גון בן ארי ניסה אייוואסקה והפך את זה למופע מוזיקלי

1.

כחלק מתחקיר לספר שייצא בקרוב – ו/או כחלק מיציאה מדיכאון בן 70 דורות – יצא שהשתתפתי בסדרה של טקסי אייוואסקה בחו"ל. התעניינתי במיוחד בחוסר ההבחנה השאמאני בין "אמנות" ו"רפואה": בג׳ונגלים של האמזונס, מתברר, אם אתה חולה בגוף או בנפש, אתה הולך לשאמאן – ספק רופא ספק אמן שפוער לך את התודעה עם אייוואסקה ואז שר פנימה. ככה, כבר מעל 6,000 שנה, אנשים משתנים.

2.

כשגיליתי את זה, השוק הכי גדול היה דווקא מכמה זה מוכר. נראה שכל מה שאנחנו עושים בתל אביב, בתדר ובבלוק ובברקפסט, זה רק הד של הטקס העתיק הזה: נכנסים לחושך, משילים ציניות, פותחים תודעה, זזים בדיבוק. מתפללים שיקרה שוב הנס שאנחנו זוכרים משחר הילדות ומשחר ההיסטוריה: הרגע שבו מרגישים איך שפה ומנגינה משנים אותנו.

3.

ניסיתי ללמוד מה השאמאנים עושים עם הקול והשפה שמצליח לשנות אנשים. היה נדמה שרוב השיעור הוא ברמת איך להיות אותנטי, כלומר איך היפר להביע זהות. ככל ששאמאן מתנהג באופן ספציפי יותר כמו עצמו, מודה בנדירותו, ככה חברי הקבוצה מקבלים את האישור שגם להם מותר להשתנות לכיוון עצמם. אנחנו מכירים את זה מאמנות: כשאמן יודע להביע היטב את הזהות הייחודית שלו, הוא מייצר הדי השראה, כלומר מעודד אותנו להביע את עצמנו יותר. הוא מראה לנו שמותר.

בדרך כלל השאמאנים שרים בשפות שאני לא מבין – קצ׳ואה וספרדית – מה שרק מקל על היכולת לראות את הקסם שלהם בפעולה: כששומעים שיר בשפה שאין מכירים, מה ששומעים הוא לא את התוכן של המילים אלא רק את הזהות של הזמר – את המזג שלו, האופי שלו, הכעס שלו, הנדיבות שלו, המשחקיות שלו, התקיפות שלו. כשהיינו תינוקות ועדיין לא ידענו מילים ושכבנו במיטה שמענו קולות מהחדר הסמוך: לפעמים בכעס – "אא אא אאא!" לפעמים ברוך – "אאא אאא אאא".

לא הבנו מה אומרים, אבל הבנו טוב מאוד מי אומר את זה. כלי חשוב שבו השאמאנים משתמשים כדי לחשוף זהות הוא המבוכה. כששאמן טוב שר, אתה קולט שהתבלבלנו עם מבוכה כמו שהתבלבלנו עם פחד. הרי אנחנו כבר יודעים שבפחד אנחנו משתמשים לא נכון: כשאנחנו מרגישים פחד אנחנו נמנעים מלהסתכל לאיפה שמפחיד, אף שברור שעדיף להתייחס לפחד כמו נורה אדומה שאומרת, "היי, תסתכל לכאן! כאן נמצאת הרפואה!".

אותו הדבר במבוכה: כשאנחנו נבוכים לעשות פעולה, אנחנו נמנעים ממנה במקום להתייחס למבוכה כמו נורה שאומרת: "תסתכל הנה! מסתתר פה סוד בנוגע להבעה עצמית, מסתתרת לך פה אותנטיות".

4.

אבל עדיין הייתי נבוך מדי כדי לשיר בעצמי. כלומר, ניסיתי פעם אחת, בתחילת הדרך, ושרתי שתי שורות, אך ביקשתי מיד סליחה והשתתקתי. הרגשתי שהקול שלי עדיין נושא שתי טונות של מטענים עודפים – כעס מודחק, ציניות כלפי שאר חברי הקבוצה, נואשות להכרה, בן כלאיים צורמני של בילי קורגן וחנה רובינא.

על הבמה הזאת המדד של איכות השירה נהייה פתאום ברור עד אימה: כשאנשים לידך פעורי תודעה ולכן כל דבר שתשיר ישנה אותם – האם אתה בטוח שמה שתשיר ישנה אותם לטובה? וואלה, 100 אחוז שלא. לא ידעתי איך למצוא חתיכה בנפש שלי שכן הייתי רוצה להראות לשאר המשתתפים בטקס. ידעתי שיש לי עוד הרבה עבודה. תכלס, יותר גרוע: ידעתי שאולי ככה זה פשוט, שיש מצב שזה יהיה אני תמיד.

5.

שנתיים אחרי זה שתקתי בטקסים. הגעתי מדי פעם, הקלטתי, ראיינתי, קראתי וכתבתי על זה, לפעמים כתבתי שירים לעצמי שהיה נראה לי שהיו מתאימים לטקס, אבל בזמן הטקסים עצמם לא העזתי לפתוח את הפה. עד שבטקס אחד השאמאן הפרואני נעלם לעיסוקיו והמטופל שישב לידי נזקק לעזרה. מצאתי את עצמי קם, לוקח רעשן ומתחיל לשיר לו את השירים שכתבתי לטקסים. הייתי צריך להתגבר על כמות מפלצתית של מבוכה ופחד כדי לעשות את זה. זה לא נשמע כמו המוזיקת עולם ששומעים בטקסים, כי אני בעיקר בהיפ הופ וקצת אלרגי לניו אייג׳. כשאני שר אני מקלל באנגלית ועושה בדיחות – בליל השפעות מערביות של דרייק ומתי כספי ואייפקס טווין באמצע הג׳ונגל החשוך – ופחדתי שהם ייקחו את זה כחילול קדושת הטקס שלהם. אבל הם הקשיבו, והמטופל שלידי הפסיק לצעוק וצחק. אחרי זה קרא לי השאמאן לשיר שוב ושוב. בכל טקס שרתי יותר, עד שבסוף כל חברי הטקס הצטרפו אליי בשירה.

כשחזרתי לארץ והתעסקתי בכתיבה, הייתי מדי פעם מקבל תזכורות לשירים. אנשים שהיו איתי בטקסים כתבו וביקשו שאשלח להם הקלטות, או התקשרו כשהם היו בהתקף חרדה כדי שאשיר להם שיר, בקטע של להשתמש בשיר כמו ג'וינט או זנקס. מנטרת פופ. דיוויד ברוזה של הצ'אנגה. לפעמים זה עבד, לפעמים לא, אבל יותר חשוב – שמתי לב שכל פעם שקשה לי, אני מהמהם את השירים האלה ומתעודד. שזה טיפה משנה אותי.

6.

לפני שלושה חודשים פרסמתי בפייסבוק פוסט שאומר שאני רוצה להקים מקהלה. במפתיע זה הביא לסלון של אשתי דניאל ושלי מעל 30 איש שלא הכרתי. חלק מוזיקאים – רותם בר אור מה־Angelcy, ענת מושקובסקי ששרה עם יוני רכטר ועוזי נבון, עיליי אשדות – וחלק ממש לא: אורי רן הוא מתכנת מחשבים בן 60 שבא עם אשתו ועם שני הילדים; מי־רן מנקס והדס ירון הן שחקניות; אמיר סומר הוא משורר; את ירין דדוש פגשתי פעם אחת כשהוא היה עוזר הפקה בסט צילומים של מילקי; הגיעו אמנים ופיזיקאים, עורכים וגננות – כולם אנשים שמבינים שכדי לשיר הם צריכים להשיל איזו מידה של מבוכה.

החזרות של המקהלה הפכו להיות מעין תרגול שבו רודפים במודע אחרי האור של המבוכה. יחד נהיה ברור שבכל פעם שמישהו הורג מבוכה, כולם בחדר סוג של מתמסטלים מהמוות שלה. מאז אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, שרים את השירים שלי – שאני מת כבר שתשמעו – ואז את השירים והטקסטים של חברי המקהלה. אוכלים את הקרקרים של הדס ושותים. מדברים עד מאוחר בלילה. משתנים.

7.

את האווירה הזאת ננסה לשחזר ב־Volano בהופעה הראשונה שלנו. לפנינו תעלה ויקטוריה חנה – אישה שהקדישה את חייה לחקר שינוי תודעה באמצעות שפה ונגינה – בסדנת תרגול כישוף ווקאלי. יתקלטו חברי המשפחה תאי רונה וצח בר (פורטונה). כולם ייתנו את גרסתם לאותו הרעיון. הרעיון שיכול להיות שמוזיקה, בצורתה המקורית, היא בכלל משהו שמשתנים איתו.

← גון בן ארי והזולת, Volano, דרך יפו 9 תל אביב, שלישי (4.6) 21:00, כניסה חופשית