל כעת בידי הדור הרביעי) המייצר יינות ביו־דינמיים טהורים ומדויקים. משלושת היינות המיובאים לארץ זהו האלגנטי ביותר – מעודן, מינרלי ובקבוק שמתחסל מבלי משים (80 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, les Gautronnieres, Bonnet-Huteau 2015:

מצד אחד טהור, "שתי" כמעט כמו מים, וממד שני עוצמתי וארוך. מינרלי מאוד, כמעט מלוח, רזה ומהודק. החביב עליי ביותר מכל היינות שטעמנו, וכמובן מעניק תמורה נהדרת למחירו (80 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, les Laures, Bonnet-Huteau 2015:

מכל יינות היקב זהו המרשים ביותר – יותר נפח, גוף ומשקל. לצד המינרליות יש כאן גם פרי עסיסי, הדרי, הממלא את הפה (100 ש"ח).

• אוכלים שותים
• יקבים ויין
• שאבלי
• יינות לבנים

• Facebook
• Twitter
• Email

1

בורגון מתה

"לפני 30 שנה ביקרתי את אחד הלקוחות הגדולים שלנו בארצות הברית והוא סיכם את המצב במילים אלה: ביקב קטן כל כך (100,000 בקבוקים, שזה גדול בשביל בורגון) יש לכם בערך 12 יינות לבנים שונים, כולם עשויים משרדונה. אף אחד לא מבין את ההבדלים, זה מסובך מדי ומיותר לגמרי. בורגון מתה" (בריס דה לה מוראנדייר, שמנהל זה כשנה את היקב האגדי לפלייב).

2

האיש והאגדה

לכל אזור יין יש האיש והאגדה שלו. בבורגון זה הנרי ז'אייה, שהלך לעולמו לפני כמה שנים, אחרי שהפך את היננות בבורגון על פיה. שום דבר שלא שמענו קודם: עבודה אינטנסיבית בכרם, טכניקה מעט שונה ביקב, יותר הקפדה וכבוד לקרקע ולמה שהיא מסוגלת לתת בתמורה. היום זה נראה טריוויאלי, אבל 40 ומשהו שנה אחורה, ז'אייה הפך למגדלור שסימן את חוף המבטחים להרבה אנשים אחרים. יינות בורגון עלו על מסלול ההמראה.

3

הכסף הגדול

עד סוף המאה שעברה, אולי טיפה אחריה, החברה המערבית חיה בעידן הכסף הגדול: וול סטריט, תאגידי על. בקיצור: את הכסף הגדול שתה בורדו. גם כי זהו אזור קל להבנה, ואולי גם כי בבורדו ההיררכיה כולה היא על בסיס כסף – דירוג איכות היקבים שם נקבע בשנת 1855 אך ורק לפי מחיר השוק שלהם.

בורגון ומחיריה התופחים משמשים סמן ימני לשינוי הטעם הצרכני, שהולך וצובר תאוצה גם בישראל, הרבה אחרי שזה קורה בארצות הברית. אם קוראים לזה Farm to table, או אולי Small is beautiful, הכוונה אחת: בבורגון, בניגוד לבורדו, הידיים שמוכרות לך את היין הן אלה שגם חורשות בשדה, גוזמות ובוצרות, מבקבקות את היין ומחבקות אותך כשאתה בא לבקר.

4

אין בציר רע

"בשבילי מה שעשה את השינוי הגדול בבורגון זו איכות היין. בראש ובראשונה זו איכות היין, שבמקרים רבים הפך למצוין לכל אורך החזית, מהגרנד קרו ובעיקר ביינות הבסיס" (בריס דה לה מוראנדייר). זה נכון. בעשור וחצי האחרונים אין בצירים רעים בבורגון (כמעט אין כאלה כלל בעולם היין). יהיו אלה הטכנולוגיה, הידע המצטבר, העבודה בכרם – העולם למד להכיר את השילוב הבלתי אפשרי כמעט של אלגנטיות ועוצמה מאופקת כפי שהוא מתגלם ביינות האזור. למד והתאהב.

5

כרמים לפני יצרנים

בבורגון דירוג האיכות הרשמי ניתן לכרמים השונים, לא ליצרנים. לאדמה, ולא למחיר. אבל בסופו של יום האדם קובע אם הפוטנציאל הטמון באדמה אכן יתממש. זו הסיבה שבורגון הוא אזור היין הדינמי ביותר בעולם: בחור צעיר מקבל את כרמי המשפחה, ותוך פרק זמן קצר להפליא מגיע לצמרת. הנס של הנרי ז'אייה קורה בבורגון המודרנית עשרות פעמים בעשור, כיוון שהפוטנציאל הטמון בקרקע רק מחכה ליד הנכונה שתגיע. וכשהגיעו יותר ויותר ידיים כאלה, הכסף הגדול שינה כיוון והתחיל לרדוף אחרי בורגון.

6

הסופה שבאופק

אבל פה טמון האיום הגדול לשרידות של האזור. "חרב דמוקלס תלויה מעל ראשנו", כפי שמתאר באוזננו בנואה אונט, יצרן זעיר ואיכותי להפליא מהכפר פוליני. הבעיה? חוקי המיסוי הצרפתיים. מחירי הקרקע המאמירים – 1,100,000 יורו לדונם של קרקע חקלאית בדירוג הגבוה ביותר הם מחירי מציאה, ואף שאין כמעט קרקעות למכירה, יש גם יש מס רכוש גבוה שנגבה מהחקלאים על בסיס שנתי כך שגם מחירי השכרת הקרקע מאמירים ודוחפים בתורם את המחירים כלפי מעלה. לא מפליא שעסקת העשור בבורגון נעשתה על ידי תאגיד – לואי ויטון – שקנה אחוזה בדירוג של גרנד קרו בסכום שמוערך בכ־400 אלף יורו לדונם. והיו 90 כאלה למכירה כמקשה אחת.

הקרן השנייה שמאיימת לפלח את בורגון היא מס הירושה, עד 60 אחוז מערך העיזבון. מי שמקבל קרקע בשווי של עשרות מיליוני יורו נאלץ למכור חלק ניכר ממנה כדי לממן את המס. למכור למי? ניחשתם נכון. לא לשכן, אלא לתאגיד על גדול.

"זה הכיוון. תוך שניים־שלושה עשורים בורגון האיכרית תיעלם מהמפה", אומר לנו אחד ממנהלי התאגידים הגדולים בבורגון, שמבקש להישאר בעילום שם, כיוון שזה הנושא הרגיש של בורגון 2016. לא מדברים על זה, אבל הסופה באופק.

7

צרות של עשירים

יש סופות אחרות, שמגיעות על בסיס קבוע. "שנת 2015 הייתה טובה, טובה מאוד, במונחי איכות וכמות. איבדנו רק 20 אחוז מהפרי", אומרת לנו אמלי ברטו הצעירה, שבזכות יינות מבריקים הפכה תוך שלוש שנים לסמל של הכפר הפחות טרנדי Fixin. זו המציאות של בורגון בשנים האחרונות – שינויי מזג האוויר גורמים לסופות ברד מטורפות ולהתקפות קרה דווקא בזמנים הכי פחות נוחים. שאבלי 2016 הוא סיפור כמעט אפי־תנכ"י בממדיו הטרגיים – מכות קור וברד השמידו קרוב ל־80 אחוז מהפרי ב־22 הכפרים של האזור. זו בשורה רעה לישראלים שהתרגלו לאהוב את היינות הספק קשוחים ספק ידידותיים הללו. המעט שיישאר יהיה יקר בהרבה. צרות של עשירים? אולי, אבל עדיין צרות.

הכותב הוא שותף בבורגן קראון – חברת ליבוא יינות בורגון

• אוכלים שותים
• אלכוהול וקוקטיילים
• יין
• שאבלי