פעם ראשונה חומוס
תל אביב הייתה מחוז חפץ רחוק ונעלם, ואלמלא היו לי בה דודות ספק אם הייתי מגיע לשם מתישהו
לגבי מי שגדל בכפר קטן, תל אביב תהיה – ותישאר תמיד – חלום רטוב, משאת נפש, ארקדיה. כך ראיתי בילדותי את העיר העברית הראשונה, שלמרבה המזל היו לי בה שתי דודות, שלפעמים בחופש הגדול, הייתי מגיע אליהן לשהות של כמה ימים.
נולדתי וגדלתי בעין־עירון, מושב קטן באזור פרדס־חנה כרכור, שלהרגשתי אז היה מקום שכוּח אל, בקצה העולם, שלא קורה בו שום דבר חוץ מעבודה קשה מחושך ועד חושך. מה כבר היה בכפר שלנו? טלפון אחד, במזכירות. אוטו משא אחד. אוטובוס נכנס לכפר שלנו פעמיים ביום, השכם בבוקר ובערב. בין זה לזה, אם תרצה להגיע למושבה הסמוכה, קח סוס ועגלה או רכב על חמור. היו צרכנייה, מחסן הספקה, מחסן ביצים ומחלבה.כרכור, המושבה הסמוכה, הייתה עבורנו העיר הגדולה. מה היה בכרכור? שני קיוסקים, שלוש חנויות, גלידה, גרעינים, שני בתי קולנוע – אחד פתוח לקיץ שנשא את הכתובת "קיצי" (בלי ניקוד, ולכן בפינו, הילדים, היה "קִיצִי") והשני סגור, לחורף, ושמו "אוריון". מולו הייתה המכולת של קרמן. גם בית הספר שבו למדנו היה בכרכור. תל אביב הייתה מחוז חפץ רחוק ונעלם, ואלמלא היו לי בה דודות ספק אם הייתי מגיע לשם מתישהו.
לחשוב אז על תל אביב היה כמו לחשוב היום על פריז. התמונות שזכורות ומצטיירת לי בראש מאז הן, ראשית, כיכר צינה, עגולה, עם דשא ומזרקה דקורטיבית, שבכביש ההיקפי סביבה נעות מכוניות. רעש מנועי המכוניות, ובעיקר ריח הדלק השרוף שנפלט מהאגזוזים, היו בעיניי מסימניו של גן העדן. כשהייתי שב למושב ומתגעגע לתל אביב התגעגעתי בעצם אל הריח ואת ההמיה ההם.עוד זכורים לי בעמימות תירס חם מדוד רותח על שפת הים, שהמוכר מגיש לך ניחוחי ומהביל בעלי עטיף ירוקים ובוזק עליו מלח גס מתוך מלחייה שאולתרה מקופסת מתכת שבמכסָהּ חוררו אינספור חורים בעזרת מסמר, גלידה בגביע (שהכי כיף לכרסם בסוף), ונקניקיה ורודה חמה עם חרדל, בלחמניה, ישר ממיכל נחושת, מידי איש עם מצנפת טבחים לבנה, על מדרגות קולנוע מוגרבי.
ועוד דבר אחד: בתחנה המרכזית הישנה איש כבד גוף, שאוחז בידיו עשרות מדחומים למכירה ומכריז־שר ביידיש משהו כמו "קנו, קנו, והלוואי שלא תזדקקו לזה!". ורגע, עוד הבלחת זיכרון: מבקרים אצל הדודה ש"עובדת בוועד־הפועל", ברחוב אלנבי (אני מניח שעבדה כמגישה בחדר האוכל), והיא מצביעה מדי פעם על חשוב ומנהיג זה או אחר, שהיא מכירה כמובן אישית. אז עדיין חשבנו שהחשובים ההם הם גם אנשי־מעלה. אני מניח שבכל ילדותי ונעוריי הייתי בסך הכול שלוש־ארבע פעמים בתל אביב ועל כן היא התקבעה אצלי כבועה של גן עדן.אחרי שנים רבות, כשכבר גרתי באזור המרכז, הבאתי פעם את אבא שלי, מושבניק צרוב שמש, יְדוע עבודה קשה ובעל כפות ידיים מחוספסות, אל רחוב דיזנגוף בשעת חצות. אבי הסתכל בעיניים קרועות על מאות העוברים והשבים והאוכלים והשותים והבליינים ואמר בתמיהה: "ריבוינו של עוילם, כל האנשים האלה לא צריכים לקום מחר בבוקר לעבודה?!".
באחד הביקורים אצל הדודה בתל אביב למדתי על פן אחר של העיר המוזרה הזאת. הלכתי לבקר ברחוב הירקון ילדה בשם אביבה שקדי, שאיתה התחברתי כשבאה לביקור אצל קרוביה בעין־עירון באחת משיחותינו אביבה אמרה כלאחר יד: "אתה יודע, אבא שלי ספיריטואליסט". שאלתי מה זה, והיא סיפרה, בטבעיות גדולה, שאבא שלה מאמין בקיומן של רוחות, מעלה רוחות בסיאנסים, ושיש עוד רבים כמוהו. הבטתי בילדה ההיא, שמאוד חיבבתי, וראיתי שהיא בסך הכל ילדה חמודה, בלי כנפי עטלף וזנב דרקון, והנה, אבא שלה הוא הנשיא של מעלי הרוחות בארץ. אצלנו בעין־עירון לא שמעו על דברים כאלה. אז אמרתי לעצמי "נו, תל אביב. על אלה אפשר להאמין כל דבר".
הייתי בן 14 בערך כשבאתי לביקור ראשון בראשון לציון, שם היה לי דוד, שאת שני ילדיו, יפה ושמוליק, חיבבתי מאוד. כמה טוב שיש לך "קוזינים" בראשון, ואתה יכול לנסוע לשם לביקור וליהנות ממנעמי העיר הגדולה.והעיר הגדולה לא הייתה ראשון – כי מה כבר היה אז בראשון חוץ מבית חרושת ללבני סיליקט! – כי אם תל אביב, שאליה הגעתי עם בת דודי ועם חבריה, צעירים וצעירות בני גילה, שנהגו בי בידידות רבה והזמינו אותי לצאת עמם לבילוי חדשני מיוחד במינו: לאכול חומוס.בעין־עירון טרם שמעו אז על חומוס, גם לא על טחינה, פיתות או סחוג. אצלנו אכלו עדיין לחם אחיד, עם המאכלים הנדושים, סלט, חביתה, שמנת־עם־גבינה, פירה, אורז, אטריות בחלב, עוף, לפעמים בשבת בחורף צ'ולנט, ושאר מאכלים שנפשי כבר קצה בהם. אבא היה מדגיש תמיד: "חתיכה גדולה לחם עם חתיכה קטנה־קטנה נקניק!".
והנה, אני וחבריי החדשים במסעדה אפרורית בדרום תל אביב, והמלצרית, כמובן עולה חדשה, שמה לפני מנה של חומוס "מסובב" בנוי לתלפיות על שולי הצלחת, מעט טחינה באמצע, וחריף ירקרק בצד, כזה שעולה לך למוח אחרי טעימה אחת, וצלוחית חמוצים: פלפלים חריפים, מלפפונים כבושים, נתח בצל ולפת כבושה סגולה. בָּצעתי את הפיתה החמה, בחנתי איך עושים זאת ידידיי החדשים, ניגבתי במסובבת את ניגוב הבכורה, וראיתי כי טוב.זו הייתה הפעם הראשונה שטעמתי את המעדנים שחמסנו, בין השאר, מאחינו הערבים, יחד עם ה"יאללה", "יא אללה", "חמסין", "דחיל ראבאק" ו"כוס אוחתק". בעצם, נדמה לי, שזו הפעם הראשונה בכלל שאכלתי במסעדה! הסעודה ההיא תישאר בזיכרוני כאירוע חניכה, כלידה מחדש, כפתח מלא תקווה לעידן מבטיח, עשיר ומתרונן. הנה, אלה החיים האמיתיים. כך אוכלים אפוא בעולם הגדול. מה היא עין־עירון הקטנה, אפופת הזבובים וריחות הזבל, על איכריה העייפים והחמוצים מזיעה ומאכליה הנדושים, לעומת מעדני הגורמה הללו, שמביאה לנו הקִדמה העירונית הברוכה. ייתכן שבאותו רגע גמלה בלבי ההחלטה לקשור את גורלי בעיר ולא בכפר. כי מי שטעם חומוס אפילו פעם אחת, לעולם כבר לא יחזור להיות האדם שהיה קודם.
בעת שירותי בגולני – טירונות וקורס מ"כים – הייתה תל אביב עבורי מזכרת עליבות. כלומר, העליבות של כל מי שלא התמזל מזלו להיוולד ולגור בה. היינו חוזרים מרגילה וכל התל אביבים, בני השחץ, ממש מתפוצצים מסיפורי כיופים וזימה: סרטים (ואיך התפלחו לגן רינה), הצגות, לונה פארק, זירהטרון (בסדר, ברמת־גן), ים, בנות, מזמוזים, והיו גם כאלה שרמזו להרבה יותר. איזו קנאה ניצתה בי אז מול כל מבלי־עולם אלה, תל אביבים נהנתנים ורודפי תענוגות, שנהנים מכל טוב העולם ואף מנסים לחלל את כבודן של בנותינו הנאוות. ואני, מה אני עשיתי ברגילה? חלבתי פרות ועזרתי לאבא לקצור ירק.זו אולי הסיבה שמי שנולד בעין־עירון כלשהי, באיזה חור נידח, יישא את נפשו תמיד אל כרכי הים, וירצה לחיות ולגור אם לא בתל אביב – אז במנהטן. אכן, גרתי שנתיים במנהטן. פה, בארץ, גרתי שנים ברמת גן, שהיא אמנם קרובה לתל אביב אבל כלל אינה תל אביב. כשעמד להיוולד בני הצעיר, יובל, אמרה לי האישה: נו, צריך דירה יותר גדולה! אמרתי לה: כן, שמעתי שפה, ברמת גן, מוכרים משהו מתאים. והיא אמרה: לא. שאלתי: אז איפה? והיא אמרה: בתל אביב. שאלתי: תגידי לי, מי יכול להרשות לעצמו לגור בתל אביב? והיא אמרה: תסתכל בתל אביב, גרים שם אנשים? סימן שאפשר. וכך הלכה ודחפה דלתות של מתווכים עד שג'יזל הנהדרת, שהגיעה לתל אביב מדימונה, מצאה לנו את הדירה הזאת, בשדרות יוצ"ר, שקנינו שעה אחרי שראינו אותה בפעם הראשונה. מסקנה: תמיד תשמע בקול האישה.
זה 24 שנים אנחנו גרים בתל אביב ואוהבים כל רגע. ההגדרה שלי: בתל אביב אתה יכול לרדת לסרט עם מכנסיים קצרים ונעלי בית. זהו בדיוק. לא צריך "לנסוע העירה", לא צריך להסתכל על כל האנשים בבתי הקפה ולקנא, לא צריך להגיד: לוּ הייתי תל אביבי הייתי עושה חיים.לפני שעברתי לגור פה חשבתי, עכשיו אני הולך לשחק אותה תל אביבי; כל יום מסעדה אחרת, קפה אחר, תיאטרון אחר וקונצרט אחר. איפה! כיוון שאני כבר גמלאי אני קם כל בוקר והולך לנהל את המדינה יחד עם כל הגריאטריה המקומית בקפה אשתור. אחרי שמקבלים שם את ההחלטות הרלוונטיות, אני חוזר הביתה ויושב לעבוד. אבל כשמתחשק לי משהו תל אביבי – אני כבר שם.
ועוד מילה אחרונה על איך זה לגדל ילדים בתל אביב. בילדותי בכפר כל יום, כשלא הייתי צריך לעזור לאבא, הייתי יוצא מהחצר ומשיט עיניים לכל הצדדים: איפה החבר'ה? חיינו רוב הזמן ברחוב, במשחקים, בכדורגל, בהקפות, בדוּדס (אימא הזהירה תמיד ש"אפשר להוציא מזה עין"), ב"הקדרים באים", במשחקי לילה, ביציאה לטיולי נרקיסים, כלניות וצבעונים ואיריסים בסביבה הקרובה והרחוקה. דרך השכשוך החברתי הזה למדנו גם כישורי חיים: איך זה להיכשל, איך ללכת מכות, איך להשלים, איך לקנא, איך להפסיד 16 ג'ולות במכה אחת, איך לאגד כוחות יחד כדי לבצע משימה, איך להסתדר אחד עם השני ועם המציאות.את בני השלישי, יובל, גידלתי מיום שנולד בתל אביב, ואנחנו גרים בשדרות יוצ"ר, רחוב קטן, כולו חמישה בתים, ליד גינה ירוקה־תמיד, בצפון העיר. יובל מעולם לא ירד ככה סתם למטה, לגינה, כדי לראות מי בא, איפה החבר'ה, כדי לשחק או לדבר או להעביר את הזמן יחד עם חברים. אם היה הולך לחבר או לחברה זה היה תמיד פרי תכנון ותיאום והסעות של ההורים. אז היום, כשכולכם, ילדים, תקועים בתוך האייפונים ושאר הטלפונים החכמים שלכם, נדמה לי שחברתית אתם הרבה פחות חכמים, הרבה פחות מנוסים, הרבה פחות משופשפים בהתמודדות עם המציאות. לא פלא שכבר בגיל צעיר יחסית שומעים מכם את המשפט הקצר "אני בדיכּי". תאמינו לי, עד גיל 25 אני בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה, דיכאון. אז נדמה לי שבריצת ההשתלבות שלכם עם החיים המודרניים והמכשור החדיש, בעיקר בערים הגדולות, אולי בעיקר בתל אביב, איבדתם משהו חשוב. תחשבו על זה.
