מישהו שומע אותי?
דושים, סלבס ואנשי הייטק - יותר ויותר אנשים עברו לאוזניות האלחוטיות. מה זה אומר עלינו כחברה?
מי מאיתנו לא שם אוזניות בדרך לעבודה או בחזרה ממנה, לפעמים גם בלי לדבר עם אף אחד או לשמוע שום שיר? אני לא מכירה דרך נוחה ומקובלת יותר לשדר "אל תפנו אליי", ולא יהיה מופרך מצדי להניח שקיימת הסכמה סביב הנושא. אבל איירפודס, אותן אוזניות חדשות הנתלות מן האוזן ללא חוט כעגילים, זה כבר משהו אחר.
אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי מישהו עונד (עונד? לאן הגענו?) אותן, זה היה במשרדי וויוורק והוא התהלך כמו נמר בכלוב, על פניו ארשת חמורת סבר, משוללת מודעות עצמית, כשל יהודה לוי בעונה החדשה של "איש חשוב מאוד". הוא דיבר כאילו לעצמו והיה נראה לי כמו מוכה ירח.
https://www.instagram.com/p/BtTK8xDndId
מאז אני רואה יותר ויותר אנשים עוברים לאוזניות אלחוטיות, החל מדושים מפס הייצור התל אביבי ועד לאנשי הייטק על אופניים, ומתחוור שהאיירפודס סתמו את הגולל על הנגישות והפתיחות לזולת במרחב העירוני. אולי זו ההגדרה הקלאסית לטכנופוביה, אבל משהו בניתוק מהחוטים הופך את הניתוק מהסביבה לחד ומנוכר יותר. קשה יותר להבחין בהן מאשר באוזניות חוט, הן נמצאות באוזניים רוב היום, ובאופן כללי הפכו לסוג של סמל סטטוס, כמו ג'ול או דייסון. אתה לא באמת צריך אותם, אבל אתה הרבה יותר מגניב אם יש לך כאלה. תוסיפו לזה את הממד החוצני, מושאל מפרק עתידני של "מראה שחורה", וקיבלתם צעד נוסף לעבר חברה אטומה ובלתי מתקשרת; חברה שבה לא ניתן עוד יהיה לשמוע את הקשיש בתחנת האוטובוס שואל אם קו 63 כבר עבר, אם תהיה לו התעוזה לשאול אתכם.